עיתונות טובה צריכה לעמוד על המשמר. להגיב בצורה מכובדת אבל בחריפות כאשר פוליטיקאים משתמשים בדמוקרטיה לרעה. או במילים פשוטות: אסור לשתף פעולה עם שעשועי הבחירות הספקולטיביים שהפכו לאייטמים מרכזיים. לעיתונאים מותר לומר לחבר הכנסת שהכרזה על בחירות נוספות בעייתית מאוד, הגם שאין חוק נגד זה, כדי שיבינו את המחויבות שלהם לקיים התחייבויות.

עיתונות טובה צריכה לעמוד על המשמר. להגיב בצורה מכובדת אבל בחריפות כשפוליטיקאים משתמשים בדמוקרטיה לרעה. אסור לשתף פעולה עם שעשועי הבחירות הספקולטיביים שהפכו לאייטמים מרכזיים

בחירות נועדו לבניית נבחרת של 120 ח"כים. אם נצמד להגיון של הדמוקרטיה הישראלית, מהרגע שנחתמו התוצאות, מועמד בעל סיכוי צריך להקים ממשלה, ואם הוא לא מצליח – הנסיון עובר למועמד השני. זו שיטה כושלת, לא אתית ולא מוסרית. שיטה שמאפשרת ל-120 שחקנים להשתעשע במגרש כפי שזה קורה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. איך זה מתאפשר? העיתונאים נכנסים למגרש ומשתתפים במשחק, רוקדים טנגו עם נבחרי הציבור, מהדהדים ומנכיחים כל אמירה וכל ציוץ שלהם והחגיגה נמשכת.

כך נראית תמונת המצב במדינה דמוקרטית שאיבדה את הבלמים. אפילו בית המשפט העליון לא יכול למנוע את הסחרחרת הזאת. הנה, בניגוד לתפישה של אקטיביזם שיפוטי, כשיש חוק המאפשר ללכת לבחירות, גם אם לא מוצו הנסיונות להרכבת ממשלה (למשל סעיף כמו סעיף 12 בחוק יסוד הממשלה "נתקבל חוק על התפזרות הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה" המופעל בעת הקמת ממשלה חדשה לאחר בחירות), בית המשפט לא יכול לעשות דבר מלבד להמליץ לכנסת לתקן את החוק.

לצערי, נבחרי ציבור שאינם מחויבים לכללי אתיקה ומוסר, מעוניינים לשמר את החקיקה העקומה שתשרת מי מהם בעתיד. האם אנחנו האזרחים תומכים בתהליך הזה? נדמה לי שאם כל אחת ואחד מאתנו יקרא את השורות הללו – נחשוב שהתשובה צריכה להיות לא.

העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, כך לימדו אותי, לפני שנים, בקורס הכתבים בקול ישראל. שנה שלמה ישבנו ולמדנו תקשורת הלכה ולמעשה. לפני שנים ראיינתי את העיתונאי דן עומר ז"ל. אני הייתי צעיר בתחילת הדרך והוא זה שלימד אותי את המונח כתבלב, מונח שסותר מן הסתם את המונח כלב השמירה.

בקורס הכתבים בקול ישראל לימדו אותי שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. לפני שנים, כצעיר בתחילת הדרך, ראיינתי את העיתונאי דן עומר ז"ל, שלימד אותי את המונח 'כתבלב', הסותר את המונח 'כלב השמירה'

מכל אותן שנות לימוד שלא הסתיימו הבנתי,  שעל העיתונאים והעיתונאיות להיות מקצועיים, ביקורתיים, חייבים ללמוד סוגיות לעומק ולא להסתפק בציטוטים של 'מי אמר למי ולמה?'. עיתונאים חייבים להבין את התמונה במלואה, על שלל המסגורים (frames) והשחקנים שלה. להבין את המורכבות ולהציג בפשטות כדי שנבין. במורשת השידור הציבור של אז הכניסו בנו את תורת ה'ראוי' למקצוע העיתונאי, מסמך האתיקה שניסח נקדימון רוגל ז"ל, מבכירי רשות השידור.

