כשמדברים על בריאות בהכרח קיים חולי כלשהו. הרי מה שחולה הוא אוטמטית ההפך ממה שבריא. אבל האמת שבמקרה של הנפש שלנו זאת בכלל לא עובדה מוגמרת שהיא יכולה לחלות. אז איך נכון להסתכל על הנפש שלנו, והאם באמת היא יכולה לתפוס צינון או מחלה טרמינלית כלשהי?

כשמדברים על בריאות בהכרח קיים חולי כלשהו. הרי מה שחולה הוא אוטמטית ההפך ממה שבריא. אבל האמת שבמקרה של הנפש שלנו זאת בכלל לא עובדה מוגמרת שהיא יכולה לחלות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הקושי הגדול בדיני נפש הוא העובדה שעד היום אין תשובה חד משמעית לשאלה הנצחית "מה היא הנפש". אבל בעולם הפסיכולוגי יש נטייה לראות את הנפש כחוויה המודעת של האדם – הרגשות, המחשבות והחוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מאיתנו.

בעולם שבו הנפש היא חלק מהגוף, אם הגוף יכול לחלות אז גם הנפש יכולה לחלות כחלק ממנו. אבל המורכבות היא שהנפש היא החלק בגוף שלנו שיש לנו שליטה מאוד גדולה עליו. אם לאדם יש אי ספיקות לב, יכולת ההשפעה שלו על המצב היא אינה משמעותית כמו היכולת של אדם הסובל מדיכאון לקום מהמיטה. וזאת למרות שה"חולי" הזה מתרחש באיבר בגוף ממש כמו הלב, המוח.

הבעיה בתיוג של מחלה במקרה הזה מאוד ברורה. אם נתייג מצוקה נפשית מסוימת כמחלה, אנחנו עלולים לייצר ראיה דיכוטומית של בריא וחולה, ובעולם כל כך צבעוני בו כל אדם שונה בהרבה רבדים וחווה חוויות אחרות לחלוטין – ברור שלא יכול להיות סטנדרט קבוע לנפש בריאה.

בגלל הסיבה הזאת, אם אדם לא מדווח על מצוקה בעקבות המצב הנפשי שלו, למרות שיש לו חלק נכבד מהתסמינים, לרוב הוא לא יאובחן. אבל אם אחרים מדווחים על מצוקה בשמו או מצוקה שהוא גורם לאחרים, העניינים שוב מסתבכים. כאן נכנס הפן החברתי – אנשים עם דלוזיות, אנטי-סוציאלים, פסיכופטיים ועוד שלל נכבד של אבחנות שיכולות להישען על הפרעה לחברה להתנהל בצורה תקינה.

האבחנות האלה מראות שיש עניין חברתי הישרדותי מאוד ברור לחוקים חברתיים, להתאמת הנפש שלנו לסטנדרט הבריא. יש מעלה מאוד ברורה בסיווג הנפש כחולה – היא יכול לקבל טיפול ולקבל הכרה בירוקרטית במצוקה שלה, שזה דבר הכרחי. אבל איך אפשר להתמודד עם לקיחת השליטה מהאדם והכניעה שלו למצב שנוצר בעקבות סיווג הנפש כמחלה?

יש מעלה בסיווג הנפש כחולה – היא יכול לקבל טיפול ולקבל הכרה בירוקרטית במצוקה שלה. אבל איך אפשר להתמודד עם לקיחת השליטה מהאדם והכניעה שלו למצב שנוצר?

אפשר לנסות לתייג אנשים כמתמודדי נפש, אבל אין בזה את ההכרה האמיתית במצוקה ובכאב הקיים. כולנו מתמודדים, לכולנו קשה, אז לך פשוט קשה יותר? לא. אתה באמת סובל ממשהו.

לכן אני מאמין שנכון וצריך לתייג את הנפש כחולה, אבל עם הבנה מלאה שכמו קרוהן ומחלות כרוניות אחרות, אף אחד לא מצופה להבריא לחלוטין מהמחלה הזו. לכל מחלה יש את דרגת השליטה האפשרית בה. בסרטן היא נמוכה מאוד, בקרוהן היא בינונית, ובמחלות נפש היא לרוב הגבוהה ביותר (יש מחלות פסיכוטיות ואחרות שבהן השליטה נמוכה מאוד).

ההבנה שבמחלה נפשית אפשר להילחם היא הדבר הכי הכי משמעותי לכל מי שסובל מהפרעה כזאת או אחרת. אדם צריך לדעת לחבק את המחלה שלו ולהילחם בה – הדואליזם הזה של קבלה ומלחמה מתאר בדיוק את התהליך שכל חולה נפש עובר, מלחמה נגד דבר שהוא חלק ממך. נגד הרגשות שלך. נגד הפחדים. הדבר שאדם שמתמודד עם מחלה נפשית צריך לזכור הוא, שבמלחמה הזאת לא מנצחים על ידי תבוסה, אלא רק על ידי ברית חזקה, שפעמים רבות נוצרת ממלחמות.

