"…אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום…"

(דברי המלט לשחקנים. "המלט" מערכה 3 תמונה 2 – תרגום דורי פרנס)

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מוקדם, אולי מוקדם מדי לצאת בהכרזות מפוצצות בכל הקשור לעתידו של התיאטרון הישראלי בימים המעורפלים והמסובכים שעוברים על כולנו. זה בטח גם לא הזמן הנכון לנעוץ סכינים מטאפוריות – או לא – בגופו של מישהו. אבל נדמה שדווקא בזמן הזה ראוי ונחוץ להקדיש מחשבה גם למקום שאליו התגלגל מרצון, או שלא, התאטרון הישראלי בשנים האחרונות.

במאי תאטרון ותיק וחבר קרוב כתב לי:

"מעולם לא עברה על מדיום התיאטרון הורדת מסך טוטאלית וגלובאלית, כפי שהדבר קורה בשבועות האחרונים. באלפי השנים מאז הועלו במורדות האקרופוליס האתונאי הצגות תיאטרון ברוב עם, פרצו קטסטרופות בחלקים שונים ברחבי העולם, שכללו מלחמות רחבות היקף וממושכות, אסונות טבע ומגיפות קשות. אלה חוללו הרס ושיתקו חברות ותרבויות לזמן מה בחלקים שונים בעולם, אבל תמיד התקיימו במקביל יצירות במה בחלקים ובאזורים, שהיו במרחק לא רב מהקטסטרופות…"

עצוב. עצוב ומדכא לראות תאטרון סגור. עצוב לראות אולמות כניסה שבימים אחרים היו שוקקים ומלאי חיים עומדים עכשיו עזובים ונטושים, אבל אולי דווקא הזמן הזה, יכול לשמש מצע לסוג של "בדק בית" .

"מעולם לא עברה על מדיום התיאטרון הורדת מסך טוטאלית וגלובאלית כזו. באלפי השנים מאז הועלו במורדות האקרופוליס האתונאי הצגות תיאטרון, תמיד התקיימו יצירות במה במרחק לא רב מהקטסטרופות…"

אין ספק שהתאטרון הישראלי כולו יצטרך עכשיו "לחשב מסלול" ולהיוולד מחדש בדרך הרבה פחות ראוותנית והרבה יותר שפויה וצנועה. הגוף החי והנושם שנקרא "התאטרון הרפרטוארי" יצטרך למצוא עכשיו דרך להיפטר מלא מעט קפלי שומן.

לא מעט מנהלים אמנותיים ומנהלים כלליים יצטרכו מן הסתם לקום מחר בבוקר ולחשוב בראש צלול מה לנו ולכל ה"מאמא מיה" הזאת ("מאמא מיה" כמשל כמובן), ולנסות להבין איך נקלענו כולנו לתוך הסחרור המסחרי המטורף הזה שבא כאילו להציל, אבל אולי רק הלך והעמיק את התהום והבור (הכלכלי ואולי גם המחשבתי) שנדמה שרובץ עכשיו לפאתי כולנו.

יכול להיות שאני כותב את הדברים האלה גם משום שתמיד מתוקף הנסיבות, כיוונתי את היצירה שלי לתיאטרון העצמאי ולחללים קטנים ואינטימיים, שבהם ממילא מתקיים קשר קרוב וחי עם מספר לא גדול של צופים. אבל גם אני לא יכול לפטור את עצמי מדאגה לגורלם של לא מעט קולגות (חלקם משחקים גם בהצגות שלי), שפועלים בחצרות התאטרונים הגדולים וחרב גדולה של אי ודאות תלויה עכשיו מעל ראשם.

אז מה עכשיו?

איזה מין סוג של תאטרון דרוש לנו?

בטח לא כזה שמתאמץ להדביק על פני השחקנים חוט ומיקרופון ו"קורע את הרגש לגזרים" או כזה שמתאמץ בכל כוחו להעלות על הבמה חזיונות שבהם "אין דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום…" (המלט, תרגום: דורי פרנס).

איזה מין תאטרון דרוש לנו? לא כזה שמתאמץ להדביק על פני השחקנים חוט ומיקרופון ו"קורע את הרגש לגזרים", או מתאמץ להעלות חזיונות שבהם "אין דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום…"

העת הזאת מלמדת אותנו שקט, וצניעות וענווה והליכה פנימה במקום החוצה. יצירה תאטרונית צריכה להיות כתובה היטב, מעמיקה, מקורית, נוגעת, מצחיקה (לעתים)

משוחקת ומבוימת לעילא ועילא, וגם מוצגת בחלל מעוצב עם מחשבה, ולא תחת "פנס רחוב", אבל בדרך הרבה יותר חכמה. גם בימים האלה, ימי "המסכה" הרפואית ולא התיאטרלית צריך לזכור תמיד מה מטרתה:

"להניף ראי אל מול הטבע, להראות לטוב את הקלסתר, לרשע את הפרצוף, ולכל הדור את החותם והצורה".

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.