אינגה גינסברג, שנולדה באוסטריה, אולי גדלה בין ואלסים וינאים, אבל התשוקה הנוכחית שלה היא הבי מטאל. הסיבה לכך שגינסברג, 97, נסחפת אחרי סוג מוזיקה שהפך לפופולרי בזכות להקות כמו בלאק סבאת, דף לפרד ומטאליקה, היא פשוטה: "אני לא יכולה לשיר. אני לא יודעת איך לא לזייף. אז הבי מטאל עובד בשבילי, כי אני רק צריכה להגיד את המילים", היא אומרת.
בשיחה בדירתה במרכז תל אביב, גינסברג נראית מאוד מתשומת הלב שהיא מקבלת בעקבות ההופעה שלה כזמרת המובילה של "אינגה והטריטונקינגס".
קטעי הוידיאו של הלהקה בהופעה, יחד עם סרט תיעודי קצר של הניו יורק טיימס על גינסברג, צברו מאות אלפי צפיות ביוטיוב, וכתבות עליה חורכות את הרשת.
העולם סקרן, כך נראה, בנוגע לסבתא היהודייה הצועקת למיקרופון באנגלית ובגרמנית בזמן שהיא לובשת שרשרת פנינים ושמלת ערב.
גינסברג גם כותבת את כל השירים שלה, והם תמקדים במסרים חשובים לדעתה, כמו דאגה לסביבה ונגד הרס כדור הארץ, להישאר נאמן לעצמך והפצת אהבה.
"הדבר החשוב בהבי מטאל הוא הטקסט. הבי מטאל הוא לא ממש שירים, אלא מסרים", היא מדגישה באנגלית במבטא מרכז-אירופי שלה.
מאיפה מגיעה ההשראה?
"שום דבר לא מעורר בי השראה. זה כותב את עצמו. אי אפשר להזמין שירה, אי אפשר לייצר אותה. אני תמיד אומרת שאני פשוט הצינור שמעביר אותה. היא מגיעה מהיקום אליי ואני כותבת אותה. זה הכל".
ניסתה להתקבל לאירוויזיון
הכניסה של האישה בת ה-90 פלוס אל עולם ההבי מטאל התפתחה לאחר פגישה עם מוזיקאים צעירים לפני מספר שנים בניו יורק. ב-2016, הלהקה הרב-דורית החדשה אף ניסתה לגבש שיר שיתחרה על מקום בתחרות האירוויזיון.
מאחר שלגינסברג יש דרכון שווייצרי, היא החליטה להשתתף בתכנית הריאליטי השווייצרית שקבעה מי יהיה הנציג של המדינה באירוויזיון. כשהיא לבושה בשמלת ערב אדומה וארוכה, היא ביצעה את Trummer (חצץ). היא הדהימה את השופטים לא רק עם השיר, אלא גם עם הסיפור האישי שלה.
גינסברג נולדה ב-1922 וגדלה בווינה במשפחה יהודייה אמידה ומקושרת. כשהיא נשאלת על חייה בתור ילדה, היא לועגת "אתם רוצים שאני אזכור? זה היה לפני כל-כך הרבה זמן".
ואז היא מתחילה להיזכר.
"גדלנו בבית עשיר. היו לנו עובדים. חיינו בעיר, והייתה לנו גם וילה לסופי שבוע. הלכתי לתיכון רגיל. היינו בבית ספר למחול, שם לימדו אותנו להתנהג כמו שהתנהגו לפני המלחמה (מלחמת העולם הראשונה). הלכנו לחופשת סקי של שבוע בכל שנה עם בית הספר".
האם היא או הוריה צפו מראש את סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים ואת השואה המתקרבת? "אף אחד לא היה יכול להאמין שדבר כזה יכול לקרות", היא אומרת.
מאחר שלגינסברג יש דרכון שווייצרי, היא השתתפה בתכנית הריאליטי השווייצרית שקבעה מי יהיה הנציג של המדינה באירוויזיון
לאחר הסיפוח, אביה יצא מאירופה על "סנט לואיס", האנייה הידועה לשמצה שהפליגה מהמבורג, גרמניה ב-13 במאי, 1939 כשהיא נושאת עליה 900 יהודים שנמלטו מהרדיפות של הנאצים. האנייה סורבה לעגינה בקובה, קנדה וארה"ב, ואולצה לחזור לאירופה. אביה היה בין הפליטים שקיבלו אישור לרדת בבריטניה. "לא ידענו שאבי היה באנגליה, ולא שמענו ממנו שבע שנים", היא אומרת.
