איך הגענו למצב שבו אנחנו מזדעזעים מאירועים קשים לרגע אחד ומיד עוברים הלאה? האם זה קורה כי ישנו ריבוי מקרים נוראיים של אלימות כלפי ילדים, נערים, נשים ובכלל? או כי התקשורת מציפה אותנו בחדשות קשות מבוקר עד ערב? האם זו הסיבה שאנחנו מקבלים סיטואציות הזויות שהדעת לא יכולה לתפוס בכלל?

לאחרונה התוודעתי מדיווחים בתקשורת ומדו"ח מבקר המדינה לאוסף מקרים שמתרחשים לנו לכאורה ממש מתחת לאף כבר מעל עשור ואף אחד, אף אחד לא עושה כלום, או לפחות לא עושה מספיק. גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן ולאפשר להן כר לשיקום והתפתחות מיטבי אחרי כל הזוועות שהן גם ככה עברו בחייהן. מה בסך הכול הן מחפשות? למה הן זקוקות? מקום לשים את הראש, מזון, ואם אפשר גם חום ואהבה.

גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן

בוועדת ביקורת המדינה, שדנה בדו"ח זה לפני כשבוע, ייצגתי את הנהגת ההורים הארצית בתפקידי כראש צוות המוגנות הארצי. ביקשתי בכל לשון של בקשה כי הנושא יטופל, וכי אין לעבור עליו לסדר היום. זה לא עוד ממצא ביקורת. ביקשתי כי יחקרו וימצו את הדין ככל שיידרש, כדי לתת מעט כבוד לאותן נערות שהחיים לא האירו להן את הדרך. ממש כרגע, תוך כדי כתיבת הפוסט קיבלתי תשובה ממשרד החינוך: לטענתם מדובר באחריות של משרד הרווחה, וכי הם עצמם אחראיים רק על החלק של הלמידה, וכאן אין בעיה כי הבנות לומדות.

ובינתים, לאורך שנים ארוכות, הבנות הללו נופלות בין הכסאות, ואיש לא יחזיר את ילדותן ואת נעוריהן האבודים. חום ואהבה, כולנו זכאים לזה, בטח בגיל צעיר. בייחוד נערות שעברן הוכיח להן, על בשרן, שדברים כאלה אינם בנמצא. נערות שאיבדו את האמונה בטוב, בחיובי, באהבה. מה שלנו נראה טבעי הוא לא פעם כמעט בלתי אפשרי עבור אחרים. במקרה זה – אחרות. נערות חסרות מזל, שהחיים הביאו אותן לרחוב, לסמים, לזנות. נערות שמכירות ניצול, רוע, פוגענות.

איפה לעזאזל מדינת ישראל כשצריך אותה? מי ישמור על הילדים ובני הנוער חסרי גב משפחתי או דמות משמעותית תומכת? למה מפקירים אותן ואף אחד לא זועק את זעקתן?

האם משרדי הממשלה, בעיקר החינוך והרווחה, טומנים את ראשם בחול גם הפעם ומעדיפים לא לדעת? האם מישהו מהם ניסה לדמיין נערה עזובה יושבת בחושך מנסה להתמודד עם מחשבות מלאות בזוועות החיים? נערה בודדה ואובדנית שרוצה לשים קץ לחייה כי אין להם משמעות? מישהו במגדל השן ישב וחשב איך זה מרגיש? מישהו הלך לראות איך זה נראה?

בפועל, מצאו כלא לא רשמי, בדמות מעון אשר אמור להבריא אותן, לשמור עליהן, לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהן ובעיקר לסייע להן להשתלב בחברה. סגרו את דלתות הענק מאחורי כל נערה שמגיעה לשם ו… שקט, דממה. מה שלא יודעים לא כואב.

לקרוא את דוחות מבקר המדינה, הסנגוריה הציבורית, הכתבות בתקשורת ולא להאמין. לא להאמין שעבר מעל עשור ועדיין הממצאים מהשטח ממשיכים לזרום. לא להאמין שלאף אחד לא באמת אכפת מה קורה שם.

