דוד בן גוריון חותם על מגילת העצמאות, משמאלו הרב יהודה לייב הכהן. 14 במאי 1948 (צילום: האנס פין/לע״מ)
האנס פין/לע״מ

האם ישראל מצליחה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית? והאם בכלל יש סתירה ביניהם?

בעשורים האחרונים, חוזרת ועולה השאלה המשפטית, מהי המהות של מדינת ישראל? ● האם ישנה "קביעה משפטית מחייבת" באשר לתכניה, ערכיה ויסודותיה של המדינה? ● מאז שנות ה-90, במספר חוקי יסוד, ניסתה הכנסת לקבע את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" - ומאז מנסים משפטנים ושופטי בית המשפט העליון לצקת תוכן למונח ● יובל יועז סוקר את הלבטים והפרשנויות שניתנו להגדרה במהלך השנים

מהי מדינת ישראל, אם שואלים משפטנים? מה מהותה? האם קיימת "קביעה משפטית מחייבת" באשר לתכניה, ערכיה ויסודותיה של המדינה?

לפני כמעט שנתיים חוקקה הכנסת, בכובעה כרשות המכוננת חוקה, את "חוק הלאום", ששמו המלא הוא למעשה "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". למרבה הצער זהו חוק שנוי במחלוקת, לא בשל הרצון המובן לנסח את ערכי היסוד של המדינה, אלא בגלל הבחירה הפוליטית החריפה שלא לכלול בו ערכים בסיסיים כמו הזכות לשוויון של כל אזרחי המדינה.

מה שעוד חסר בחוק הלאום הוא ההגדרה הקלאסית, שנכנסה לשיח החוקתי שלנו בשנות ה-90, בדבר היותה של מדינת ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית".

האגדה מספרת שאהרן ברק עצמו, עוד כשופט מן המניין בבית המשפט העליון, היה שותף סמוי בדיוני ועדת החוקה בכנסת, שחוקקה ב-1992 את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד חופש העיסוק, והשפיע על עיצוב מטבע הלשון הזה, תוך שידע איזה תוכן בדעתו ליצוק למונחים אלה, בפסיקות בית המשפט שעוד יבואו בעידן החוקתי החדש.

השופט אהרון ברק בלשכתו בבית המשפט העליון ב-31 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע״מ)
השופט אהרן ברק בלשכתו בבית המשפט העליון ב-31 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע״מ)

בשני חוקי היסוד הללו, שהם כל "מגילת זכויות האדם" החוקתית שלנו, נוסחה פסקה פותחת, שלפיה "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו (או חופש העיסוק), כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

המונח הזה נכנס גם לסעיף בחוק יסוד הכנסת, המהווה שער הכניסה לבית המחוקקים – ומאפשר לפסול מועמד או רשימת מועמדים אם מטרותיהם או מעשיהם מגלמים, בין היתר, את "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

למעשה, גם חוקי היסוד של 1992 עושים שימוש אופרטיבי במונח הזה, במסגרת פסקת ההגבלה, הקובעת תנאים המאפשרים לחוק רגיל לפגוע בחוק יסוד ובכל זאת להיחשב לחוקתי. אחד התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה, הוא כי החוק המדובר "הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בית המשפט לא עשה עד היום שימוש בתנאי הזה כדי לפסול חקיקה, תוך שבחר להתמקד בתנאי המידתיות הקבוע בפסקת ההגבלה, אך בשבוע שעבר חידש השופט יצחק עמית חידוש מהותי, בהערות הקצרות שכתב בפסק הדין בעניין "חוק הפיקדון" המנכה חמישית משכרם של עובדים זרים עד לשלב שבו יעזבו את ישראל:

"ככל שידיעתי מגעת, בכל המקרים בהם בית משפט זה פסל חוק, לא נקבע כי תכליתו אינה ראויה (…) הפסיקה הסיטה את מרכז הכובד של הבחינה החוקתית כמעט באופן בלעדי לדרישת המידתיות (…) לדידי, הגיעה העת, לראשונה מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, לפסול חוק זה כבר בשלבים הראשונים של פסקת ההגבלה – כחוק שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל".

עמית הוסיף כי חוק הפיקדון פוגע בעובדים הזרים במידה כה חריפה, עד שאין מנוס מהמסקנה כי "החוק אינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, אך בעיקר לא כמדינה יהודית".

שופט בית המשפט העליון יצחק עמית (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
שופט בית המשפט העליון יצחק עמית (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הדיון על ערכיה של מדינת ישראל רחוק מלהתמצות, ואף במובן של הניתוח החוקתי ניצב בית המשפט רק בראשיתה של דרך ארוכה שבה עליו לפסוע. מה מצבה של ישראל אל מול האתוס היהודי-דמוקרטי? דרך פשוטה לברוח מהשאלות הגדולות, היא לעסוק בהשלכות המעשיות שלהן. למשל, האם הזכות לשוויון נכללת רק במונח "כבוד האדם" או אולי מעוגנת גם בערכי המדינה?

בפרשת קעדאן, שעסקה בזכותה של משפחה ערבית לקבל חלקת קרקע ולבנות את ביתה ביישוב הקהילתי קציר, קבע בית המשפט העליון כי אחד הערכים האלה, הגלומים בהיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית, הוא ערך השוויון. "כך מתבקש מאופייה הדמוקרטי של המדינה", כתב אז השופט ברק, "כך גם נגזר מעקרון שלטון החוק הנוהג במדינה".

השופט מישאל חשין פיתח את הרעיון הזה בפסק הדין משנת 2006 בנושא גיוס תלמידי הישיבות, שגם בו נדונה החוקתיות של הפגיעה בשוויון, במסגרת "חוק טל". לדבריו:

"שתי רמות הן בערכים שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו טובל בהם. הרמה האחת היא הרמה הקונקרטית, וביטויה הוא בזכויות היסוד הספציפיות שחוק-היסוד מדבר בהן. הרמה השנית – הגבוהה מן הרמה האחת – מונה לפנינו ערכים אלה ואחרים שנועדו להזין את זכויות היסוד הספציפיות; בהם ערכים כלל-אנושיים – כהכרה בערך האדם באשר הוא אדם – ובצידם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (…) ערכיה אלה של המדינה – כמדינה יהודית ודמוקרטית – באים אף בפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק-היסוד, בצירוף התיבות "ערכיה של מדינת ישראל". חוק מן-המניין יכול שיפגע בזכות מזכויות היסוד, ובכל זאת לא יינזק, אם ממלא הוא אחרי מספר תנאים ובהם התנאי כי הולם הוא "את ערכיה של מדינת ישראל"; וערכים אלה כוללים, בין השאר, את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית".

יהדותה של המדינה

ובכל זאת נותרת בעינה השאלה מה משמעותם של אותם ערכי יסוד של המדינה. בין המלומדים התגלעו מחלוקות בשאלת ההיררכיה בין הזכויות והערכים בחוקי היסוד. פרופ' אשר מעוז, למשל, טען כי חוקי היסוד לא באו לעגן את הערכים אלא את זכויות היסוד בלבד, וערכי המדינה הם מעין "הנחת יסוד" עקרונית ותו לא. "כזו הייתה הנחתו של המכונן", כתב מעוז ב-1995, "ולהנחה חוקתית זו אנו חבים נאמנות".

פרופ' אשר מעוז טען כי חוקי היסוד לא באו לעגן את הערכים אלא את זכויות היסוד, וערכי המדינה הם מעין "הנחת יסוד" עקרונית. "כזו הייתה הנחתו של המכונן", כתב מעוז ב-1995, "ולהנחה חוקתית זו אנו חבים נאמנות"

לעומתו, השופט הנודע חיים כהן כתב ב-1993 – אפרופו הימצאו של המונח הזה הן בפסקת המטרה שבתחילת חוקי היסוד והן בפסקת ההגבלה שבהמשכם: "אין המחוקק יכול לאסור פגיעה בערכיה של מדינת ישראל, ובנשימה אחת להתיר פגיעה זו אם היא הולמת את ערכיה של מדינת ישראל".

יצחק זמיר בעת השבעתו לשופט בית המשפט העליון, ב-17 בינואר 1994 (צילום: אבי אוחיון/לע״מ)
יצחק זמיר בעת השבעתו לשופט בית המשפט העליון, ב-17 בינואר 1994 (צילום: אבי אוחיון/לע״מ)

השופט יצחק זמיר נתן ביטוי מעשי ליהדותה של המדינה. לגישתו, חוקי המדינה נותנים ביטוי לאופיה היהודי. למשל – שבת ומועדי ישראל נקבעו כימי מנוחה, קיימת חובה להבטיח אוכל כשר בצבא, אסור להציג למכירה חמץ בפסח.

