לא יום עצוב הוא היום הזה, שבו ראש ממשלת ישראל יתיישב על ספסל הנאשמים בבית המשפט המחוזי בירושלים. יום חג הוא היום. זהו חגה של הדמוקרטיה הישראלית, שתוכיח היום – באותות ובמופתים, במעשים הגוברים על מילים – כי בישראל אין איש הנמצא מעל החוק.

בניגוד לספינים מבית מדרשו של הנאשם מס' 1, לא כל אזרחי המדינה יישבו היום על ספסל הנאשמים, ואף לא כל מפלגות הימין. במשפט יהיו ארבעה נאשמים בלבד. אם כי – המשפט הוא בהחלט משפטם של כלל אזרחי ישראל. הוא שייך לאזרחים, במובן זה שיש לכל אזרח מניה במשפט הזה.

הציבור הישראלי הוא מי שמוסדות המדינה קיימים למענו. למען הציבור קיימים בתי המשפט. למען הציבור קיימת התביעה הכללית. למען הציבור קיים החוק הפלילי ולמענו הוא נאכף. זוהי מוראה של מלכות, שבלעדיה איש את רעהו חיים בלעו.

בנימין נתניהו איננו מואשם בכך שניצח בבחירות והשיג את תמיכתם של רוב חברי הכנסת בהמשך כהונתו. הוא איננו מואשם בכך שדירדר את התרבות הפוליטית והשלטונית בישראל לתחתית, שהוא פועל לשסות את פלגי הציבור אלה באלה, שהוא משטה בפוליטיקאים שתחתיו ולצדדיו. הוא מואשם בלקיחת שוחד מנאשמים מס' 2 ו-3, שאול ואיריס אלוביץ', ובמרמה והפרת אמונים בעניין הנאשם מס' 4, נוני מוזס ובעניין ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר.

בנימין נתניהו איננו מואשם בכך שניצח בבחירות והשיג את תמיכתם של רוב חברי הכנסת בהמשך כהונתו. הוא איננו מואשם בכך שדירדר את התרבות הפוליטית והשלטונית בישראל לתחתית. הוא מואשם בלקיחת שוחד

הכתובת הייתה על הקיר

אם לשפוט לפי הקריירה הפוליטית הסנסציונית של נתניהו, הכתובת בדמות הסתבכותו בפלילים והעמדתו לדין בעבירת שוחד, הייתה על הקיר מהרגע הראשון. האיש הוא רצידיביסט. העובדה שכתב האישום הראשון בעניינו הוגש רק בשנת 2020 נובעת מרצף בלתי נתפס של מזל ששיחק לו, לצד נרפות תמוהה, בלתי מתקבלת על הדעת, מצד מקבלי ההחלטות בעניינו, פעם אחר פעם.

בשנת 1997 הוחלט לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו וחשודים נוספים, בפרשת "בר-און-חברון". בתום החקירה המליצה המשטרה להעמיד לדין את נתניהו בעבירת מרמה והפרת אמונים, ואולם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, החליט לסגור את התיק נגד נתניהו, תוך שציין כי חומר הראיות העלה "תמיהות" בהתנהלותו של נתניהו בפרשה.

בשנת 2000 החליט היועץ רובינשטיין לסגור את תיק החקירה בפרשת עמדי והמתנות נגד בנימין ושרה נתניהו, וכתב: "לא היה בנו מי שיכול היה כאזרח להביט אל התמונה בלא תחושה קשה".

בשנת 2011 החלה בדיקת מבקר המדינה, ולאחר מכן "בדיקה מקדימה" פלילית, באמצעות המשטרה והפרקליטות, של פרשת "ביביטורס". בתום שלוש שנות בדיקה החליט ב-2014 היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לגנוז את התיק ללא חקירה פלילית, תוך שהסתמך על גירסתו של נתניהו ש"נגבתה" באמצעות מכתבים ששיגרו עורכי דינו לצוות הבדיקה.

העובדה שכתב האישום הראשון בעניינו הוגש רק בשנת 2020 נובעת מרצף בלתי נתפס של מזל ששיחק לנתניהו, לצד נרפות תמוהה, בלתי מתקבלת על הדעת, מצד מקבלי ההחלטות בעניינו, פעם אחר פעם

במהלך שנת 2016 החלה, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בדיקה מקדימה בעניינו של נתניהו, נוכח שורה של חשדות שהתעוררו לקבלת טובות הנאה מגורמים פרטיים – ובהם מילצ'ן, פאקר וארנו מימרן.

