ושוב אני פותח במילים "ממשלת ישראל הרחבה" ואוסיף, רחבה במיוחד. לאחר המון מאבקים ושלוש מערכות בחירות, הוקמה ממשלה כשלפתחה התמודדות עם מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי. ישראל היתה בין המדינות הראשונות שהטילו סגר כדי לעצור את התפשטות המחלה. ראו איזה פלא, כשהיה סגר ונשמרו כללי הריחוק הפיזי, הוירוס נתקל בבעיה אמיתית ודעך. מספר החולים החדשים ירד, מספר המובטלים עלה, ועסקים רבים דממו ודיממו.

הוירוס תפס אותנו בעת כהונתה של ממשלת מעבר, ממשלה ששריה ציטטו כל העת מתוך מאגר ההוראות של ראש הממשלה. המסר העיקרי היה, שרק מנהיג בסדר גודל של נתניהו יכול להתמודד עם משבר כה עמוק.

ואכן המנהיג הופיע בפנינו במשדרי הסברה שהוא תכנן, הפיק וביים. משדרים שהופיעו בזה אחר זה מעל מסכי כל ערוצי הטלוויזיה הקיימים בישראל. בניגוד לשימוש בתוכן ממומן ברשתות החברתיות, בטלוויזיות "שתו" את זרם המידע הזה בצמאון וקידמו אותו כאחוזי דיבוק.

המנהיג הופיע במשדרי הסברה שתכנן, הפיק וביים, והופיעו בערוצים בישראל. בניגוד לתוכן ממומן ברשתות החברתיות, בטלוויזיה "שתו" את המידע בצמאון וקידמו אותו כאחוזי דיבוק

כך מדי ערב עלה ראש הממשלה לשידור ודיבר את עצמו לדעת על הצורך לעטות מסיכה, לשמור מרחק של שני מטרים ולשטוף ידיים. הוא אפילו הדגים איך לומר שלום בעידן הזה. ראש הממשלה, בחושיו המחודדים, תפס מיד את תפקיד הפרזנטור של המחלה ודרך הטיפול בתוצאותיה.

כשדובר על מחסור בערכות בדיקה לקורונה, שמענו איך במבצע ראוי לציון המוסד הישראלי השיג כמות לא מבוטלת של ערכות, בדרך שהשתיקה יפה לה. המבצע הזה זכה גם הוא לכותרות, והמטרה ברורה, על פי העקרון המוכר "עשית? פרסמת? עשית".

ממשלת המעבר של בנימין נתניהו דיברה בקול אחד. לא רק נתניהו היה מדושן עונג, במשדר המיוחד בפסח, למשל, כל השרים והשרות החזיקו החרו אחרי המנהיג הנערץ.

אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. תוך כדי מופעי התעמולה, נתניהו הבין שלסגר יש גם משמעות כלכלית קשה. בעוד שנתוני המגפה טובים יחסית, הנתונים הכלכליים קשים מנשוא. גרעון הולך וגדל, ישראל מגייסת כספים באמצעות אגרות חוב עם התחייבות לעשרות שנים. מצב קשה שפתרונו לא נראה באופק

בשלב מסויים הוא קיווה שירגיע את הכאב עם חמש מאות שקלים לכל ילד או קשיש במשפחה. קיווה, אך מי שאבדו את מקור פרנסתם זקוקים לאופק, ליעד, להבין מתי הם מתחילים לעבוד ולראות בחזרה את תזרים המזומנים למחייתם. תרופת ההרגעה שנדחפה, החל"ת, לא הניבה את התוצאות המקוות.

נתניהו הבין שמבחינתו האישית, הפתרון לבעיה שנוצרה הוא כניסה לממשלה רחבה. משמעות העניין היא חלוקת תיקים אינסופית וראש ממשלה שלצידו יש ראש ממשלה חליפי. מצב אידאלי לבריחה מאחריות, או לחלופין שיתוף רבים באחריות.