לפי עקרונות אלה, עיתונאים ועיתונאיות חייבים לחדול מהשיח הקליל על קיום ההסכם בין כחול לליכוד לבין כחול לבן. הסכמים חייבים לקיים בכל מחיר. לפיכך על העיתונאים לחזור על המסר, להזכיר לחותמים משני הצדדים שהם שליחי ציבור ועליהם לעמוד בהתחייבויות המופיעות במסמכים שעליהם הם חתומים. אם למי מנציגי הצדדים לא נוח עם ההסכם החתום, שיועיל באופן אישי להתפטר מהכנסת ולפנות את הזירה לבא בתור אחריו ברשימה לכנסת.

ח״כ אוסנת מארק: לא סומכת על בני גנץ שינהל את המדינה. שימשיך להגיע לבית הספר ונראה pic.twitter.com/Xiz84tuzJG

— עמליה דואק (@AmalyaDuek) August 23, 2020

זהו שיח שמשתלב עם השיח הקליל על התקציב, חד או דו שנתי, כשלכולם ברור שמדובר בחשיבה עבריינית ונטולת אתיקה, אשר כל מטרתה לשרת אינטרסים אישיים של מקצת השחקנים, אינטרסים מנוגדים בין כחול לבן והליכוד. וכשאנחנו מדברים על שיח קליל – הוא יכול לבוא בדמות ציוץ עיתונאי המאתגר את הרשת. למה כל אחת מהמפלגות מעוניינת בכך במקום בשיח תובעני ומחייב, המזכיר לכל מפלגות הקואליציה שאנחנו לקראת סוף שנת 2020 ואין כל מוצא אחר חוץ מאשר תקציב דו שנתי?

שבוע שעבר הבאתי את אסנת מארק שאמרה לא יהיה רוטציה.הפעם השר אופיר אקוניס אומר בקולו ההסכם לא יתקיים לא יהיה רוטציה pic.twitter.com/LsbKBZecuO

— איתן (@E2iwGd) October 26, 2020

אנחנו העיתונאים חייבים לעמוד על המשמר, להיות המראה שמזכירה לחברי הכנסת באשר הם על מה הם חתומים, מה הם התחייבו לעשות. האמירה השחוקה "מה שרואים משם לא רואים מכאן", או "זו היתה אמירה נכונה לשעתה", הן אמירות לא ראויות. מועמד לכנסת או מועמדת לכנסת אמורים לעשות את הנדרש כדי לברר לעומק מראש את הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. מכאן ואילך, כשהם מקבלים מהציבור זכות למשול – שיעשו זאת בדיוק כפי שהתחייבו. זהו הכלל האתי הראשון של נבחרי ציבור, אתי ומוסרי. כפי שכבר ציינתי, מי שחש שאינו יכול לבצע את מה שהבטיח, שיפנה את מקומו.

העיתונאים חייבים להזכיר לחכ"ים על מה הם חתומים. מועמד לכנסת אמור לברר לעומק מראש את הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. כשהם מקבלים מהציבור זכות למשול – שיעשו זאת כפי שהתחייבו או שיפנו מקומם

לסיכום, על פי התיאוריות בתקשורת הפוליטית, על כך שיש קשרי גומלין בין העיתונות לנבחרי הציבור, בדרך כלל העיתונאים הם בלון ניסוי של הצעות כאלה ואחרות, תהליך שהתחזק עם התלות של עיתונאים עם במקורות ידע גלוי ונסתר, כזה שאין למתחרים.