גינסברג, אמה, אחיה הצעיר, והארוס שלה (המלחין אוטו קולמן, שהפך לבעלה הראשון ), נתקעו בווינה. אחיה וקולמן אולצו לשמש שם כחופרי קברים.
ב-1942, אמה יצרה קשר עם רוזן שהיה פעיל בתחום ההברחות. בתמורה לתכשיטים של האם, הוא הבריח אותם לשווייץ, שם הגיעו למחנה פליטים.
בשווייץ, גינסברג ניהלה וילה של המשרד האמריקאי לעניינים אסטרטגיים, ששימשה לריגול אחר הנאצים ותיאום פעולות התנגדות לגרמנים.
כמה שנים לאחר המלחמה, היא וקולמן עברו לארצות הברית. הם התמקמו בלוס אנג'לס ועבדו בהוליווד. גינסברג, שלמדה פסנתר בצעירותה, עבדה עם בעלה בהלחנת שירים לכוכבי פופ כמו דין מרטין, דוריס דיי ונאט קינג קול.
עד סוף שנות ה-50, היא התעייפה מהחיים ה"מזוייפים לחלוטין" בהוליווד. בנקודה מסוימת היא נפרדה מלוס אנג'לס, וכך גם מקולמן. הייתה להם בת יחידה.
גינסברג עברה לישראל למשך 10 שנים והתחתנה בשנית. חתונה שלישית הייתה עם גבר איתו התגוררה באקוודור. בין לבין היא גם רכשה שני בתים בניו יורק.
"התחתנתי באופן חוקי שלוש פעמים – בכל פעם ליהודי יליד-אוסטריה – והיו לי הרבה בני זוג", היא מסכמת בפשטות. "באחת התקופות, היו לי ארבעה בגברים מקביל – אחד לחיות איתו, אחד לצחוק איתו, אחד לכיף, ואחד לכסות על כל המשחק הזה עם השם שלו. אני אדם מאוד מוסרי, אבל יש לי חוקי מוסר משלי.
"לא חייבים להיות נחמדים. אתה צריך רק לא לפגוע באף אחד. אם אף אחד לא יפגע באף אחד אחר, העולם יהיה נפלא", היא מוסיפה.
בנוסף לכתיבת מאות שירים, גינסברג עבדה 20 שנה כעיתונאית. במקביל סחרה במניות, כי "אף אחד לא יכול לחיות מהכתיבה שלו"
על אף שהיא נעזרת כעת במטפלת, היא עדיין נעה בין הבתים שלה, ומבלה ארבעה חודשים בכל חורף בתל אביב, שם היא מעורה היטב (עברית היא רק אחת משבע שפות אותן היא דוברת). "אומרים שחופש הוא רק מילה אחרת ל'אין כבר מה להפסיד'. זה לא נכון. החופש באמת נמצא שם. אבל חייבים להיות חזקים. כדי להיות חופשי אתה לא יכול להאשים אף אחד בהחלטות שלך", היא אומרת.
בנוסף לכתיבת מאות שירים באנגלית ובגרמנית, גינסברג עבדה כעיתונאית, כששלחה מאמרים שבועיים לעיתון השבועי השוויצרי Die Weltwoche במשך 20 שנה. במקביל, סחרה במניות, כי "אף אחד לא יכול לחיות מהכתיבה שלו".
על פי גינסברג, הדבר הטוב ביותר בנוגע לגיל שלה הוא החיים עם יכולות קוגניטיביות מלאות, במיוחד כאשר רבים מחבריה נפטרו או לא חדים כפי שהיו.
היא אומרת שאין לה חרטות, והיא לא מטרידה את עצמה במה שאחרים חושבים על החלומות שלה – הבי מטאל או כל דבר אחר. היא לא מתכננת להותיר מורשת ולא אכפת לה איך יזכרו אותה. בהתאם, אין לה גם הרבה תמונות או מזכרות. העבר לא מעניין את חובבת המטאל. "אני מאמינה בהיום ובמחר", היא אומרת.
"כאן, עכשיו ומחר", היא יורה בקצב. "היי, זה יכול להיות שיר טוב!".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו