הכתובת הייתה על הקיר. ניתן היה לצפות את הסוף המר של מערכת החינוך כבר שנים אחורה. כולנו, המבוגרים האחראיים, עמדנו וצפינו בזה מתרחש. מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא איננה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס. בייביסיטר, שגם הוא לא תמיד מוצלח במיוחד.
מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא אינה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים. תופעת ההתעללות בפעוטות הפכה להיות כל כך נפוצה שאנו כבר לא מכירים את כל המקרים, אנחנו בוכים, מקללים ועוברים הלאה.
בימים האחרונים קראנו על גננת שדחפה את אצבעותיה לגופם של הילדים. אמר השופט הנכבד, שגם ידע בגדולתו לבטל את הסדר הטיעון המביש שכמעט ונסגר "אלוהים מרחם על ילדי הגן". אולי. ואולי לא מספיק.
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
איך הגענו למצב שבו אנחנו מזדעזעים מאירועים קשים לרגע אחד ומיד עוברים הלאה? האם זה קורה כי ישנו ריבוי מקרים נוראיים של אלימות כלפי ילדים, נערים, נשים ובכלל? או כי התקשורת מציפה אותנו בחדשות קשות מבוקר עד ערב? האם זו הסיבה שאנחנו מקבלים סיטואציות הזויות שהדעת לא יכולה לתפוס בכלל?
לאחרונה התוודעתי מדיווחים בתקשורת ומדו"ח מבקר המדינה לאוסף מקרים שמתרחשים לנו לכאורה ממש מתחת לאף כבר מעל עשור ואף אחד, אף אחד לא עושה כלום, או לפחות לא עושה מספיק. גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן ולאפשר להן כר לשיקום והתפתחות מיטבי אחרי כל הזוועות שהן גם ככה עברו בחייהן. מה בסך הכול הן מחפשות? למה הן זקוקות? מקום לשים את הראש, מזון, ואם אפשר גם חום ואהבה.
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
משבר הקורונה מלווה אותנו כבר שמונה חודשים, תקופה שכבר לא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי שמונה חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת שפועלת, כזו שמסוגלת לתת מענה גם אם לא מושלם, אבל מענה.
משבר הקורונה מלווה אותנו כבר 8 חודשים, תקופה שלא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי 8 חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת פועלת, שמסוגלת לתת מענה
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן, דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.
* * *
שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
תגובות אחרונות
לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.
כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.
אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.
בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.
טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.
יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סיגל יקרה כל מילה בסלע. רק לא ציינת פתיחת בתי ספר בראיה חינוכית מתקדמת, לפיתוח סקרנות, ערכים, ביקורת ואחריות אישית כמו מערכת חינוך דמוקרטית, מונטסרי, אנתרופוסופי . מעבר לכך, אין מחקרים שהוכיחו ששילוב ילדים מיוחדים בישראל בכיתות עם 35 ילדים ומורה סייעת נותנים מענה הולם.
כמו אגרוף בבטן מדויק ועצוב.
לכותבת התגובה דורית חזן – כנראה שאנחנו לא גרים באותו עולם.. אנחנו מוותרים על כיתה קטנה ודוחסים 35? זה אחת המלחמות שלנו הרשות היא זו שדוחסת כדי לחסוך והמקסימום של מ. החינוך הפך למינימום גם. אנחנו ממש לא מבקשים שיעבדו חינם או לא יתמקצעו להפך! אנחנו צריכים לדאוג לתנאי הגננות? יש לכם את ארגון העובדים הכי חזק במדינה! אנחנו דואגים בראש ובראשונה לילדים! אנחנו תמיד משתפי פעולה למענם!
דורית חזן, למה את אומרת שההורים מעדיפים 35 ילדים בכיתה? זה ממש לא נכון. לא מכירה הורה אחד שמעוניין שיהיו מעל 28-30 ילדים בכיתה / גן.
הורים רבים מעוניינים שהצוותים החינוכיים יהיו מקצועים. אף אחד לא מעוניין בבייביסיטר.
כשאנחנו ההורים שולחים את הילדים שלנו למסגרות אנחנו מצפים שמי שאיתם – מורות או גננות – יהיו אחרי הכשרה מקיפה, שיהנו להגיע למקום העבודה שלהם. שימשיכו לקבל לכל אורך העבודה שלהם כלים כיצד להתמודד עם סיטואציות שונות.
ההורים רוצים לסמוך על הצוותים החינוכיים, לא ללכת כנגדם!
את מציגה את ההורים באור שלילי מאוד, בעוד סיגל הציגה את המערכת כשלילית לעובדיה ולתלמידיה.
את זו שהולכת נגד.
סיגל. הלב נשבר. באמת. כל מילה שכתבת מדויקת.
ודורית היקרה, הסירי דאגה מליבך. ההורים אחראים על הילדים שלהם יותר מכל אחד אחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל איבר ואיבר בגוף שלנו – הם החיים שלנו. אנחנו דואגים להם, אנחנו אחראיים עליהם ואנחנו כואבים על המעט שהם זוכים לקבל במסגרת מערכת החינוך. את צודקת שצריך להקטין כיתות, להתמקצע, להעלות דרישות קבלה למקצוע, לצמצם חופשים ולהעלות שכר, ועוד. כל אלה דברים שההורים מקדמים ונלחמים, ואלה דברים שסיגל באופן אישי נלחמת עליהם יום-יום, לצד שאר הדברים שהיא כתבה עליהם. אני בטוחה שכולם ישמחו לשלב כוחות ולעבוד ביחד.
סיגל יקרה – חסר לי בכתבה מידת האחריות של ההורים, שהרי הם המעגל הראשון להקנות חינוך, ערכים והרגלים.
אני מסכימה איתך לחלוטין שיש לעשות טיפול שורש, והכתובת בהחלט על הקיר. ברם להורים יש אחריות מאוד גדולה על איך שהמערכת נראית.
אם אתם מוותרים על כיתה קטנה ומעדיפים לדחוס 35 ילדים.
אם אתם מוותרים על התמקצעות של כל צוות הגן.
אם אתם מבקשים שהגננת תעבוד בהתנדבות ולא דואגים שתקבל את כל האמצעים והתנאים לקיים את עבודתה בתגמול, מתוך הבנה שזו הפרנסה שלה.
אין לי אלא לשאול – איפה האחריות שלכם?
אני כאמא, כסבתא וכגננת נלחמת כבר למעלה מעשור על התנאים של הילדים והגננות במדינת ישראל. ההצלחה שלי תלויה לא מעט בשת"פ שלכם ההורים.
וכשזה קרה הצלחנו להביא את הסייעת השנייה. [לא שזה מושלם, אבל הרע במיעוטו]. כמו תמיד מזמינה אותכם לעבוד בשת"פ כי ביחד נצליח יותר.