בנוסף התגלגלו לידי התביעה קלטות השיחות בין נתניהו למוזס, ולאחר חודשים אחדים של מחשבה – נפתחה בינואר 2017 חקירה פלילית נגד נתניהו בשתי פרשות, תיק 1000 ותיק 2000. תיק 4000 הצטרף מאוחר יותר, כגלגול של החקירה הפלילית בפרשת בזק-יס, שנוהלה בתחילה על ידי הרשות לניירות ערך.

כלל היועצים המשפטיים ופרקליטי המדינה שטיפלו בענייניו הפליליים של נתניהו לאורך השנים, נהגו באורך רוח מופלג ובסלחנות מוגזמת. אולי חשבו שגישתם המתונה תקנה להם נקודות בדעת הקהל בבוא יום פקודה, כך שייראו כמי שכאשר הם בכל זאת נוקטים גישה מחמירה בעניין מסוים, כנראה שהעניין אכן חמור. בפועל קרה ההיפך: הציבור, הפוליטיקאים ובראשם הנאשם עצמו התרגלו שהכול מותר, הכול עובר, ותמיד ניתן לכופף את מי שצריך ברגע האמת.

כתב האישום נגד נתניהו מגיע לבית המשפט לא בגלל התנהלותו הקשוחה של היועץ המשפטי מנדלבליט, אלא על אף גישתו המקלה, מעלימת-העין. יש פרשות פליליות שאפילו הסלחן שביועצים אינו יכול לסגור, ונתניהו סיפק למנדלבליט את התיקים האלה בדיוק.

כתב האישום נגד נתניהו מגיע לבית המשפט לא בגלל התנהלותו הקשוחה של מנדלבליט, אלא על אף גישתו המקלה, מעלימת-העין. יש פרשות שאפילו הסלחן שביועצים אינו יכול לסגור, ונתניהו סיפק את התיקים האלה בדיוק

למשפט יש חיים משלו

החל מהיום, כל הסיפורים הללו הם נחלת העבר. אם מנדלבליט הוא קשוח או רחמן, ומה קורה עם ליאת בן-ארי, שי ניצן, רוני אלשיך, אמיר אוחנה ודן אלדד. כל העניינים הללו מפסיקים להיות הסיפור. הסיפור הוא משפטו של נתניהו, ושל הנאשמים האחרים. ולמשפט יש חיים משלו. ההתפתחויות במהלכו עשויות להיות בלתי צפויות, ולהשיט את הספינה למחוזות שקשה לשערם מראש.

בשנת 2008 התנהלו כמה וכמה חקירות פליליות נגד ראש הממשלה באותה עת, אהוד אולמרט (כיום פרשן לענייני שחיתות בכמה כלי תקשורת; כנראה מהצד של הניסיון האישי). נתניהו כנראה זוכר זאת, הוא התייחס לדברים בזמן אמת כשהודיע שלאולמרט אין מנדט ציבורי להמשיך ולכהן כראש ממשלה כשחשרת עננים כזאת מתקדרת מעל ראשו.

אם מנדלבליט הוא קשוח או רחמן, ומה קורה עם ליאת בן-ארי, שי ניצן, רוני אלשיך, אמיר אוחנה ודן אלדד. כל העניינים הללו מפסיקים להיות הסיפור. הסיפור הוא משפטו של נתניהו

במהלך החקירות, ובטרם המשטרה העבירה את המלצותיה לפרקליטות וליועץ המשפטי, התעורר הצורך לגבות את עדותו של אחד העדים המרכזיים, משה טלנסקי, במסגרת הליך "עדות מוקדמת" בבית המשפט. העדות המוקדמת הזו נגבתה במחוזי בירושלים – באותו אולם שבו יתכנסו היום השופטים, התביעה וההגנה לצורך פתיחת משפטו של נתניהו.

כל כלי התקשורת התייצבו לסקר את אותה עדות של טלנסקי. מסדרונות בית המשפט היו צרים מלהכיל את כל המצלמות, המיקרופונים, הכתבים והצלמים. ההד התקשורתי טלטל את הציבור כולו, וגם את המערכת הפוליטית. הוא זה שגרם לשותפו הבכיר של אולמרט בקואליציה, אהוד ברק, לפנות לאולמרט ולהודיע לו שימיו בשלטון הסתיימו.

לאולמרט לא הייתה ברירה, הוא הודיע על הקדמת הבחירות ועל כך שהוא עצמו לא יתמודד בהן. נתניהו התמודד וקטף את ראשות הממשלה.

הכול, הכול יכול לקרות מכאן והלאה. הכדור נמצא עכשיו בידיהם של השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם. כרכים שלמים לא יוכלו להכיל את כל שאירע במסגרת פרשות נתניהו בארבע השנים האחרונות. אך הכול נכנס כעת לארכיון. מעכשיו – משחק חדש.