ח"כ ניר ברקת ל-@KalmanLiebskind ו-@asaf_lib על קיום הרוטציה: "אני לא חושב שגנץ מתאים להיות רה"מ. הסכמים צריך לכבד, אך יותר חשוב מהסכמים זה מה יהיה טוב לישראל. כשחקן קבוצתי בליכוד אני מכבד את ההחלטות"#קלמןליברמן

— כאן חדשות (@kann_news) August 10, 2020

אפשר לומר שהעיתונאים הרגילו נבחרי ציבור שמידע שווה טיפול בכפפות משי. עם עיתונאים ישנו כיוון ויבחנו את המידע שמוגש להם בביקורתיות, כי אז גם נבחרי הציבור יזהרו. הטיפול העיתונאי בשחיתות ציבורית מבורך, אך הוא בא מאוחר מדי. עיתונאים חייבים להעמיק בכל סוגיה, גם על חשבון כמות הידיעות ביום. פחות ידיעות אבל יותר איכות של ידיעות יועילו למקצוע ויועילו לחברה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

חיסולו של מוחסן פח'רי זאדה, מי שנחשב בקרב רבים (באופן מוטעה) "כאבי תוכנית הגרעין" האיראנית הינו ציון דרך חשוב במערכה כנגד הגרעין האיראני. זאדה, שעמד בראש פרויקט "אמאד" אשר מטרתו הייתה לבנות פצצת גרעין איראנית, היה בעברו דמות מפתח במאמצי ההתחמשות הגרעינית של איראן, וכיהן בשנים האחרונות בראש SPND, הגוף שהחליף למעשה את אותה קבוצת "אמאד" מפורסמת.

חיסול פח'רי זאדה, מי שנחשב בקרב רבים (באופן מוטעה) "אבי תוכנית הגרעין" האיראנית הינו ציון דרך חשוב במערכה כנגד הגרעין האיראני. זאדה היה בעברו דמות מפתח במאמצי ההתחמשות הגרעינית

מי שביקש לחסל את זאדה רצה להשיג מספר מטרות מרכזיות:

• הראשונה שבהן היא לפגוע משמעותית ביכולתה של איראן להקים מחדש קבוצת נשק לפרוייקט הגרעין שלה, ובכך להעמיד קשיים משמעותיים בפני יכולתה של איראן להסב את תוכניתה האזרחית לצרכים צבאיים.
• זאת ועוד, הידע שקיים בראשו של זאדה מתקופתו כראש פרוייקט "אמאד" הינו ייחודי ולא יסולא בפז.
• עובדה זו, יחד עם הממד ההרתעתי של החיסול, שאמור להזהיר כל גורם באיראן שלא לתת יד למהלך שכזה, אמורים לסייע בהשגת מטרה זו.
• עוד ייתכן שמי שביצע את החיסול חשב גם שמותו של זאדה יגרום להנהגה באיראן לאבד אמון ביכולתם להקים את פרויקט הגרעין מחדש בלעדיו.
• בנוסף, סביר שהחיסול נועד להציב מכשול נוסף בדרכם של איראן והמעצמות לחידוש המו"מ בסוגית הגרעין.

יודגש כי זו לא הפעם הראשונה שמדעני גרעין אירנים חוסלו בידי מתנקשים זרים. כבר בסוף העשור הקודם החל גל חיסולים כנגד אישים בולטים בתוכנית הגרעין האירנית כגון מסעוד עלי מועמד ומצטפא אחמדי ראשן, ולפי פרסומים שונים גם שמו של פח'רי זאדה הופיע ברשימה זו.

על-פניו נראה, שחיסולים אלו, יחד עם פעולות סייבר עלומות ופיצוצים באתרי הגרעין של איראן, מהווים חלק מתוכנית שאמורה לכאורה לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית כדי להביא את איראן לנקודת החלטה (גרעין או משטר), אך ראוי לציין כי מהלכים אלו נכשלו בעבר מלעצור את תוכניתה הגרעינית של איראן, וגרמו לכל היותר לעיכובים שהאירנים הצליחו להתגבר עליהם על ציר הזמן.

חשוב לציין כי תוכנית הגרעין האיראנית לא קמה או נופלת על פח'רי זאדה. מערך ההעשרה האיראני שמובל על-ידי הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית, הינו גדול ומבוסס ולא חיסול אחד, חשוב ככל שיהיה יוכל לפגוע בכך.

