ההגדרה הקלאסית של קיטש היא:

"דבר נחות אסתטית, מיוצר בזול ובייצור המוני או דבר חסר טעם וערך אמנותי, תפקידו לזהות את בעליו עם סטטוס חברתי חדש, יותר מאשר להביא לתגובה אסתטית ממשית".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

במילותיו של הסופר מילן קונדרה

"הקיטש מעלה שתי דמעות בזו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: 'איזה יופי, ילדים רצים על הדשא!' הדמעה השנייה אומרת: 'איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על הדשא!' רק הדמעה השנייה הופכת את הקיטש לקיטש".

כלומר, הקיטש לא נובע מן ההתרגשות עצמה (שכן, ההתרגשות היא חלק מן היופי בחיים ואינה נחותה אסתטית) אלא מהרצון בהתרגשות ההמונית, בניסיון למסגר את המציאות תחת "ההסכמה המוחלטת לקיום".

ומדוע המחאה חייבת לנצח את הקיטש? מדוע התמונה הנהדרת שפורסמה לאחר ההפגנה האחרונה בבלפור, בה נראו בחור חילוני, אתיופי וחרדים רוקדים יחדיו, תחת הכותרת "התמונה שכל הפוליטיקאים מפחדים ממנה", הטרידה אותי כל כך (אף על פי שהיא גם שמחה אותי)? מדוע הניסיון לעטוף את המחאה תחת הסכמה ואחדות טוטאלית, יכולה להיות כל כך מסוכנת?

מדוע המחאה חייבת לנצח את הקיטש? מדוע התמונה מההפגנה האחרונה בבלפור: חילוני, אתיופי וחרדים רוקדים יחדיו, תחת הכותרת "התמונה שכל הפוליטיקאים מפחדים ממנה", הטרידה אותי (למרות שגם שימחה)?

על פי קונדרה, היריב הגדול ביותר של הקיטש הוא האדם השואל. לכן הצעירים היוצאים לרחובות ירושלים שבוע אחרי שבוע, אלו אשר מקריבים מזמנם הפרטי ומביטחונם האישי, אלו השואפים לעתיד טוב יותר – חייבים לשאול את השאלות הקשות ולהיזהר מ"קסם הפשטות". מהקיטש הטוטליטרי.

קיטש מסוג זה רוצה לתת לנו מבט חד מימדי על מציאות מורכבת. זו היא הדרך הפשוטה ביותר לבטא את המסר הרחב ביותר, לקהל הגדול ביותר. זוהי פרקטיקה של "לחם ושעשועים". ואכן, אדם שאינו מתמצא בפרטים, הרואה את אותה תמונה מפורסמת של הצעיר החילוני, הצעיר האתיופי והחרדים, תחת הכותרת      "התמונה שכל הפוליטיקאים מפחדים ממנה" יכול להתרשם שישנה הסכמה ואיחוד לבבות בעם ישראל – מ ה פ כ ה. דהיינו, ציון דרך ממשי לקראת מציאות פוליטית חדשה של אחדות חברתית. האם כך הדבר?

ישנם מסרים הנוגעים מטבעם בקיטש וזוהי דרכה של פוליטיקת ההמונים (גם אני חוטא בכך, לפעמים). אך האדם החושב, הבוקע מן הדור הצעיר, חייב לקבל ולהבין את המורכבת של החיים בישראל, בכדי להצליח לשפר אותם. כלומר, לא באמת ניתן להעלות על הדעת, שאלו המפגינים למען נסיעה לאומן (חשובה ככל שתהיה) הם השותפים לדרך של אלו הנאבקים לביטחון כלכלי וכנגד השחיתות במשך חודשים. שותפים עד כדי כך, שיחדיו הם יהוו איום ממשי על הפוליטיקה הישראלית. זו היא תמונה אסתטית שתוכנה זול ומרגש, מצג שווא של מציאות מורכבת.

גם הסיסמא "רק לא ביבי" היא סוג של קיטש, אך היא איננה קיטש מוחלט, היא מגלמת בתוכה מאבק שלם ארוך ומורכב, נגד סכנה ממשית לאזרחים בישראל. אולם בכדי להשיג תוצאות של ממש, יש להתגבר מעל לאסתטיקה הפשטנית אשר דבקה במחאה. המאבק הנוכחי נעקר לפעמים מעמדות עומק רציונליות ומתבטא בעיקר דרך דימויים, תמונות, ואבות-טיפוס מלאכותיים היוצרים קיטש פוליטי טיפוסי.

לא באמת ניתן להעלות על הדעת, שהמפגינים למען נסיעה לאומן (חשובה ככל שתהיה) הם השותפים לדרך של הנאבקים לביטחון כלכלי וכנגד השחיתות במשך חודשים. שותפים עד כדי כך שיחדיו יהוו איום ממשי על הפוליטיקה הישראלית

המחאה נעה כעת על הגבול דק שבין תנועת המונים ריקה מתוכן לבין שינוי ממשי. לפיכך, ישנה חובה למלא את הווקום שנוצר גם ברעיונות ממשיים ולא רק בתמונות רגש מופשטות. אינני טוען שהמחאה כשלעצמה היא קיטש. להפך, היא מבטאת תחושה אמיתית של פחד, כאב ותקווה. ברם, לא ניתן לדבר על מחאת המונים וליצור מחאת המונים, מבלי לחטוא בממלכת הקיטש.

לכן גדולתה של המחאה תהיה גלומה בכך, שאת הביטוי הממשי לזעקתה לא יהיה ניתן לסכם רק בתמונה ומשפט או במצעד גדול. ישנו צורך ממשי ביצירת פרקטיקת עומק רציונלית, המבינה שעכשיו צריך לבנות סדר חדש  – סדר הנגזר קודם כל משאילת השאלות והטלת ספק בהנחות היסוד, ורק לאחר מכן בשאיפה לקדם, לשפר ולשנות את החברה והפוליטיקה הישראלית. ורק אז, אולי, הפוליטיקאים יפחדו באמת.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.