בהרצאה שנשא באוניברסיטת תל אביב בשנת 2000, הסביר ברק את תפיסתו ביחס לצירוף הזה, "יהודית ודמוקרטית". לדבריו, ערכיה של ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. "רבות הן המדינות הדמוקרטיות בעולם, אך רק מדינת ישראל היא מדינה שאינה רק דמוקרטית, אלא גם יהודית".

מבחינת ברק, הביטוי "מדינה יהודית" הוא שווה ערך לביטוי "מדינתו של העם היהודי", כפי שמשתקף ממגילת העצמאות. יהדותה של המדינה מתבטאת בזכותו ההיסטורית של העם היהודי להיות כל עם ברשות עצמו במדינה ריבונית, בזכותו של כל יהודי לעלות אליה, שההיסטוריה והשפה שלה שזורים בהיסטוריה של העם היהודי, שחגיה משקפים את המורשת היהודית, והמנציחה את זכר היהודים שנספו בשואה.

אך ברק לא הסתפק ברשימת מכולת זו, והעלה את האתוס היהודי במדינה היהודית-דמוקרטית לדרגת הנשגב: "מדינה יהודית היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה". ביהדותה של המדינה הוא ראה שני היבטים עיקריים – האחד הוא הציוני, והשני הוא המורשתי-מסורתי-הלכתי.

חוק חזון ולא חוק לאום

האם ניתן בכלל ליישב את המתח שבין "יהודית" ל"דמוקרטית", או שזהו צירוף הכולל סתירה פנימית מובנית? בקרב הציבור, כך נראה, רווחת תפיסה כי יהודית ודמוקרטית הן גישות מתנגשות, שכל אחת מהן מושכת לכיוונים מנוגדים. מעין משחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה דמוקרטית יותר כך היא פחות יהודית, ולהיפך.

פתרון אלגנטי ומהפכני סיפקה פרופ' רות גביזון בשנת 2014.

בקדנציה השנייה של ציפי לבני כשרת המשפטים, בין 2013 ל-2015, היא מיקדה תשומת לב רבה בשאלת חזונה של המדינה וערכיה. הצירוף "יהודית ודמוקרטית" היה בעיניה מפתח חוקתי שאם יתמלא תוכן, הוא עשוי לשמש גשר לחקיקת חוקה מלאה, שתזכה לתמיכה ציבורית רחבה.

לצורך הפרויקט, פנתה לבני לגביזון – מי שעשר שנים קודם לכן הייתה המועמדת של לבני להתמנות לבית המשפט העליון, אך המינוי סוכל על-ידי ברק שהיה אז נשיא העליון – וביקשה ממנה ליטול על עצמה את הפרויקט לצקת תוכן למונח "מדינה יהודית ודמוקרטית".

פרופ׳ רות גביזון (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
פרופ׳ רות גביזון (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

גביזון הגישה ללבני בשלהי 2014 מסמך המלצות רזה, ובהמשך פירסמה מחקר משפטי נרחב בשאלה זו. היא כתבה כי אינה תומכת בחקיקת החזון במסגרת "חוק לאום", מאחר ששאלות של חזון המדינה אינן שאלות משפטיות, ולא צריך להעביר את ההכרעה בהן לבית המשפט, תוך הפיכת החזון עצמו למוקד של מחלוקת.

"אם יוחלט על מהלך של עיגון חוקתי", כתבה, "חיוני שהחוק יהיה חוק חזון ולא חוק לאום, וכי החוק ותהליך חקיקתו ישקפו את גודל המשימה ואת חשיבותה".

גביזון אף יצאה נגד גישת הקוטביות בין יהודית לדמוקרטית:

"השתרשות המונח 'יהודית ודמוקרטית' בשיח הציבורי תרמה לא מעט לחיזוק הרושם של מדינה המיטלטלת בין שני קטבים מתחרים (…) הרושם של סתירה בין שני קטבים מטעה". היא מצאה כי חזון המדינה מקפל בתוכו שלושה מרכיבים – הייחוד היהודי, הדמוקרטיה וזכויות האדם. "כאשר מקנים למרכיבי החזון משמעות צרה", היא קבעה, "אין קושי ליישב ביניהם והם אף משלימים זה את זה".

הדברים הללו עשויים להיות מפתח להסכמה חברתית רחבה בשאלה מהי המדינה הזו, שאנחנו חיים בה, ובהמשך אולי אף לריפוי חלק מהמחלוקות בחברה. גישה של אינטגרציה בין נקודות מבט, התורמות זו לזו במקום להתחרות זו בזו. לא רע בתור חזון, אפילו במובן צנוע, לשנה קרובה.

עוד 1,303 מילים
סגירה