תוכנית הגרעין האיראנית לא קמה או נופלת על פח'רי זאדה. מערך ההעשרה האיראני, שמובילה הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית, גדול ומבוסס. חיסול אחד, חשוב ככל שיהיה, לא יוכל לפגוע בכך

יתרה מכך, חשיפת ארכיון הגרעין על-ידי ישראל הוכיחה כי הידע הקיים באיראן לגבי יכולות "ההסבה" של תוכנית אזרחית לצבאית הינו רחב מאוד, ובוודאי לא נמצא רק במוחו של אדם אחד. איראן השכילה להכשיר עשרות אם לא מאות מהנדסי גרעין, שגם אם אין להם את הידע המעשי של זאדה הם בוודאי בעלי ידע תיאורטי מספק בהקשר הגרעיני, וההתפתחויות של איראן בתחום המחקר והפיתוח מוכיחות זאת.

זאת ועוד, גם אם איראן תחליט בעתיד לחזור למסלול הצבאי, כלל לא ברור האם מחסן פח'רי זאדה, אדם "שמעלליו" נודעו למרחוק ושמו פורסם בכל כלי תקשורת אפשרי, היה זה שעומד בראש פרויקט מסוג זה. במיוחד לאור תחושת החדירות של האיראנים. מה גם שלא ברור עד כמה המרחק מתקופת "אמאד" היה משפיע על כשירותו של פח'רי זאדה לעמוד בראש פרוייקט שכזה.

חשוב לציין כי חיסול זה כן מהווה מכה תדמיתית של ממש למשטר האיראני, מספר שבועות אחרי מבוכה נוספת שהמשטר ספג עם פרסום ההודעה בדבר חיסול  מספר 2 באלקאעדה אבו-מחמד אלמסרי על אדמת איראן. לכן סיכויי הנקמה או התגובה איראנית לחיסול זה הינם גבוהים ביותר, שכן אי התגובה עלולה לפגוע קשות בתדמית הביטחונית של המשטר.

בפני ההנהגה באיראן עומדות מספר אופציות לתגובה (בצורה נפרדת או באופן משולב), אך אין באמת אופציה אופטימלית. איראן מוגבלת לאור נסיונה לא לדרדר את המצב ערב כניסתו של ממשל ביידן לתפקיד, וגם להעדרותו של קאסם סלימאני ישנה השפעה רבה לגבי היכולת של איראן להוציא תגובה איכותית לפועל, בוודאי אם היא תחליט לפעול באמצעות "שלוחים". בנוסף, ללא חזבאללה, היכולת של איראן (בהנחה שהיא לא מתכננת מהלומה חסרת תקדים על ישראל), לפגוע בישראל מוגבלת מאוד מבחינה אופרטיבית.

החיסול מהווה מכה תדמיתית, שבועות אחרי מבוכת חיסול מספר 2 באלקאעדה על אדמת איראן. לכן סיכויי הנקמה או תגובה איראנית לחיסול זה גבוהים, שכן אי תגובה עלול לפגוע קשות בתדמית הביטחונית של המשטר

אלו הן חלק מאופציות התגובה של איראן (על בסיס נסיון העבר של פעילות איראן אל מול ישראל):

