האכזבה והייאוש ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית מייצרים אמירות שנשמעות בלחש ובקול, על כך שצריך לשנות את שיטת המשטר. אמרנו תחושות קשות, אך דומה שהתחושות הללו נוכחות בעיקר אצל אלה שרוצים בכל מאודם שבנימין נתניהו יברך את עמו ויפרוש לחיים פרטיים טובים ונעימים. מקצתם זועמים וכועסים ורוצים לראותו מאחורי סורג ובריח.

הקולות לשינוי המשטר מגיעים משם, ממחצית הבוחרות והבוחרים שחשים מיאוס. הם מאמינים ששינוי השיטה יביא את הבשורה. אז כדי להרגיע, בישראל הנושא הזה עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו כאן על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, ואפילו עשו ניסוי בשידור חי של "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע.

נושא שינוי שיטת המשטר עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, וניסו "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע

במדע המדינה יש תיאורים אינספור לשיטות ניהול משטר דמוקרטי. מדינות העולם מתחבטות בסוגיה הזו לא אחת. לכל המדינות הדמוקרטיות יש תחושת פספוס, שמשהו לא עובד. העקרון הדמוקרטי נראה אידיאלי, צודק ושוויוני, אך בפועל הוא לא אחת כסות למאוויי שלטון חסרי רסן של בודדים, שמכירים את הכללים היטב ויודעים לסחוט את המיץ גם מקליפת הלימון. גם כשנדמה שלא נותרו בו נוזלים.

דוגמאות לכך לא חסרות ולא נתעמק כאן במהלכים הדמוקרטיים לכינון המשטר בגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה, אלא ננסה להתעמק בעקרון אחד ויחיד שמהווה מכשול במשטרים דמוקרטיים ונגדיר אותו באופן כללי – תרבות פוליטית.

בין הטוטליטריזם לבין הדמוקרטיה יש מצוק ענק, שבר טקטוני שמסמן את המעבר החד בין דיכוי לבין חירות, בין משטור לבין חופש לבחור. אם נעשה משאל בין אזרחי העולם, מה הם היו רוצים שיהיה, אני מאמין שיש עדיין רבים מאוד שרוצים שמישהו יקבל עבורם החלטות. שהם ישלמו מיסים והמדינה תיתן להם שירותים. אל תהיו מופתעים ממה שכתבתי, קחו למשל את וועד הבית שבו אתם גרים, אף אחד לא רוצה לקחת את המשימה, ולצד עובדה זו, כולם רוצים שהבית יהיה נקי וכשמשהו מתקלקל במעלית, שיהיה מי שידאג לזה, בכספי המיסים.

הדוגמא הזאת של וועד הבית היא לא ייחודית, אפילו בבחירות ללשכת עורכי הדין אחוזי ההשתתפות הם מהנמוכים המוכרים במקומותינו. התכונה האנושית הזאת מלווה אותנו במהלכים רבים בחיינו, כשמעלים ומורידים את מחירי הבנזין, כשמשנים את תעריפי הגז והחשמל ועוד ועוד.

יש המכנים זאת אדישות אזרחית ויש בכך המון ויש שיאמרו, זו דרכו של המין האנושי. יצורים חופשיים שרוצים רועה שינהל אותם.

יש מצוק ענק המסמן את המעבר בין דיכוי ומשטור לבין חירות וחופש בחירה. במשאל בין אזרחי העולם – אני מאמין שרבים ירצו שמישהו יקבל עבורם החלטות. קחו את וועד הבית שלכם למשל

אנחנו קוראים גם את ההיסטוריה של העם היהודי ונזכרים בעם שבא אל שמואל וביקש להמליך מלך שינהל אותם. שמואל ענה:

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.  וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.  וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.  צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים."

הסיפור הזה מופיע בספר שמואל א פרק ח' ומלווה אותנו מאז ועד היום. רבים מאיתנו רוצים שמישהו יחליט עבורם מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. אם אומר שבעצם כולם רוצים את זה תאמרו, ואולי בצדק, שירדתי מדעתי. אולי. אבל גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור.

אכן, זה אולי לא היה צריך להיות כך, אך הלכה ולמעשה כשנבחר מישהו, הוא חש בגופו את זרמי המלוכה: "אני אחליט, אני אנווט".

ובכל זאת, אמרנו שבין המשטר הטוטליטרי לבין המשטר הדמוקרטי פעורה תהום. כן פעורה תהום, אם כי נבחרי הציבור הדמוקרטים מקפידים לכסות את התהום בערמות של חוקים שנועדו לתת להם עוד ועוד עוצמה למשול ולמלוך.

במהלך השנים, אולי מתחילת הדרך של הדמוקרטיה הישראלית, אנחנו בוחרים אמנם במפלגות, אך חושבים בעיקר על המנהיגים, כשהבולטים שבהם הם דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. אלה מנהיגים שהצליחו לבסס את מעמדם ולהפוך לכמעין מלכים דמוקרטיים בדיוק כפי ש"העם רוצה". היו עוד ראשי ממשלות, אך הם היו אפיזודה חולפת וקשה להיזכר שהיו שם, אלא אם כן היו מעורבים באירועים משמעותיים כמו לוי אשכול במלחמת ששת הימים וגולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים.

גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור

הדמוקרטיה הישראלית צעירה ומהוססת, אך גם דמוקרטיות וותיקות כמו בצרפת ובארצות הברית מתנדנדות כמו כאן אצלנו וניכר שהנשיא הנבחר הוא לא פחות ולא יותר מאשר המלך הדמוקרט. השוני העיקרי והחשוב הוא שלמלך הזה יש תאריך תפוגה, שתי קדנציות כמו בארצות הברית. תאריך תפוגה שלא קיים כאן אצלנו במדינת ישראל הדמוקרטית, שבה יש מלך דמוקרט, נערץ, שיכול להמשיך למלוך גם עם כתבי אישום על שחיתות והפרת אמונים.

כאמור לרבים מאוד מאיתנו זה מצב נוח, כי יש מישהו שמחליט עבורנו כמו בהרבה תחומים אחרים.

ומה לגבי האחרים, אלה שרוצים לשנות את השיטה? התשובה שלי פשוטה, אם תשנו תקבלו את אותה התוצאה. הבעיה בישראל וכנראה במקומות נוספים בעולם, שהמונח נבחר ציבור התעוות.

המילה בחירה מסחררת את בני האדם ומטעה אותם לחשוב שמרגע שנבחרו הם למעשה מלך כל יכול. הנקודה הזאת היא קריטית. נבחרי ציבור, מרגע בחירתם מקבלים חסינות, מתוך התפישה שצריך לאפשר להם לעבוד. זו גישה שגויה, שכן בזמן הזה הם מחוקקים גם חוקים לא אתיים ולא מוסריים שמטרתם לשמר את הכוח שלהם.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו.

מציע לנו לחשוב, איך יכול להיות שיש לא מעט נבחרי ציבור שפוקדים את חדרי החקירות של המשטרה. איך יכול להיות שראש ממשלה, נשיא ועוד כמה שרים בילו מאחורי סורג ובריח. איך יכול להיות שראש ממשלה עם כתב אישום נבחר לקדנציה נוספת וכעת יחלק את זמנו המוגבל בישיבה עם השרים על עתידנו ובישיבה בבית המשפט כדי לדון בעתידו האישי.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו

הבעיה היא לא השיטה, הבעיה היא נבחרי הציבור שלנו, האם אנחנו יודעים באמת עבור מי ומה אנחנו מצביעים. התשובה היא שאנחנו מצביעים למי שימשול בנו ולא מוטרדים מערכיו האישיים, למרות שהכל גלוי לפנינו. מלכים דמוקרטיים, בעלי נכסים, שאינם חתומים על קוד אתי כלשהו וזוכים להערצה ואהדה גם ביום הבחירות. היום שבו אנו הולכים בהמונינו, גם אם זה נעשה שלוש פעמים בשנה, מצקצקים בלשון ומצביעים באדיקות לכל אותם אלה שרוצים רק למשול.

לסיכום: נשנה את התרבות הפוליטית שלנו, נצפה ונתבע מנבחרי הציבור להיות נקיי כפיים, שליחים שלנו שפועלים על פי קוד אתי ברור. נציב בפני המפלגות את הדרישות שלנו ונתבע מהם הגבלת קדנציות, שתיים ולא יותר.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.