החלת הריבונות היא אקט חד צדדי ולא מוסרי. כאן גם המקום שאחשוף את אמונתי האישית, שיהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אם כך, איך יכול להיות שהאקט, שהוא הפיכת חלום למציאות בעיני, לא מוסרי? איך יתכן שאני אומר זאת ואפילו בניגוד לעמדתו של נשיא ארצות הברית? איך אני אומר זאת בניגוד לעמדתו של בנימין נתניהו?

החלת הריבונות היא אקט חד צדדי ולא מוסרי. כאן גם המקום שאחשוף את אמונתי האישית, שיהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אם כך, איך יתכן שהאקט, שהוא הפיכת חלום למציאות בעיני, לא מוסרי?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בדיוק באותה הנקודה אזכיר לכם עוד מהלך לא מוסרי בעיני, על אותו משקל, הגירוש של היהודים מגוש קטיף, מה שכונה בלשון מכובסת "התנתקות". אז החליט ראש הממשלה אריאל שרון לסלק את היהודים מגוש קטיף באופן חד צדדי, ללא הסכם עם כל השחקנים. כמובן גם ללא התחשבות בכך שבעזה וביהודה ושומרון גרים פלסטינים שיש להגיע אתם להסכמה.

אני מדגיש את הנקודה הזאת כדי להמחיש את הצורך לשנות את דרך החשיבה בפתרון סכסוכים בכלל, וכאלה עקובים מדם בפרט. פתרון סכסוכים כאלה חייב להחיל שלב אחד מוקדם והוא פיוס, צעד משמעותי שבו כל צד שם על השולחן את העוולות ומכאן ואילך צועדים לכיוון של הסכמה משותפת. כל פתרון חד צדדי יכול להיות חוקי אך לא מוסרי.

לגופו של עניין, אפשר לראות בגירוש של היהודים מעזה ובהכרזת ריבונות ישראלית וסיפוח ביהודה ושומרון – צעדים מלחמתיים. הכרזת מלחמה שתועלתה  מפוקפקת ויתר על כן תביא להגברת המתח, במקום להפחתה שלו.

כך למשל כשאחרון היהודים פונה מגוש קטיף הבטיחו לנו שקט, ומאז אנחנו סופגים את נחת זרועם של לוחמים מאורגנים ומצוידים בטילים ארוכי טווח. כך יהיה כשנכריז על ריבונות חלקית ביהודה ושומרון. כשנחזיק את המפה, נראה כתמים חדשים של ריבונות ישראלית כשהם מוקפים בשטחים שהם שטחי הרשות הפלסטינית. מה שיאלץ את הממשלה להקים עוד תחנות גבול שיפתחו ויסגרו את שעריהם לפי המצב בשטח.

ישובים יהודיים שהגיעו לאיזון המתח בין יהודים לערבים ישובו אל הימים שבהם ספגו אבדות אינספור באירועי טרור. צה"ל יאלץ להתארגן עם כוחותיו להגן על ריבונות ישראל בכל אותם כתמי ריבונות. כמובן, שבכל אירוע בשטח נקבל את ההודעות השגרתיות של צה"ל, עוד טיל נורה לעבר ישראל, עוד הפגנות בגדר, בלוני תבערה, כל אלה, והפעם מהישובים הפלסטינים ביהודה ושומרון, "העתק הדבק" ממה שקורה מדי יום ביומו ברצועת עזה. תמונת מצב שגרתית שמקורה בדרך כלל, בצעדים חד צדדיים.

פתרון סכסוכים כאלה חייב להחיל שלב אחד מוקדם והוא פיוס, צעד משמעותי שבו כל צד שם על השולחן את העוולות ומכאן ואילך צועדים לכיוון של הסכמה משותפת. כל פתרון חד צדדי יכול להיות חוקי אך לא מוסרי

כעת השאלה המרכזית היא, לשם מה? בזו הפעם לא אתמקד במנגנון התעמולה של ראש הממשלה, שמנסה להסיט בכל רק נתון את סדר היום הציבורי על פי האינטרסים האישיים שלו. הפעם אתמקד בשאלה המרכזית, מה תיתן לנו האחיזה, האובדנית כהגדרתי האישית, בחלקי מולדת ביהודה ושומרון.

אני יודע ומודה, מבחינה רגשית זה קשה. קשה לי גם לכתוב על כך. אבל מה לעשות – מהלכי ההיסטוריה הארוכים לא נמצאים בחברון ובשכם, למרות שהם נכבשו/ שוחררו במלחמת ששת הימים, בהסכמים שמדינת ישראל הריבונית חתמה עם הפלסטינים. השטחים האלה הועברו לשליטת הרשות הפלסטינית, שליטה על כל המשתמע מכך ולא ריבונות, קרי מדינה פלסטינית. הערים הללו למשל, יוותרו אצלנו כחלק מהסיפור הלאומי שלנו, וכך לעולם, אלא אם כן ישתנו הנסיבות מסיבה כזו או אחרת בעתיד הנסתר מעיננו. המהלך של החלת ריבונות, כפי שנראה בהמשך, יכניס אותנו לדילמות אינסופיות גם בהתנהלות היומיומית ובעקר לטווח הרחוק.

אם נביט הישר אל המראה, גם אם זה לא נעים, כבר היום במחסומים יש הבדל תהומי בין היחס לישראלים לבין היחס אל פלסטינים. גם מכל בחינה אחרת, שרותי בריאות, רווחה, חינוך ועוד. כבר היום, כמדינה ששולטת בשטח, פחות או יותר, הישראלים מקבלים שירות אישי ואיכותי. הפלסטינים תלויים ברשות הפלסטינית שנשענת גם על כספים הזורמים מישראל. זה סוג של אפרטהייד, שישראל נגררת אליו עוד ועוד, מבלי להבין את הבעיה המוסרית והחוקית.

אל מול טענת "אפרטהייד", שעל פיה ליהודים יש זכויות יתר בשטחים אלה, זכויות שהושגו באופן חד צדדי. יהיו שיאמרו – חס ושלום, אנחנו נחיה בישובים שלנו והם יחיו בישובים שלהם ובכך נימנע מאפליה כלשהי. אך לכולם ברור שבחיים האמתיים זה עובד אחרת. בחיים האמתיים יש קשרי גומלין בין ישובים שכנים, קשרי עבודה, מסחר ועוד. קשה יהיה לנהל אותם כך, עם מגבלות אינסופיות, מה שיכול להוביל לעימותים בלתי פוסקים.

אם נביט הישר אל המראה, גם אם זה לא נעים, כבר היום במחסומים יש הבדל תהומי בין היחס לישראלים לבין היחס אל פלסטינים. גם מכל בחינה אחרת, שרותי בריאות, רווחה, חינוך ועוד

מה עוד שלכל העוסקים בסוגיית הריבונות אלה שבעד ואלה שנגד, ברור שכבר היום יש אפליה תהומית ומוסכמת. אני מדגיש את הטענה מוסכמת כי היא חוסה תחת הכותרת שיקולי ביטחון ומאפשרת לצה"ל לעצור כל פלסטיני בכל רגע נתון, כשנשקפת סכנת חיים ליהודי. אלו שיקולים שלא תמיד חשופים לאור השמש. האפליה הזאת בין יהודים לפלסטינית תלך ותתעצם עם החלת הריבונות, כי יהיו גורמי ממשל נוספים שיהיו מעורבים באכיפת הריבונות.

מעבר לכך, יש תסריט נוסף של סיפוח שיוביל אותנו למודל של מדינה אחת לשני עמים. אני לגמרי לא בטוח שמצדדי הריבונות לוקחים בחשבון את האפשרות הזאת, שיכולה להתקבל בשמחה על ידי הפלסטינים.

מדובר במדינה שבה יש יהודים וערבים שחיים במדינה אחת, משטר דמוקרטי, שבו יש לכל אזרח זכויות וחובות. מדינה שברבות השנים לא תוכל להפעיל את חוק השבות רק ליהודים אלא גם לפלסטינים ובני משפחותיהם. עם השנים, רבים מהישובים בישראל רבתי יהיו מעורבים, ובכנסת נראה עוד ועוד נציגים פלסטינים במפלגות ייחודיות וביתר המפלגות. במילים פשוטות הם יהיו בשר מבשרה של המדינה היהודית.

זהו חזון סביר ואפשרי אך יחייב את מנהיגי ואזרחי היהודיים להבין שהחזון הציוני, מדינת העם היהודי יקבר תחת איי הריבונות שיצוצו ברחבי יהודה ושומרון. מדינת לאום לא יכולה לשרוד כשהיא מורכבת מאיים, מנותקים. בדרך זו גם מדינה פלסטינית לא תוכל לקום, ובדרך זו מדינת היהודים לא תוכל לשרוד, מה שיוביל למדינה דו לאומית בין ים תיכון לנהר הירדן. מדינת כל אזרחיה, כפי שמייחלים גם רבים מערביי ישראל שאוהבים לחיות כאן וחשים שזהו ביתם.

הניתוח הזה, כואב לכל צד שהוא, ממחיש את הבעייתיות של שלטון על עם אחר. די לקרוא בספרי ההיסטוריה, על אימפריות שקרסו, די לקרוא על מדינות רב לאומיות, שהתפצלו, כדי להבין שכדאי לחשוב טוב טוב לפני שעורכים צעדים חד צדדיים, צעדים שישראל עשתה לא פעם בעבר בשליפה מהמותן, ללא מחשבה עמוקה ומתכללת. מדינת ישראל היא מדינה ריבונית של העם היהודי שנרדף שנים, כך צריכה לקום מדינה של הפלסטינים, שתשכון לבטח לצד מדינת היהודים.

ברור שכבר היום יש אפליה תהומית ומוסכמת. אני מדגיש 'מוסכמת' כי היא חוסה תחת הכותרת שיקולי ביטחון, ומאפשרת לצה"ל לעצור כל פלסטיני בכל רגע נתון, כשנשקפת סכנת חיים ליהודי

אופציה אחרת קיימת, לשחרר, הכוונה להפסיק את מדיניות הרדיפה והשלטת הסדר בלי אבחנה. להשאיר את המצב כמו שהוא ולהכריז על שלום כלכלי, תוך הבנה שפיתוח כלכלי משותף יעשה טוב לשני העמים. בעיית הגבולות תיפתר כשתהיה נכונות משני הצדדים להגיע להגדרת גבולות ברורה, כולל אפשרויות שהישובים היהודיים יהיו תחת שלטון המדינה הפלסטינית. היום זה נשמע הזוי אולי פעם זה יהיה מובן מאליו.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.