• בדומה לפגיעה במדעני הגורמים "בסבב הקודם" איראן יכולה, באמצעות תאים חשאיים ברחבי העולם (ובסיוע אפשרי של חזבאללה), לכוון את תגובתה כנגד דיפלומטים ונציגים ישראלים רשמיים ברחבי העולם (וגם מדענים ישראלים אם אלו נמצאים בחו"ל). זאת בדגש על איזורים שהם "בטן רכה" מבחינת היכולת להגן עליהם אל מול אוכלוסיה שיעית גדולה כגון מרכז אסיה, דרום אמריקה, מדינות ערב וכדומה. תגובה זו מאפשרת לכאורה לאיראן להשאר מתחת לרדאר אבל ייקח זמן עד שניתן יהיה להוציאה לפעול והיא עלולה לסבך את איראן מדינית.
• תגובה ישירה מאיראן לעבר ישראל (סביר כנגד מתקני הגרעין) – לכאורה – איראן יכולה להוציא פעולה זו מיידית, אבל זו עלולה לדרדר את המצב מיידית ולהוביל להתדרדרות שסביר שאיראן איננה רוצה בה.
• הפעלה של כוחות איראנים מסוריה – איראן, בדומה למקרי עבר, יכולה להפעיל את כוחותיה ולשגר מתקפת רחפנים או טילים לעבר ישראל, אבל צעד שכזה לא רק שהוא מורכב מבחינה לוגיסטית (בוודאי כשאין את סלימאני) אלא יש קושי משמעותי לקדמו ללא אישורו של אסד שסביר שיחשוש מתגובה ישראלית קשה אם התגובה תצא משטחו.
• תקיפה של חזבאללה מכיוון לבנון – לכאורה צעד שמאפשר את הפגיעה הקשה ביותר בישראל אבל הוא עתיד לפגוע בנכס המרכזי שיש לאיראן באיזור, קרי חזבאללה ולכן לא סביר שחזבאללה יתגייס למערכה באופן ישיר אלא ינסה לתמוך באחת האופציות האחרות.
• הפרה בוטה של הסכם הגרעין הכוללת גירוש הפקחים ו/או העשרה לרמה גבוהה (20%) – על פניו מבחינה סמלית הצעד הנכון ביותר לעשותו כנקמה על מותו של פח'רי זאדה, אבל צעד שכזה פוגע באינטרסים ארוכי הטווח של איראן בכל הנוגע לחידוש עתידי של המו"מ עם המעצמות, בוודאי לקראת כניסת ממשל ביידן, ולכן איראן אכן יכולה לבצע מהלך סמלי בגרעין אבל לא כזה שניתן לחזור ממנו בצורה קלה יחסית.
• איראן יכולה לחזור ולתקוף אתרים אסטרטגיים במימד הסייבר, אבל גם פה סיכוייה להצליח לנמוכים והיא גם תתקשה לקחת אחריות על המהלכים הללו שלרוב מתרחשים "מתחת לרדאר".

כך או כך, סביר שהתגובה שתבחר לא תהיה אפשרית למימוש מיידי, מהיום למחר,  בשל המורכבות הלוגיסטית ולקיחת הזמן מצד האיראנים. ולכן לפנינו שבועות מתוחים, בעיקר באותם מקומות מועדים לפורענות, אשר קל יחסית לאיראנים לפעול בהם.

סביר שהתגובה שתבחר לא תהיה אפשרית למימוש מיידי, בשל המורכבות הלוגיסטית ולקיחת הזמן מצד האיראנים. ולכן לפנינו שבועות מתוחים, בעיקר במקומות מועדים לפורענות, שלאיראנים קל יחסית לפעול בהם

בשורה התחתונה, חיסולו של פח'רי זאדה, מהווה את אחד מהאירועים המשמעותיים ביותר במערכה כנגד הגרעין האיראני, ופוגע  במאמציו (אם וכאשר) לחדש את הפרויקט הגרעין הצבאי. יחד עם זאת, גם חיסול זה, בדומה לאירועים קודמים, לא מסיג את התוכנית האיראנית האזרחית אחורה, לא מבטל לחלוטין את היכולת של איראן לחזור מחדש לפרויקט גרעין צבאי (ואולי עשוי להוביל את המשטר האיראני למצוא לו מחליף ראוי) ובעיקר לא פותר את הקהילה הבינ"ל מהצורך לקבל החלטות קשות באשר לתפוח האדמה הלוהט שנקרא פרויקט הגרעין באיראן.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. כיום חוקר עמית במכון לדיפלומטיה בינלאומית על שם אבא אבן.

על אף תקופת העדנה העוברת על קשרי החוץ של מדינת ישראל לאחרונה, כולל קשירת יחסים דיפלומטיים עם מספר מדינות ברחבי המזרח התיכון, אין ספק כי המדינה עדיין נאלצת להילחם בזירה הבינלאומית באורח שוטף ויומיומי כנגד מאמצים של דה-לגיטימציה, חרמות ושנאה בכל יבשת בכדור הארץ.