לקרוא את דוחות מבקר המדינה, הסנגוריה הציבורית, הכתבות בתקשורת ולא להאמין. לא להאמין שעבר מעל עשור ועדיין הממצאים מהשטח ממשיכים לזרום. לא להאמין שלאף אחד לא באמת אכפת מה קורה שם

הכינוי שהדביקו להן הוא "קצה הרצף הטיפולי" מין ביטוי כזה שמסיר אחריות מכולם, מרחיק, כמעט על גבול מחלה ללא מרפא. כן, הן הגיעו לאיזה שהוא קצה, לא מבחירה. איתרע מזלן והן שם. הן רק רוצות אהבה, חיבוק, ובעיקר מישהו לסמוך עליו. לפעמים עדיף להגיד שאנחנו לא יכולים לעזור מאשר להזיק עוד יותר. אולי היו מחפשים פתרונות אחרים, אולי אפילו היו מוצאים, מי יודע. אבל ברגע שלכאורה נמצא פתרון, כזה אשר עדיף שלא נדע מה הוא מכיל, אין יותר צורך לחפש פתרונות אחרים. אין צורך להתאמץ, הן כבר בתחתית, יש מספיק צרות במדינה.

מעבר להרבה כאב, אני חשה עלבון גדול עבור האמונים על המערכת ועל הפתרונות. אני מתביישת עבורם, שהם חסרי אונים אל מול קצה הרצף הטיפולי. אני כואבת את כאבן של הנערות עד דמעות ויודעת שכעת נותר לצעוק חזק, לדפוק על השולחנות ולהגיד די. נמאס. הדעת לא סובלת את העובדות. לא עוד.

בדוח מבקר המדינה האחרון, שפורסם לפני כמה חודשים, נכתב כי איכות המזון כל כך ירודה עד שלעיתים המדריכים, אותם מדריכים שמתחלפים שם בתדירות גבוהה, נאלצים להביא להן מזון מהבית. אז אולי בכל זאת יש מי שדואג לשלומן, לזמן קצר, אולי. יחד עם זאת נכתב כי:

"הנערות במעון 'מסילה' הלינו לפני צוות הביקורת כי השימוש באמצעי הריסון גורם להן לא פעם כאב פיזי רב, לעיתים עד כדי פגיעות גופניות וחבלות, ועל פי תחושתן, אף השפלה קשה שלעיתים נעשית ללא הצדקה או תוך כדי שימוש בכוח מופרז".

הממצא הזה על הכאב, החבלות וההשפלה בריסון לא קיבל אפילו מעמד של ריבוע תכלת שמאפיין את ריכוז ממצאי הביקורת של המבקר. זה שוכב שם בתוך דוח הביקורת כמו עוד ממצא טכני שיש לטפל בו בהמשך, כמו אבן שאין לה הופכין.

הממצא הזה על הכאב, החבלות וההשפלה בריסון לא קיבל אפילו מעמד של ריבוע תכלת, המאפיין את ריכוז ממצאי הביקורת של המבקר. זה שוכב שם בתוך דוח הביקורת כעוד ממצא טכני שיש לטפל בו בהמשך, כאבן שאין לה הופכין

אין מי שיצעק את צעקתן של נערות מסילה. אין מי שיחבק אותן ויגיד להן שיהיה בסדר. אבל מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות ולחקור לעומק מה עולה בגורלן מאחורי דלתיים סגורות ולא לחכות יום אחד נוסף. כל יום בחייהן זה כמו נצח. בזמן שאנחנו נאבקים עבור כולם, נערות מסילה נשכחו מאחור, הרחק מאחור, מאחורי דלתות פלדה כבדות ועבות. לא שומעים כלום. שקט. דממה. הגיעה העת לפתוח את הדלתות, להסתכל בעיניים אמיצות ולב חפץ ולמצוא פתרון אחר. חדש. מבריא. אחראי.

מכתב התשובה הרשמי שקיבלתי הבוקר מהאגף הפדגוגי של משרד החינוך, אשר מבהיר כי המשרד אחראי על ההשכלה של הנערות ואילו משרד הרווחה הוא זה שאמון על כל השאר, מבטא את הבעיה בקליפת אגוז. מהבדיקות שהם ביצעו, כך הם מדווחים במכתב, מערך הלמידה מתקיים ןהנערות אף מגלות מוטיבציה גבוהה ללמידה.

קשה לבחור את המילים שיתארו את תחושת התסכול שלי מתשובה זו, מגבולות הגזרה הקרים והמנוכרים של מערכת החינוך בישראל, וזאת לאחר קבלת הנתונים הקשים המוצגים גם בדו"ח מבקר המדינה. היכולת לעשות את ההפרדה הזו מעידה לגמרי על התפיסה החינוכית של משרד החינוך, תפיסה שאסור לנו לקבל אותה ולהשלים איתה. כזו שעוסקת בפדגוגיה גרידא, בנורמלי, התקין והממוצע. בשוליים יש כנראה ציפייה שיטפלו משרדים אחרים.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.