יובל שטייניץ הוא דמות מעט חידתית בעיניי. כשהוא מדבר על אנרגיה, עם דגש על אנרגיית שמש, הוא מדבר במה שנראה כמו להט אמיתי ואפילו, סליחה על המילה הגדולה, חזון. אך ברגע שהמילה 'נתניהו' נכנסת לתמונה, נעלם איש החזון והפאנלים הסולאריים ומתחלף במריונטה מגוחכת שמדקלמת את דף המסרים המוכר מבלפור, אמנם בניכוי ההתלהמות והאיומים כלפי מערכות המשפט ואכיפת החוק.

מספרים ששטייניץ בכה בלילה שבו בנימין נתניהו הודיע לו שייאלץ להיפרד ממשרד האנרגיה, ואני נוטה להאמין לסיפורים: הוא באמת רצה בכל מאודו להישאר שם, לא רק בגלל שחפץ להישאר מיניסטר – אלא ספציפית במשרד הזה.

השבוע שטייניץ כינס את התקשורת כדי להציג את היעדים האנרגטיים של ישראל לעשור הקרוב.

יובל שטייניץ (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

מאז כינונה של הממשלה נראה שמתנהל בין השרים הרלבנטיים – שטייניץ וגילה גמליאל – מרוץ סמוי על יצירת כותרות ירוקות. זה לא בהכרח רע. אולי הם חוששים שמיקי חיימוביץ', יו"ר ועדת הפנים והסביבה, תזנב בהם מאחור; ואולי הם חשים שלהיות מזוהה עם איכות סביבה ואנרגיות נקיות זה דווקא מיצוב לא רע. עדיף ככה מאשר המצב ההפוך.

שטייניץ, יחד עם מנכ"ל משרדו אודי אדירי ויו"ר רשות החשמל (שעוזב בקרוב) ד"ר אסף אילת, הציגו את היעד: 30% אנרגיות מתחדשות בישראל ב-2030.

אפשר להיות חמוצים ולומר שזה לא מספיק, ואפשר להטיל ספק אם זה יתממש – לאור הנטייה של כוונות טובות להתמסמס במציאות הישראלית עתירת המכשולים. אבל לכמה שרים בפוליטיקה הישראלית בכלל יש אסטרטגיה ברורה שמשתרעת מעבר למחר בבוקר? עצם העובדה ששטייניץ מדבר על 2030 במדינה שהפכה את החלטורה וחוסר התכנון למקצוע, ראויה להערכה.

חשוב לשים לב שהמספרים עולים בהתמדה: לפני חצי שנה היעד הרשמי (העלוב) של ממשלת ישראל עמד על 17% אנרגיות מתחדשות ב-2030, והמשרד להגנת הסביבה דחף להעלאת היעד ל-25-30%. עכשיו משרד האנרגיה מדבר על 30%, ובמשרד להגנת הסביבה פרסמו ערב פרוץ הקורונה מחקר לפיו ניתן להגיע ל-43% אנרגיות ירוקות בעוד עשור.

לכמה שרים בפוליטיקה הישראלית בכלל יש אסטרטגיה ברורה שמשתרעת מעבר למחר בבוקר? עצם העובדה ששטייניץ מדבר על 2030 במדינה שהפכה את החלטורה וחוסר התכנון למקצוע, ראויה להערכה

המגמה ברורה: כולם כבר מבינים שזיהום אוויר הוא מקור למוות ולתחלואה קשה של אלפי ישראלים בשנה, הרבה יותר מקורונה; שבניהול נכון, תחום האנרגיות המתחדשות יכול להיות מנוע צמיחה רב עוצמה למשק, שכל כך זקוק עכשיו למנועים כאלה; ושרוב החסמים הכלכליים שהיו בעבר – כמו עלות גבוהה של הפאנלים – הוסרו. בקיצור, יש קונצנזוס שצריך להתקדם ומהר. השאלה רק כמה מהר.

מעבר לשאלה כמה אנרגיות נקיות יהיו פה בשנים הבאות, יש שאלה קריטית נוספת: איפה הפאנלים יונחו.

במדינה קטנה, צפופה וצמאה לשטחים פתוחים כמו ישראל, לכסות כל פיסת קרקע פנויה במתקנים להפקת אנרגיה זה בעצם לתקן עוול אחד באמצעות עוול אחר. אסור להפוך את מרחבי הנגב ושדות השלף לשדה פאנלים ענק.

שמיר 270: פאנלים סולאריים בקיבוץ שמיר (צילום: גולן סולאר)

התוכנית של משרד האנרגיה מתייחסת לזה. חלק גדול מהפאנלים אמורים להיות מוצבים בשטחים מתים שכיום מהווים בזבוז משווע: מעל חניונים, מאגרי מים, שטחים שכלואים במחלפים וכמובן גגות. על הנייר זה נשמע טוב, אבל יש חשש שאם היישום ייתקל בקשיים תכנוניים ולוגיסטיים, נמצא את עצמנו שוב דוהרים אל הפתרון הקל – פרישת אלפי דונמים של פאנלים בשטחים הפתוחים.

במשרד האנרגיה מתכוונים לחייב בחוק כל מבנה ציבור עם גג גדול לכסות לפחות מחצית ממנו בפאנלים; הבעיה – על החוק הזה שמעתי מבכירי המשרד כבר לפני שנה לפחות. להגנתם ייאמר שמאז כמעט לא הייתה ממשלה.

הכיוון טוב, אבל לא חסרות סיבות לדאגה: אם במשך שנים היינו מכורים לפחם (בשעה טובה הגמילה הושלמה – עד 2025 יופסק לחלוטין ייצור החשמל מפחם בישראל), היום יש לנו חולשה גדולה לגז.

במשרד האנרגיה מתכוונים לחייב בחוק כל מבנה ציבור עם גג גדול לכסות לפחות מחצית ממנו בפאנלים; הבעיה – על החוק הזה שמעתי מבכירי המשרד כבר לפני שנה לפחות. להגנתם ייאמר שמאז כמעט לא הייתה ממשלה

במקביל לאנרגיית השמש, מקודמות תוכניות להקמת שורה של תחנות כוח גזיות ברחבי הארץ, ויש חשש שהשקעות של מיליארדים יהפכו את המשק הישראלי שבוי למשך עשורים רבים של האנרגיה הזו, שהיא אמנם פחות מזיקה מפחם – אבל בהחלט מזהמת ופולטת גזי חממה.

חוץ מזה, במהלך כל המפגש עם העיתונאים, לא שמעתי אף לא פעם אחת את צמד המילים 'התייעלות אנרגטית' – תכנית סדורה לצריכת פחות חשמל ולהפיכת המשק הישראלי חסכני ויעיל יותר, שהרי ידוע שהקוט"ש הזול והנקי ביותר הוא הקוט"ש שלא צרכת. אני רוצה להאמין שזה רק בגלל שאיכות השמע בזום הייתה כל כך משובשת.

לפי יובל שטייניץ, ב-2030 תהיה לנו סיבה לגאווה גדולה: עם 30% אנרגיות מתחדשות נהיה אלופי העולם בייצור אנרגיית שמש, רחוק מהמדינה הנחשלת שהתרגלנו להיות בתחום הזה.

זו כמובן דרך מתעתעת להציג את הדברים: במדינות אחרות יש פחות שמש אבל הרבה יותר אנרגיית רוח, אנרגיה הידרו-אלקטרית ושאר דרכים נקיות להפקת חשמל. אבל גם אם לא נהיה ראויים למדליית זהב ירוקה, הכיוון ראוי.

ואם ב-2025 נראה שעלינו על דרך המלך, אפשר יהיה לכנס שוב את התקשורת ולעדכן את היעד כלפי מעלה.