חרף העדנה בקשרי החוץ של ישראל לאחרונה, כולל קשירת יחסים דיפלומטיים עם מדינות ברחבי המזה"ת, אין ספק כי ישראל עדיין נאלצת להילחם באורח שוטף נגד מאמצי הדה-לגיטימציה בזירה הבינלאומית 

נדמה כי למעט איראן וצפון קוריאה, אין עוד מדינה (ובוודאי שלא מדינה מערבית) שנאלצת להילחם על עצם זכותה להתקיים ולהגן על עצמה באופן אינטנסיבי כמו ישראל. כפועל יוצא מהדה-לגיטימציה שלה, סובלת ישראל גם מחרמות כלכליים ומסחריים ונמנע ממנה לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בחברות בקהילה הבינלאומית, ולהפיק מפוטנציאל זה את המירב כמדינה שווה בין שוות. 

קשרי החוץ של ישראל (כמו גם של שאר מדינות העולם) מנוהלים על ידי משרד החוץ, ובמקרה שלנו מדובר במשרד קטן (פחות מאלף עובדים במטה ובכל הנציגויות) אך איכותי עד מאד. הדיפלומטים הישראלים נדרשים לעבור מבחני סינון קפדניים הנמשכים כשנה לפני שהם מתקבלים לקורס צוערי משרד החוץ.

כיום מחזיקה ישראל 103 נציגויות בעולם, אליהן צפויות להתווסף בשנה הקרובה מספר נציגויות לרגל הסכמים חדשים שנחתמים בימים אלו עם מדינות שונות.

בראש הנציגויות עומדים דיפלומטים ותיקים, בוגרי קורס צוערים אשר צברו נסיון ושנות ותק לפני שהופקדה בידם שגרירות. 

לרשותו של שר החוץ מכסה של 11 עמדות בשירות החוץ אותן הוא יכול לאייש במינויים פוליטיים – גברים ונשים שלא עברו את מסלול הבחינות, את קורס הצוערים ואת ההתנסות בדרגים הזוטרים של השירות הדיפלומטי.

שר החוץ יכול לשגר מינויים פוליטיים לכל נציגות בה יחפוץ. כך למשל משרתים היום מינויים פוליטיים בוושינגטון (רון דרמר) באו"מ (גלעד ארדן), בלונדון (ציפי חוטובלי) ברומא (דרוד אידר) ועוד.  

כיום מחזיקה ישראל 103 נציגויות בעולם, אליהן צפויות להתווסף בשנה הקרובה מספר נציגויות לרגל הסכמים חדשים שנחתמים בימים אלו עם מדינות שונות. בראש הנציגויות עומדים דיפלומטים ותיקים

בעבר היו כמה מינויים פוליטיים שנחשבו לטובים ואף מצוינים. די אם נזכיר את חיים הרצוג, את בנימין נתניהו ואת דני גילרמן שהיו שגרירים באו"ם או את שלמה בן עמי (מדריד) ויהודה לנקרי (פריז). אלא שמעט המינויים הפוליטיים המוצלחים היו היוצאים מן הכלל ולא הכלל.

על פי רוב ניצלו שרי החוץ את המכסה המותרת להם כדי למנות לתפקידי שגרירים פוליטיקאים שאיבדו את זוהרם, כשלו בנסיון להיבחר שוב לכנסת או לראשות עירייה כלשהי, או סתם מקורבים לשר. כבר לפני 15 שנה קבע מבקר המדינה כי:

 "מינוי דיפלומטים בלתי מקצועיים, שלא קיבלו הכשרה מתאימה לתפקיד של ראש נציגות, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפה להתמקצעות השירות הדיפלומטי. […] הסדר המינויים החיצוניים הפטורים ממכרז נוצל לעתים למתן הטבות למקורבים לשרים שלא היו ראויים לתפקיד".  

על פי תקנון שירות המדינה, מינוי חיצוני לשירות החוץ יתאפשר אם ימצא לנכון שר החוץ "שיחסיה המדיניים של ישראל עם אותה מדינה מצדיקים זאת". נראה כי שיקול זה מעולם לא היווה גורם בקבלת ההחלטה לשגר מינוי פוליטי לשגרירות כלשהי, למעט (אולי) במקרה של שגריר בוושינגטון שם, לאור רגישות היחסים, מקובל להחזיק שגריר שהוא יותר פוליטיקאי מאשר דיפלומט. לצד השגריר בוושינגטון ישרת תמיד ציר, סגן שהוא מבכירי שירות החוץ והוא שינהל בפועל את הנציגות בעת שהשגריר יעסוק בקיום הקשרים ברמה הבכירה ביותר.  

כיום, יותר מאי פעם, החזית המדינית מהווה נדבך עיקרי ומרכזי במערך החוסן הלאומי של ישראל. לצד כיפת ברזל, לצד מערכות טילים ארוכי טווח, לצד מערכות צבאיות באוויר, בים וביבשה ולצד התווך הרביעי – מימד הסייבר – ישראל מגינה על עצמה וגם מתחזקת ומתפתחת בעזרת מערך שירות החוץ הפועל בתקציב זעום במאה הנציגויות שלנו בעולם.

על פי רוב ניצלו שרי החוץ את המכסה המותרת להם כדי למנות לתפקידי שגרירים פוליטיקאים שאיבדו את זוהרם, כשלו בנסיון להיבחר שוב לכנסת או לראשות עירייה כלשהי, או סתם מקורבים לשר

מדובר במערך מקצועי ובו כוח אדם משובח אשר כאמור עבר מיון קפדני ומחמיר. העמדת מינוי פוליטי בראש שגרירות, שהיא יחידה עצמאית בשטח, שקולה למינוי מפקד חטיבה או מפקד אוגדה של חי"ר או של שריון על קו הגבול הסורי רק בשל שיוכו הפוליטי או קרבתו האישית אל שר הביטחון, ומבלי שעבר טירונות, קורס מ"כים וקורס קצינים.

ללא בחינות מיון, ללא הסמכה ובעיקר ללא ניסיון של שנים, נועד כמעט כל שגריר פוליטי לכישלון ידוע מראש, במערכת בה המקצועיות הינה חיונית ואינה בגדר כשרון מולד. הרי לא יעלה בדעתו של איש למנות מנהל בית ספר שאינו איש הוראה, רק בשל שיוכו הפוליטי, או מנהל מחלקה בבית חולים שאינו רופא אבל הוא חבר מרכז במפלגה כלשהיא.

איך אפשר, אם כן, להסכים שהאינטרסים המדיניים של ישראל בזירה הבינלאומית יופקרו בידי אישים אשר כל קשר בינם לבין דיפלומטיה הינו מקרי בהחלט?  

יחסי חוץ הינם עניין חשוב לכל מדינה במידה זו או אחרת. יש מדינות בהן קשרי החוץ הם עניין שולי יותר ויש מדינות בהן קשרי החוץ הם מרכזיים ואף קריטיים. כך המצב בישראל.

כדי להמשיך להתוות מדיניות חוץ איתנה ולנהל את המארג הרגיש של קשרי החוץ שלנו בדרך המקצועית והמעולה ביותר, כפי שמגיע למדינה הממשיכה להילחם על קיומה, מן הראוי לחדול מן הנוהג הפסול של מינויים פוליטיים בשירות החוץ. 

העמדת מינוי פוליטי בראש שגרירות, שקולה למינוי מח"ט או מפקד אוגדת חי"ר או שריון על קו הגבול הסורי, רק בשל שיוכו הפוליטי או קרבתו האישית אל שר הביטחון, ומבלי שעבר טירונות, קורס מ"כים וקורס קצינים

לבירות החשובות בעולם ישוגרו רק דיפלומטים ותיקים ומנוסים אשר עברו את כל מערכות הסינון וצברו את שנות הניסיון הדרושות. זאת כדי שיוכלו לצאת אל החזית המדינית ולייצג את המדינה בצורה המכובדת והמקצועית ביותר – ולהביא לה את ההישגים החשובים והנחוצים לה, במישור המדיני, הכלכלי, המסחרי, התרבותי וההסברתי.  

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/