נתניהו הבין שהפתרון לבעיה הכלכלית הוא כניסה לממשלה רחבה, שמשמעותה חלוקת תיקים אינסופית ורה"מ שלצידו רה"מ חלופי. מצב אידאלי לבריחה מאחריות, או לחלופין שיתוף רבים באחריות

שימו לב לתהליך, נתניהו של ממשלת המעבר היה הפרזנטור של הטיפול במגפה. כשנתניהו חש שהמצב הכלכלי הולך ומסתבך, הופיע עם הרעיון על ההקלות ועל חילוץ המשק מהמשבר. הוא זחוח מתמיד כי הוא יודע שעוד מעט קט כל המשרדים יהיו מאויישים בפרזנטורים מטעם עצמם וכך הוא יוכל לשבת מהצד ולחייך. הוא הבין שהם יתחרו על הבכורה ויסבכו את המצב המסובך בלאו הכי ובעיקר ישאו בנטל האחריות לתוצאות.

חייבים להבין שלראש הממשלה לא היתה מעולם תוכנית סדורה ומתכללת להתמודדות עם הקורונה. המחלה הגיעה לארץ למערכת בריאות שספגה מכות אין ספור. מערכת בריאות שאין לה כלים של ממש להתמודדות עם מצב כזה. אך לזכותם של ראשי המערכת, הם ידעו שהפתרון הראשוני הוא בידוד חברתי ובכך הם צדקו ופעלו נכון יותר מעמיתיהם במדינות רבות בעולם.

נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון היא שלא ניתן למקד את הבעיה במשרדי הממשלה באשר הם, אלא במי שעומד בראשה. מי שלא יודע לקבל החלטות סדורות ומתכללות, אלא יודע לקבל החלטות שתראנה טוב בציבור, כי זה מה שחשוב לו כמו לפוליטיקאים רבים אחרים.

כאמור, ממשלת ישראל הרחבה הוקמה לבסוף, כשלפתחם של השרים מחלה בדעיכה ומשבר כלכלי בתאוצה. מה עושים? משחררים ילדים לבתי הספר, פותחים עסקים, כולם מרוצים וגם הוירוס, שמצא מקומות איחסון והשתכפלות חדשים. וכך, כמו במארב מוצלח, אנחנו עם גל שני של התפרצות ומשבר כלכלי בעיצומו.

מה עושים כשהמחלה בדעיכה והמשבר הכלכלי בתאוצה? משחררים ילדים לבתי הספר, פותחים עסקים, כולם מרוצים וגם הוירוס. וכך, כמו במארב מוצלח, אנחנו עם גל שני של התפרצות ומשבר כלכלי בעיצומו

ראש הממשלה כבר לא מופיע בטלוויזיה כמו אז. כעת את מקומו תופסים הפרזנטורים החדשים, שמחפשים כיצד לשכנע את הציבור שהבעיה היא באנשים לא ממושמעים ולא בהוראות שגויות שלהם.

הפטנט הוא פשוט, כשנגמרות המילים מתחילים לחבוט. המשטרה והפקחים העירוניים עסוקים יותר מכל באיתור של אלה שאינם עוטים מסיכות וקונסים אותם. הסיפורים הללו תופשים כותרות בתקשורת ועושים את שלהם.

המסר שנקלט כעת הוא שמי שגורם להתפרצות מחודשת של המחלה אלו כל מפרי הכללים. אלה שעושים מסיבות צפופות ואלה שלא עוטים מסיכה. שימו לב, את המסיבות עושים בעלי הון, שחמשת אלפי השקלים של הקנס הם מרכיב קטן בהוצאות המסיבה מבחינתם.

