אז מה אתם, מזרחים, ספרדים או אשכנזים? נסו: ישראלים.

ישראל קיימת מספיק שנים, 72 שנים, אם נדייק, כדי שכולנו נוגדר ישראלים. בשנת 2020 השיח העדתי אינו רלוונטי, כולנו ישראלים. לפחות מי שנולד בישראל.

לא הקמנו מדינה כדי להישאר "תימנים", "עיראקים", "מרוקאים" או "פולנים". הקמנו מדינה כדי ליצור אחדות חדשה ושמה ישראל, ואזרחיה – ישראלים. כשסבינו עלו לארץ, ייבשו ביצות ובנו את מדינת ישראל, הם ראו בחזונם מדינה מערבית מפותחת והיו מוכנים לסבול מתוך ידיעה וכוונה שלבניהם, לנכדיהם ולניניהם יהיה טוב יותר במדינה שזה עתה הוקמה. הם ראו בחזונם מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית ובה כל האזרחים – יהודים ושאינם יהודים – שווים במעמדם ושווי זכויות. הם ראו בחזונם ישות חדשה ושמה ישראל ובה יחיו ישראלים שיבראו יש מאין תרבות חדשה, תרבות ישראלית מערבית מודרנית. בתרבות זו תהיה אומנות ישראלית, מוזיקה ישראלית ואוכל ישראלי.

וכשיוצרים משהו יש מאין, משהו חדש שלא היה לפני כן, בהכרח משאירים מאחור  חלק מהזהות הקודמת. כך ויתרו מייסדי המדינה על שמם המקורי ועברתו אותו, השאירו מאחור את השפה שבאו ממנה (יידיש, למי שהגיע מארצות אשכנז וערבית לניביה, למי שהגיע מארצות ערב) וכיו"ב. שהרי אם לא תניח מאחור את עברך ומוצאך לא תוכל לבנות משהו חדש.

וכשיוצרים משהו יש מאין, משהו חדש שלא היה לפני כן, בהכרח טועים בדרך. ואכן נעשו טעויות בדרך. אי אפשר להימנע מהן, הן חלק טבעי ומתבקש בכל תהליך של בניית משהו חדש.

באנו לכאן מכל התפוצות במדיניות מכוּונת שהוביל ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, של מיזוג גלויות, קיבוץ גלויות, כור היתוך (לא משנה איך תקראו לזה), ואכן בשנותיה הראשונות של המדינה היינו עם לא מסודר, אומה מבולגנת בתחילת דרכה.

לא הקמנו מדינה כדי להישאר "תימנים", "עיראקים", "מרוקאים" או "פולנים" אלא כדי ליצור אחדות חדשה ושמה ישראל, ואזרחיה – ישראלים. כשסבינו עלו לארץ ובנו את המדינה הם ראו בחזונם מדינה מערבית מפותחת

אבל מה שהיה נכון ורלוונטי לשנות החמישים, השישים ואולי אפילו השמונים של המאה שעברה, אינו רלוונטי עוד בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת. 72 שנה הן זמן מספיק לגבש זהות, להתגבש ולבנות עם חדש, ישראלי. קיבוץ הגלויות נחל הצלחה כבירה, מזרחים נישאו לאשכנזים, אתיופים התחתנו עם ילידי הארץ ואף עם רוסים. בניהם נישאו לישראלים ונכדיהם וניניהם ישראלים מבטן ומלידה.

לכן אין כל טעם או סיבה לדבר היום במונחים של עדתיות צרה. השיח העדתי כבר מזמן אינו רלוונטי ולא מעודכן.

הקיפוח והאפליה, אם היו, אינם עוד. עוד במאה העשרים נפטרנו מאותו קיפוח בכל תחום בחיים. בפוליטיקה היו לנו בין השאר, שר חוץ מרוקאי (דוד לוי), שרת בריאות עיראקית (שושנה ארבלי־אלמוזלינו), באקדמיה היו לנו פרופסורים מזרחים שאף זכו בפרס ישראל על פועלם (אחד מהם הוא מורי ורבי, הפרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית לשנת 1993 וחתן פרס ישראל ללשון), בתרבות היו לנו סופרים מזרחים (אלי עמיר וסמי מיכאל למשל), אומנים מזרחים, מוזיקאים מזרחים (אהובה עוזרי למשל) ושחקנים מזרחים (זאב רווח למשל).

לכן אין כל טעם או סיבה לדבר היום במונחים של עדתיות צרה. השיח העדתי כבר מזמן אינו רלוונטי ולא מעודכן. הקיפוח והאפליה, אם היו, אינם עוד. עוד במאה העשרים נפטרנו מאותו קיפוח בכל תחום בחיים

מי שהיה טוב ומוכשר עלה והצליח. איש לא מנע ממזרחים לרכוש השכלה ולהתקדם ואיש לא מנע מהם להצליח, בוודאי לא כמדיניות ממשלתית ופוליטית. אשכנזים שיתפו פעולה עם מזרחים במוזיקה, בתאטרון ובקולנוע, ושיתוף הפעולה נראה הכי טבעי בעולם. איש לא הרים גבה כשמתי כספי שר בשנות השמונים דואטים עם בֹּעז שרעבי, זה נראה שילוב טבעי, כמעט מתבקש. לא הייתה שנאה, לא היה פילוג, היה קיבוץ גלויות אמיתי ומטרה אחת משותפת לכולם: להקים מדינה יהודית, דמוקרטית ושוויונית לכול.

אלא שיש כאלה שמתעקשים להחזיר אותנו שנות דור אחורה, לדבר על קיפוח, על אפליה ולהחזיר לחיינו את השיח העדתי של שנות החמישים והשישים. חלק מהמתעקשים פועלים כך מתוך הכנסת והממשלה בתור מדיניות פוליטית מכוונת שנועדה להעמיק את הפילוג והשנאה.

אז בואו נעשה סדר: בישראל 2020 כולנו ישראלים. נקודה. המוצא של הסבא רלוונטי להקשרים מסוימים, אבל ממש לא רלוונטי לזהות הישראלית של נכדו/נינו שחי בישראל 2020. מי שנולד וחי בישראל הוא ישראלי. ואם גם הוריו או סביו נולדו בישראל אזי הוא ישראלי שורשי.

כשם שמי שנולד במרוקו הוא מרוקאי, מי שנולד בתימן הוא תימני ומי שנולד באיטליה הוא איטלקי, כך מי שנולד בישראל הוא ישראלי. יהודי ישראלי, ערבי ישראלי, נוצרי ישראלי, מוסלמי ישראלי – אבל ישראלי. ישראל היא ארץ מולדתו וארץ הולדתו.

מילה נוספת: מנסים להחזיר לחיינו את המושג "השתכנזות". אלא שאין חיה כזאת. מזרחי שזנח את העדתיות לטובת הישראליות אינו מזרחי ש"השתכנז", אלא מזרחי שהצטרף לישראליות, ישראלי שמשתייך לישראליות (לישראליות, לא לאשכנזיות).

מנסים להחזיר לחיינו את המושג "השתכנזות". אלא שאין חיה כזאת. מזרחי שזנח את העדתיות לטובת הישראליות אינו מזרחי ש"השתכנז", אלא מזרחי שהצטרף לישראליות, ישראלי שמשתייך לישראליות (לא לאשכנזיות)

ישראלי שעדיין מתייג עצמו לפי העדה והמוצא של אבותיו, צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו מדוע ולמה הוא חש "מזרחי" או "אשכנזי" ולא ישראלי. מדוע כה קשה לו להשתייך לישראליות שבנינו כאן בעמל רב בשבעים ושתיים השנים האחרונות. ואם אחרי חשבון הנפש שיעשה עדיין יחוש זרות ועדיין יחוש עדתי ולא ישראלי – צר לי לומר אבל אין לו מה לחפש כאן. ישראלי שלא מרגיש ישראלי ועדיין חי בבועה העדתית הצרה, מומלץ לו לחזור לארץ המוצא שלו בהתאם לעדה של אבותיו, שם אולי ירגיש בבית. בישראל חיים ישראלים, לא מרוקאים, לא תימנים, לא עיראקים ולא פולנים ואשכנזים. ישראלים. זה מה שאנחנו.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.