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

אחרי האסון שהתרחש על הר מירון, בו 45 אנשים איבדו את חייהם במקום בו באו לחגוג את חייהם, דבר אחד מעסיק את כל המדינה – מי אשם.

תמיד חשבתי שהדרך לעזור לעצמי ואחרים היא התמודדות ישירה עם הבעיה, בניית תוכנית פעולה רציונלית שמטרתה להביא להקלה בסבל הנפשי – או לפחות לדעת איך להתמודד עמו יותר טוב בעתיד. אפשר להגיד שזה בערך מה שקורה עכשיו בכל ערוצי החדשות, ובשיח עם שכן בסופר – נסיון למצוא פתרון ריאלי לבעיה. אבל יש שתי בעיות באירוע קשה כזה. הראשונה היא באמת הכשל הלוגיסטי שהוביל לאסון, והשניה היא הכאב הנפשי הגדול שנוצר אצל מי שאבדו להם יקיריהם. אז למה אנחנו כל כך מפוקסים על הבעיה הראשונה?

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

במהלך כהונתו של הנשיא עם הבלורית הכי מרשימה אשר האדם המודרני זכה לראות, כולנו הבנו בזמן כזה או אחר שמדובר באדם עם אגו גדול מאוד. ההתמקדות הבלתי פוסקת של טראמפ בעצמו העניקה לו לא פעם את התווית נרקיסיסט. אבל מה זה בעצם אומר והאם התווית הזאת נכונה באמת במקרה של טראמפ?

כולנו הבנו מתישהו שמדובר באדם עם אגו גדול מאוד. ההתמקדות הבלתי פוסקת של טראמפ בעצמו העניקה לו לא פעם את התווית נרקיסיסט. אבל מה זה בעצם אומר והאם התווית נכונה במקרה של טראמפ?

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

המקרה שקרה לאחרונה בבת ים, בו תיעד אדם התעללות בכלב, הוציא את כולנו מהשקט שלנו (עם כמה שיכול להיות כזה בתקופת הקורונה). נדמה היה שהמקרה הזה השפיע עלינו יותר מהרבה אירועים אכזריים אחרים שנעשו כלפי בני אדם, ועם כמות הזמן והתגובות שקיבל המקרה המתוקשר הזה נשארה השאלה – למה מקרה של התעללות בכלב תפס יותר מקום מהתעללות באדם?

בני אדם יכולים להיות דבר אכזרי מאוד. אנחנו מסוגלים לשקר אחד לשני, להכשיל אחד את השני ואפילו להרוג אחד את השני. אבל מה שעושה אותנו לאכזריים באמת היא העובדה, שאנחנו לא חייבים לעשות את זה, אנחנו לרוב לא צריכים להרוג אחד את השני כדי לשרוד, בניגוד למצב בטבע, ועדיין אנחנו עושים את זה אחד לשני ופוגעים בסביבה שמקיפה אותנו באופן בלתי פוסק. כלבים לא.

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

אז נכנסים שוב לסגר, ושוב אנחנו מוצאים את הבריאות הנפשית שלנו מאוימת על ידי בדידות, חרדה, שעמום ודיכאון. יש הרבה רגשות שליליים אשר עלולים להציף אותנו בסגר, כך שאנחנו עלולים לא רק לסגור את עצמנו כלפי חוץ, אלא לסגור את עצמנו בסגר פנימי. אז איך אפשר בכל זאת להישאר על רכבת ההרים הרגשית הזאת?

שוב נכנסים לסגר, ושוב מוצאים את בריאותנו הנפשית מאוימת על ידי בדידות, חרדה, שעמום ודיכאון. הרבה רגשות שליליים עלולים להציף אותנו בסגר, כך שאנו עלולים לסגור את עצמנו לא רק כלפי חוץ, אלא גם בסגר פנימי

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

בזמן האחרון, נדיר למצוא אדם שלא השתתף במחאה אחת לפחות. אם בעבר הייתה מתקיימת הפגנה משמעותית פעם בשבוע שבועיים או אף חודש, הרי שהיום הפגנות מתקיימת על בסיס יומי. מחאת האומנים, מחאת המוזיקאים, מחאת העובדות הסוציאליות, מחאת בלפור – זאת עובדה מוגמרת שההפגנות נהיו דבר שבשגרה.

בסופו של יום הפגנה היא כלי לשינוי, וכשיש כל כך הרבה דברים הדורשים שינוי, אפשר להבין למה אנשים יוצאים לרחובות חמושים במגפונים וסיסמה קליטה.  הפגנה נותנת לנו תחושת שליטה וכוח מסוים מול גזרה מרה שנפלה עלינו. היא נותנת לנו תקווה לשינוי. הרבה אדרנלין בדם, וכמובן כמויות של זיעה קולקטיבית נדפת מאדם לאדם. אבל יש גמול נוסף בפעולת ההפגנה. הפגנה יכולה להיות חוויה תראפית ואולי אף חווית תודעה ייחודית, החולקת קווים דומים עם חוויות כמו מסיבות טראנס, היפנוזה ומדיטציה, לא רק בגלל מעגלי האהבה המתרחשים בבלפור.

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".