חשוב לציין שאזרחים שאינם עוטים מסיכה אכן מסכנים את עצמם ואת הסובבים אותם, אך לא הם הגורמים לכך שבמסעדות מצטופפים וכך גם בבתי הספר. אלה ההחלטות שקיבלו השרים מבלי לעשות חשיבה מתכללת, החלטות שהיו שגויות או "חצי אפויות". החזרת התלמידים בהמוניהם לבתי הספר, היתה למעשה החלטה לאפשר לנגיף הקורונה להמשיך ולהשתכפל במקומותנו. ההוראה למדוד חום כאמצעי מיגון, אין בה ערך אמיתי כשידוע שגם כאלה שנושאים את הנגיף מבלי להראות תסמיני מחלה, מדביקים את הסובבים אותם.

מקבלי ההחלטות, השרים למיניהם, כעת מתחילים להבין שהוירוס הזה לא עונה לציפיות ומנסים בכוחם הדל למצוא פתרונות. הם לא הבינו שנפלו לפח שטמן להם נתניהו כשנתן להם תפקיד עם סיכויי כישלון גבוהים. חשוב לציין שגם לו אין פתרון, אבל כעת הוא לא אשם, הוא ביזר את הסמכויות לשרים והשרות באשר הן. אפשר ואומר זאת בציניות, שביזור הסמכויות יאפשר לו להתפנות גם לענייניו האישיים, הנדונים בבית המשפט.

השרים לא הבינו שנפלו לפח שטמן להם נתניהו כשחילק תפקידים מועדים לכשלון. חשוב לציין שגם לו אין פתרון, אבל כעת הוא לא אשם, הוא ביזר את הסמכויות

ככל שהמצב ימשך, נראה כיצד ששר הבריאות יהיה היחיד שידבר על המחלה וכמובן שר האוצר שיתמודד עם המשבר הכלכלי. כל יתר השרים יהיו עסוקים מאוד בענייני משרדם עם הצהרות מפוצצות כמצוות יועצי התקשורת שלהם.

אך למרות זאת יש להם לממשלת ישראל הרחבה מוצא של כבוד. כעת, באמצע ההתמודדות עם מגפת הקורונה הבריאותית והכלכלית, עולה שאלה ישנה חדשה, הריבונות. הסיפוח החד צדדי.

איך זה קשור לקורונה ולכלכלה? כבר הבנתם – כשאין פתרון לבעיה סבוכה אחת מכניסים למשוואה בעיה סבוכה נוספת שתסיט אליה את המבט. פעם כשהמצב הכלכלי היה קשה היו יוצאים למלחמה. היום כשהמצב הבריאותי מורכב והמצב הכלכלי קשה, מספחים שטחים למולדת. במילים אחרות ובכיוון מחשבה אחר, כעת הבעיה היא הפלסטינים שגרים ביהודה ושומרון. הם הבעיה ולא מקבלי החלטות והעומדים בראשם.

לסיכום, המודל שאנחנו חווים כעת הוא חיפוש מתמיד בעיות ובריחה מקבלת החלטות נכונות עם חשיבה לעתיד. המודל שכדאי שנבחר בו אחר. מודל שבו יושבים מקבלי ההחלטות ומניחים את הבעיות על השולחן ודנים בכל אחת מהן לעומק ובוחנים את סדרי העדיפויות שנובעים מהאינטרס הציבורי.

כאשר יעשו זאת, כשסרגל השכל הישר, האתיקה והמוסר לפניהם הם יבינו שכעת חייבים לקבל החלטות אמיצות לטיפול בהתפשטות הנגיף תוך בניית פתרונות לטווח הקצר, הבינוני והרחוק למשבר הכלכלי.

כשאין פתרון לבעיה סבוכה אחת מכניסים למשוואה בעיה סבוכה נוספת שתסיט אליה את המבט. פעם היו יוצאים למלחמה. היום מספחים שטחים למולדת

טיפ קטן למקבלי החלטות, תהיו יצירתיים ותהפכו את המשבר לתחילת הפתרון ולכניסה לעולם חדש של התנהלות חברתית, כלכלית, שטובה להיום בעידן הקורונה על כל גליה ותמנע את הקריסה שמקורה במשבר האקלים.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.