בזמן האחרון, נדיר למצוא אדם שלא השתתף במחאה אחת לפחות. אם בעבר הייתה מתקיימת הפגנה משמעותית פעם בשבוע שבועיים או אף חודש, הרי שהיום הפגנות מתקיימת על בסיס יומי. מחאת האומנים, מחאת המוזיקאים, מחאת העובדות הסוציאליות, מחאת בלפור – זאת עובדה מוגמרת שההפגנות נהיו דבר שבשגרה.

בסופו של יום הפגנה היא כלי לשינוי, וכשיש כל כך הרבה דברים הדורשים שינוי, אפשר להבין למה אנשים יוצאים לרחובות חמושים במגפונים וסיסמה קליטה.  הפגנה נותנת לנו תחושת שליטה וכוח מסוים מול גזרה מרה שנפלה עלינו. היא נותנת לנו תקווה לשינוי. הרבה אדרנלין בדם, וכמובן כמויות של זיעה קולקטיבית נדפת מאדם לאדם. אבל יש גמול נוסף בפעולת ההפגנה. הפגנה יכולה להיות חוויה תראפית ואולי אף חווית תודעה ייחודית, החולקת קווים דומים עם חוויות כמו מסיבות טראנס, היפנוזה ומדיטציה, לא רק בגלל מעגלי האהבה המתרחשים בבלפור.

הפגנה כחוויה טיפולית

כשתינוק מקבל מכה, הדרך האינסטינקטיבית של אמו להרגיע אותו היא המשפט "אני יודעת". משפט שלכאורה לא אומר הרבה, אבל בפועל הוא נאמר כדי לתת לתינוק את התחושה שהאמא מבינה את הכאב שלו, היא מזדהה עמו וההזדהות הזו עוזרת לו לווסת את עצמו ולהירגע.

הפגנה יכולה להיות חוויה תראפית ואולי אף חוויית תודעה ייחודית, החולקת קווים דומים עם חוויות כמו מסיבות טראנס, היפנוזה ומדיטציה. לא רק בגלל מעגלי האהבה המתרחשים בבלפור

אז תינוקות עדיין לא יוצאים להפגין, אבל אותו העיקרון בולט מאוד בזמן הפגנה. כשקבוצה של מפגינים משתתפת בכאב אחד של השני, בין אם מדובר באמפתיה אמתית או סימפתיה סולידרית, אפשר לראות כיצד הם עוזרים אחד לשני להתמודד עם הכאב, ואף לשמוע בסאבטקסט של קריאות המחאה שלהם את ה"אני יודעת" של אותה האמא.

על פי הזווית הזו, הפגנה היא פריקה רגשית קולקטיבית שאולי נותנת לנו קתרזיס מסוים. הפגנה יכולה אפילו לשכך את הכאב הרגשי או לפחות לתת לנו הפסקה ממנו. באופן אירוני, אנחנו ממסכים את תחושת הכאב הרגשי שלנו על ידי פעולת ההפגנה – כשאנחנו מפגינים אנחנו לא בהכרח מתרכזים בכאב שלנו בהווה.

זה נכון שהפגנה כשלעצמה אמנם יכולה להיות ביטוי לכאב, אבל הרבה פעמים היא יכולה לשמש כדרך להתנתק ממנו. אני יכול להתעסק באומנות כדי לבטא את הכאב שאני חש בעקבות אובדן חברה קרובה, ואני יכול להתעסק באומנות פשוט כדי לא לחשוב על זה, או לשקוע בפנטזיה. במקרה של הפגנה – פנטזיה על עתיד טוב יותר.

האפקט הטראנסי של ההפגנה

אולי יש להפגנה גם איכות נוספת. האדרנלין אשר זורם בגוף, הסיסמאות החוזרות ברפטטיביות כמו מנטרה במדיטציה, וכמויות האנשים אשר מתגודדים יחדיו אחוזים בפנטזיה משותפת – עושים משהו לתודעה שלנו. על פי מחקרים בפסיכולוגיה, לא כל חווית תודעה שונה דורשת שימוש בסוחר הסמים הסמוך לביתך, יש חוויות תודעה שונות הנגרמות ממצב פסיכולוגי מסוים – כמו היפנוזה, מדיטציה, וחוויות טראנס שונות. במצב בו פעולה הופכת אוטומטית, אנחנו עלולים להפוך פחות מודעים למה שקורה סביבנו ולהיכנס לטראנס מסוים. כאשר אפילו מעגלי מתופפים וטקסים דתיים יכולים להכניס אותנו למצב הזה, לא יהיה מופרך לטעון שגם להפגנה יש אפקט טראנסי. מחקרים גם מראים שינויים מוחיים משמעותיים בזמן החוויות האלה, אז אולי הגיע הזמן לחבר את המפגינים לאלקטרודות.

האדרנלין בגוף, הסיסמאות הרפטטיביות כמנטרה במדיטציה, וכמויות האנשים שמתגודדים אחוזים בפנטזיה משותפת – עושים משהו לתודעה. מחקרים מראים שינויים מוחיים בזמן חוויות מעין אלה

הצד ההישרדותי בהפגנה

אבל אי אפשר לשכוח את הצד ההישרדותי שבהפגנה. זה לא מפתיע שבהפגנות רציניות וגדולות שורפים דברים ורוקדים ושרים סביבם, יש בהפגנה אלמנט חייתי, בסיסי, טבעי. הפגנה כפעולה מלחמתית מוציאה בנו את הלוחמים הקדמונים שבתוכנו, והכאוס העתיד לבוא בעקבות התהליך הזה תלוי ברמת האיום שאנחנו חשים.

כשמדובר בהפגנה הישרדותית כמו ההפגנה בעקבות רצח גורג' פלויד בארצות הברית, אפשר לראות איך אנשים נשאבו לתוך המנטליות הזו. כאשר אפרו-אמריקאים חשו איום ממשי, ההפגנה הייתה הרבה יותר מהפגנה – היא הייתה בעיניהם מאבק הישרדותי, מאבק על הזכות הבסיסית ביותר השייכת לאדם – הזכות לחיות.

אז גם אם אתם לא חשים כרגע באיום ממשי והמונח "הפגנו-תרפיה" טרם נכנס לכתבי העת, אם ניסיתם לא מעט דרכים להתמודד עם הכאב ואתם לא מרגישים שהוקל לכם – אולי שווה לכם לנסות לצאת ולהפגין, במקרה הכי גרוע – תחשבו על זה כמסיבת טראנס.

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".