אחת לכמה חודשים או שבועות או ימים, מתעוררת לה רצועת עזה מתרדמת הדולרים הקטאריים. כך גם בימים האחרונים. המשחק הזה – באש – הוא למעשה תסריט כתוב מראש, ששני הצדדים מנסים להתנהל על פיו.

זה הולך בערך כך: חמאס מתחיל לחוש את הלבה החברתית הרותחת כשאמצעי התשלום של התושבים ברצועה הולכים ואוזלים, הוא מתחיל לצאת בהצהרות מיליטנטיות, ממשיך בהפרחת בלוני תבערה, נותן אור ירוק להפגנות יומיות וליליות על הגדר וכשזה לא מספיק, מתבצע ירי רקטות של ארגונים "סוררים". בדרך כלל זה מסתיים בביקור של משלחת מצרית, יצירת קשר של ראש המוסד עם קטאר והבטחת מנת תשלומים נוספת.

זו המציאות בשנתיים האחרונות. יש שיגידו שישראל קונה שקט; יש שיגידו, חמאס נחלש מאד והופך תלוי וסמוך יותר לשולחנה של ישראל. במקרה הזה שתי התשובות נכונות. ישראל וחמאס יצרו מעין מאזן הרתעה הדדי ששני הצדדים מודעים לו ובשלב הזה אף אחד לא רוצה ולא מתאמץ לשנותו.

זו המציאות בשנתיים האחרונות. יש שיגידו שישראל קונה שקט; יש שיגידו, חמאס נחלש מאד והופך תלוי וסמוך יותר לשולחנה של ישראל. במקרה הזה שתי התשובות נכונות

אז נכון שישראל מאיימת בימים האחרונים ברמיזות פומביות – למשל, השר אלי כהן בראיון בגלי צה"ל ביום שלישי – ובהעברת מסרים שקטים דרך המצרים, כי היא תחדש את הסיכולים הממוקדים ובכך למעשה תצא מהמשוואה הנוכחית מול חמאס. בזהירות המתבקשת, נראה שעל פניו זהו איום בלבד.

בפעם האחרונה שישראל ביצעה סיכול ממוקד משמעותי של דמות בכירה ברצועה, הייתה בחיסולו של בהאא אבו אל עטא, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי. הסיבה לחיסול הזה הייתה מדיניות עצמאית וקיצונית שניהל אבו אל עטא. המדיניות הזו, שכללה ירי רקטות עצמאי ופיגועים על עבר הגבול, איתגרה את חמאס, "עקפה אותו מימין" וציירה אותו כחלש מול ישראל.

לכן, החיסול של אבו אל עטא שירת קודם כל את חמאס, הוא גרם לכך שעזה חזרה לדבר בקול אחד, ברור צפוי וחדור מודיעינית. מבחינת ישראל, היא הוציאה מהמשחק גורם מערער, מה שאיפשר לה להתמקד במדיניות היברידית מול חמאס: מקל וגזר.

זה בדיוק המצב עכשיו. כל הפעילות מעזה היא תחת מטריה של חמאס ובפיקודו, ומבחינת ישראל יש כתובת אחת שיודעים לקרוא את ההיגיון הפנימי שלה. לכן סיכולים ממוקדים רק יערערו את המצב.

כאן נכנסים לתמונה שיקולים רחבים יותר. ישראל יכולה לבצע סיכולים ממוקדים משמעותיים ברצועה, אבל יהיה לכך מחיר שלא בטוח שכדאי או רצוי לשלם עכשיו. כרגע, תשומת הלב במישור המדיני נתונה למפרץ הפרסי ולאמירויות; במישור הפוליטי ליום שני ולשאלת הבחירות; ובמישור הביטחוני לצפון, שם נותרו עדיין גחלים לוחשות.

ישראל יכולה לבצע סיכולים ממוקדים משמעותיים ברצועה, אבל יהיה לכך מחיר שלא בטוח שכדאי או רצוי לשלם עכשיו. כרגע, תשומת הלב במישור המדיני נתונה למפרץ הפרסי ולאמירויות

ועכשיו נחזור לתסריט הקבוע. לפני שבוע שוחח ראש המוסד יוסי כהן עם קטאר, בכדי להבטיח את המשך אספקת הדולרים לרצועה. הוא לא יצא מהשיחה בידיים ריקות, ועל פי ההערכות קטאר התחייבה למימון קבוע לרצועת עזה עד סוף השנה.

אלא שכאן בדיוק המקום לדבר על השינוי הטקטוני שהתרחש בשבוע שעבר עם ההכרזה על נירמול היחסים עם איחוד האמירויות. קטאר – המוקצת בעולם הסוני המתון, שמונהג על ידי הציר מצרים-סעודיה-אמירויות – נתפסת כמי שלוקחת את החלק הפעיל ביותר בתמיכה במאבק הפלסטיני.

אם התמיכה הכספית לרצועה תגיע ממדינות "הציר", זה מהלך שבהחלט יכול לשרת את האינטרס של שני הצדדים: הציר הסוני יצבור נקודות כמי שלא התנער מהפלסטינים, וישראל תחליף כסף קטארי עוין בכסף של בעלות ברית.

זה כבר נידון, זה כבר מוסכם, השאלה היא מתי זה ייצא לפועל.