1

מסך עשן

החלטתו של נציב הביקורת על הפרקליטות ומייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן, בתלונה בעניין הטיפול בתיק החקירה נגד אביחי מנדלבליט בפרשת הרפז – היא רובה ככולה מסך עשן שמטרתו להסיט את מרכז הכובד של הפרשה מהעיקר אל הטפל.

רוזן עשה כאן שימוש במתלונן מקרב הציבור, שאינו מצוי בפרטים והתמקד בטענות הלא נכונות, תוצאה של מניפולציות תקשורתיות מתוחכמות.

דוד רוזן (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כפועל יוצא מכך, יכול היה רוזן לטשטש בין עיקר לטפל, ולהיטפל להיבטים שוליים של העניין, דוגמת הביקורת הפומבית החריפה שהטיח מנדלבליט בדן אלדד, כאשר זה שימש ממלא מקום פרקליט המדינה. זאת, במקום לעסוק בסוגיות העיקריות – והן הנסיבות והתהליכים שהובילו להחלטה לסגור את תיק החקירה נגד מנדלבליט ב-2015.

מה טעם מצא רוזן בהדהוד טענות מופרכות של מתלונן שניזון באופן סלקטיבי ושגוי מהתקשורת, ואז בהפרכת אותן טענות ברעש גדול ובצלצולים? מתגנבת ללב התחושה שבעוד שרוזן סוגר בפומבי את התלונה המופרכת נגד מנדלבליט, ה"בירור" בעניינה של התלונה האחרת, העניינית יותר, עודנו נמשך – שם קצת קשה יותר למרוח.

בינתיים, רוזן יכול להרשות לעצמו להשתעשע בהתמודדות עם תיאוריות קונספירציה כאילו מנדלבליט שתל כפרקליט צבאי ראשי חפרפרת בצוות התביעה שליווה את חקירת פרשת הרפז, או שהוא קשור בברית עבריינית עם האחים שוקי ומומי למברגר.

קשה לבוא בטענות למתלונן התמים, שטענותיו היוו סינתזה של פרסומי בדים מהחודשיים האחרונים, בטווח שבין אילה חסון לבועז גולן. אבל האופן שבו חוגג רוזן את הדיפת הטענות הללו, אומר דרשני.

2

ניגודי עניינים

סיבה אפשרית להתנהלות תמוהה זו, עשויה להיות נעוצה בעובדה שרוזן מצוי בעצמו בניגוד עניינים חריף בדונו בתלונה נגד מנדלבליט. ולא שהוא אינו מודע לכך.

דוד רוזן (במרכז) מגיש את הדוח השנתי לביקורת לשרת המשפטים איילת שקד והיועמ"ש אביחי מנדלבליט, ב-24 במרץ 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פרק שלם ונרחב בהחלטתו מוקדש לנימוק החלטתו לטפל בתלונה נגד מנדלבליט, על אף שהוא מצוי בניגוד עניינים נוכח יחסי החברות ארוכי השנים ביניהם. רוזן עצמו שימש במגוון תפקידים בפרקליטות הצבאית וביחידת נציב קבילות החיילים, בטרם פרש ומונה לשופט שלום, בעוד מנדלבליט המשיך במסגרת הצבאית עד לתפקיד הפצ"ר.

במסגרת התמרונים הלא-אלגנטיים שרוזן עושה כדי להציג זאת כצעד מתבקש, הוא אף מתאר באופן מעוות תקדים שאירע בבג"ץ בעניין צחי הנגבי, שבו כביכול בית המשפט אישר להנגבי להישאר בתפקיד השר לביטחון פנים בעת שהתנהלה נגדו חקירת משטרה (האמת היא שהנגבי עזב את התפקיד ביוזמתו בתחילת החקירה).

במסגרת התמרונים הלא-אלגנטיים שרוזן עושה, הוא אף מתאר באופן מעוות תקדים שאירע בעניין צחי הנגבי, שבו כביכול בג"ץ אישר להנגבי להישאר בתפקיד השר לביטחון פנים בעת שהתנהלה נגדו חקירה

אלא שבניגוד למסקנה של רוזן, שאין בנמצא שום גוף אחר שיכול היה לברר את התלונה בעניין מנדלבליט, הוא יכול היה לפנות למבקר המדינה ולבקשו לעסוק בנושא בכובעו כנציב תלונות הציבור; או להסמיך את סגנו לטפל בעניין. רוזן יודע היטב כי הצדק צריך לא רק שייעשה אלא גם שייראה, ובמקרה הזה, בוודאי על רקע תוצאת הבדיקה, מתעוררת מראית עין של טיוח.

3

בדיקה סלקטיבית

הנציב רוזן הודיע שלא יבחן את אופן התנהלותו של מנדלבליט בימיה הראשונים של פרשת הרפז, בעת ששימש כפצ"ר. זאת בשל מצוות החוק, שאינו מסמיך את נציב התלונות על מייצגי המדינה בערכאות לטפל בפרקליטות הצבאית.

לעומת זאת, בחירתו שלא לעסוק גם בתהליכי הפרקליטות שהובילו להחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, לסגור ב-2015 את תיק מנדלבליט בלא עילת סגירה מפורשת – כבר פחות מובנת מאליה.

היועמ"ש היוצא יהודה וינשטיין והיועמ"שׁ הנכנס אביחי מנדלבליט, ב-1 בפברואר 2016 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

התירוץ של רוזן להחלטה זו נעוץ בטענה שהנושא כבר נבדק הן על ידי מבקר המדינה, והן על ידי בג"ץ. לא ברור על סמך מה מתבססת הטענה שהמבקר בדק עניין זה – מהלך עניינים זה, שאירע בשנים 2014-2015, בא הרבה אחרי דו"חות מבקר המדינה בעניין פרשת הרפז.

באשר לבג"ץ – ובכן, נציב פחות הססן היה מצהיר שאמנם בג"ץ עסק בנושא בעקיפין במסגרת העתירות נגד מינוי מנדלבליט ליועמ"ש, אך בוודאי לא ניתן לומר שמלוא המידע שנחשף בתקופה האחרונה עמד לנגד עיני השופטים – לרבות העובדה שתיק מנדלבליט נסגר בשל חוסר ראיות, מבלי שהדבר נאמר במפורש, ותוך שהפרקליטות איפשרה לשופטים להגיע למסקנות מוטעות בעניין זה.

משכך, השאלה היחידה שבה החליט רוזן לעסוק, היא האם קיים חומר רלוונטי לתיק החקירה בפרשת הרפז, שלא עמד בפני הפרקליטות בעת שהחליטה לסגור את התיק. האמת, לא צריך חקירה כדי להשיב על כך בשלילה. אין בנמצא פרסומים עיתונאיים משכנעים, אף לא מהעת האחרונה, המרמזים אחרת.

השאלה היחידה שבה החליט רוזן לעסוק, היא האם קיים חומר רלוונטי לתיק החקירה בפרשת הרפז, שלא עמד בפני הפרקליטות בעת שהחליטה לסגור את התיק. האמת, לא צריך חקירה כדי להשיב על כך בשלילה

גם המסקנה שלפיה הקלטת השיחות בין גבי אשכנזי למנדלבליט שנעשו בלשכת הרמטכ"ל, והמצויות בכספת הפרקליטות בשל היותן האזנת סתר, ולפיכך לא ניתן לעשות בהן שימוש כראיות – הייתה כבר ידועה. רוזן לחץ על דוושת הגז עד הסוף, כשהרכב בניוטרל.

4

חוסר אשמה

אך למרות זאת, היה בכל זאת טעם בהליך הבירור המשונה שערך רוזן – ולו כדי לשפוך מעט אור על התנהלותם של וינשטיין ושי ניצן במסגרת סגירת תיק מנדלבליט.

התמונה המתגלה אינה מלבבת, ומעידה בעיקר על פחדנות, שהובילה לכך שהשניים נמנעו מלציין במפורש באיזו עילה נסגר התיק. הותרת הנושא מעורפל סייעה למנדלבליט לקדם את מועמדותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, זמן קצר לאחר מכן.

רוזן מעלה על הכתב – לראשונה במסמך רשמי, ולא בפרסומים עיתונאיים – חלק מהמהלכים שננקטו והלחצים שהופעלו בדרך להחלטת וינשטיין להימנע מלהודיע האם תיק מנדלבליט נסגר בשל חוסר ראיות או חוסר אשמה. כך, הוא חושף שהיועץ וינשטיין ניאות להיפגש בנובמבר 2014 עם מנדלבליט, בעת שזה שימש מזכיר הממשלה.

הנה פריבילגיות שרק יחידי סגולה נהנים מהן: איפה נשמע שראש התביעה הכללית נפגש בעצמו עם חשוד בתיק, שכל מטרתו ללחוץ על היועץ לסגור את חקירתו בחוסר אשמה (לאחר שכבר קיבל הדלפה כי התיק בדרך לסגירה ולא לכתב אישום)?

היועמ"ש יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה שי ניצן, ב-2014 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

רוזן מציין כי וינשטיין אימץ את עמדתו של פרקליט המדינה שי ניצן, שלפיה עילת הסגירה של תיק מנדלבליט תהיה "משולבת" בין חוסר ראיות מספיקות לבין "מכלול נסיבות העניין".

חשוב להדגיש – "מכלול נסיבות העניין" (שנקראה בעבר "חוסר עניין לציבור") היא עילה בעייתית יותר מנקודת מבטו של החשוד. פירושה הוא שיכול להיות שיש ראיות מספיקות לצורך העמדה לדין (כלומר, נמצאו יותר ראיות מפלילות מאשר אם התיק היה נסגר רק תחת "חוסר ראיות מספיקות") אך אין אינטרס ציבורי בקיום הליך משפטי, מסיבות שונות. העילה ה"משולבת" לא מסייעת בהיבט של ניקיון כפיו של מנדלבליט.

שופטי בג"ץ לא קיבלו מהפרקליטות את מלוא המידע שהיה דרוש להם כדי להכריע בעתירות נגד מינוי מנדלבליט. הם לא ידעו שפרקליט המדינה – שבניגוד לשופטים אף ראה את הראיות הגולמיות עצמן בתיק מנדלבליט, ולא הסתמך על סיכומים מכלי שני – התנגד לסגירת התיק מחוסר אשמה.

שופטי בג"ץ לא קיבלו מהפרקליטות את מלוא המידע שהיה דרוש להם כדי להכריע בעתירות נגד מינוי מנדלבליט. הם לא ידעו שפרקליט המדינה התנגד לסגירת התיק מחוסר אשמה

הם ידעו שווינשטיין אימץ את עמדת ניצן, אך לא נאמר להם (או לציבור) במדויק מהי עמדתו של ניצן, וכתוצאה מכך הם הגיעו למסקנה שגויה, שכביכול יש לראות את תיק מנדלבליט כאילו נסגר או כתיק שראוי להיסגר בשל חוסר אשמה.

הלוליינות (שלא לומר – הנכלוליות) שבה פעל החשוד מנדלבליט, באמצעות סנגורו עו"ד ז'ק חן, אף לאחר שהחל לכהן כיועץ המשפטי לממשלה, גרמה לכך שאמירותיהם השגויות של שופטי בג"ץ בעניין זה שימשו את מנדלבליט בפנייתו המחודשת לפרקליטות, אחרי פסק הדין, בדרישה שתוזן למחשב המשטרתי עילת הסגירה "חוסר אשמה". מדהים לגלות בהחלטה של רוזן, מפי ניצן, כי עניין זה נשקל ברצינות.

בסופו של דבר הוחלט שלא לפעול כך, רק בשל ניגוד העניינים שבו היו מצויים כל אנשי הפרקליטות, לרבות פרקליט המדינה עצמו, בשעה שמנדלבליט כבר משמש כבוס הישיר שלהם.

ההחלטה על עילת סגירת תיק מנדלבליט נדחתה אם כך לפברואר 2022, לאחר שיסיים את כהונתו כיועץ.

רוזן מוצא פגם בהתנהלותו של ניצן בפרשה, הן לפני והן אחרי תחילת כהונתו של מנדלבליט כיועץ. הביקורת מוצדקת, אך רחוקה מלתפוס את התמונה במלואה – לרבות חדלונו של וינשטיין ונכלוליותו של מנדלבליט (כחשוד).

גילוי נאות: יובל יועז ייצג ב-2016 חלק מהעותרים בעתירות נגד מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש.