איך הגענו למצב שבו אנחנו מזדעזעים מאירועים קשים לרגע אחד ומיד עוברים הלאה? האם זה קורה כי ישנו ריבוי מקרים נוראיים של אלימות כלפי ילדים, נערים, נשים ובכלל? או כי התקשורת מציפה אותנו בחדשות קשות מבוקר עד ערב? האם זו הסיבה שאנחנו מקבלים סיטואציות הזויות שהדעת לא יכולה לתפוס בכלל?

לאחרונה התוודעתי מדיווחים בתקשורת ומדו"ח מבקר המדינה לאוסף מקרים שמתרחשים לנו לכאורה ממש מתחת לאף כבר מעל עשור ואף אחד, אף אחד לא עושה כלום, או לפחות לא עושה מספיק. גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן ולאפשר להן כר לשיקום והתפתחות מיטבי אחרי כל הזוועות שהן גם ככה עברו בחייהן. מה בסך הכול הן מחפשות? למה הן זקוקות? מקום לשים את הראש, מזון, ואם אפשר גם חום ואהבה.

גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן

בוועדת ביקורת המדינה, שדנה בדו"ח זה לפני כשבוע, ייצגתי את הנהגת ההורים הארצית בתפקידי כראש צוות המוגנות הארצי. ביקשתי בכל לשון של בקשה כי הנושא יטופל, וכי אין לעבור עליו לסדר היום. זה לא עוד ממצא ביקורת. ביקשתי כי יחקרו וימצו את הדין ככל שיידרש, כדי לתת מעט כבוד לאותן נערות שהחיים לא האירו להן את הדרך. ממש כרגע, תוך כדי כתיבת הפוסט קיבלתי תשובה ממשרד החינוך: לטענתם מדובר באחריות של משרד הרווחה, וכי הם עצמם אחראיים רק על החלק של הלמידה, וכאן אין בעיה כי הבנות לומדות.

ובינתים, לאורך שנים ארוכות, הבנות הללו נופלות בין הכסאות, ואיש לא יחזיר את ילדותן ואת נעוריהן האבודים. חום ואהבה, כולנו זכאים לזה, בטח בגיל צעיר. בייחוד נערות שעברן הוכיח להן, על בשרן, שדברים כאלה אינם בנמצא. נערות שאיבדו את האמונה בטוב, בחיובי, באהבה. מה שלנו נראה טבעי הוא לא פעם כמעט בלתי אפשרי עבור אחרים. במקרה זה – אחרות. נערות חסרות מזל, שהחיים הביאו אותן לרחוב, לסמים, לזנות. נערות שמכירות ניצול, רוע, פוגענות.

איפה לעזאזל מדינת ישראל כשצריך אותה? מי ישמור על הילדים ובני הנוער חסרי גב משפחתי או דמות משמעותית תומכת? למה מפקירים אותן ואף אחד לא זועק את זעקתן?

האם משרדי הממשלה, בעיקר החינוך והרווחה, טומנים את ראשם בחול גם הפעם ומעדיפים לא לדעת? האם מישהו מהם ניסה לדמיין נערה עזובה יושבת בחושך מנסה להתמודד עם מחשבות מלאות בזוועות החיים? נערה בודדה ואובדנית שרוצה לשים קץ לחייה כי אין להם משמעות? מישהו במגדל השן ישב וחשב איך זה מרגיש? מישהו הלך לראות איך זה נראה?

בפועל, מצאו כלא לא רשמי, בדמות מעון אשר אמור להבריא אותן, לשמור עליהן, לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהן ובעיקר לסייע להן להשתלב בחברה. סגרו את דלתות הענק מאחורי כל נערה שמגיעה לשם ו… שקט, דממה. מה שלא יודעים לא כואב.

לקרוא את דוחות מבקר המדינה, הסנגוריה הציבורית, הכתבות בתקשורת ולא להאמין. לא להאמין שעבר מעל עשור ועדיין הממצאים מהשטח ממשיכים לזרום. לא להאמין שלאף אחד לא באמת אכפת מה קורה שם.

לקרוא את דוחות מבקר המדינה, הסנגוריה הציבורית, הכתבות בתקשורת ולא להאמין. לא להאמין שעבר מעל עשור ועדיין הממצאים מהשטח ממשיכים לזרום. לא להאמין שלאף אחד לא באמת אכפת מה קורה שם

הכינוי שהדביקו להן הוא "קצה הרצף הטיפולי" מין ביטוי כזה שמסיר אחריות מכולם, מרחיק, כמעט על גבול מחלה ללא מרפא. כן, הן הגיעו לאיזה שהוא קצה, לא מבחירה. איתרע מזלן והן שם. הן רק רוצות אהבה, חיבוק, ובעיקר מישהו לסמוך עליו. לפעמים עדיף להגיד שאנחנו לא יכולים לעזור מאשר להזיק עוד יותר. אולי היו מחפשים פתרונות אחרים, אולי אפילו היו מוצאים, מי יודע. אבל ברגע שלכאורה נמצא פתרון, כזה אשר עדיף שלא נדע מה הוא מכיל, אין יותר צורך לחפש פתרונות אחרים. אין צורך להתאמץ, הן כבר בתחתית, יש מספיק צרות במדינה.

מעבר להרבה כאב, אני חשה עלבון גדול עבור האמונים על המערכת ועל הפתרונות. אני מתביישת עבורם, שהם חסרי אונים אל מול קצה הרצף הטיפולי. אני כואבת את כאבן של הנערות עד דמעות ויודעת שכעת נותר לצעוק חזק, לדפוק על השולחנות ולהגיד די. נמאס. הדעת לא סובלת את העובדות. לא עוד.

בדוח מבקר המדינה האחרון, שפורסם לפני כמה חודשים, נכתב כי איכות המזון כל כך ירודה עד שלעיתים המדריכים, אותם מדריכים שמתחלפים שם בתדירות גבוהה, נאלצים להביא להן מזון מהבית. אז אולי בכל זאת יש מי שדואג לשלומן, לזמן קצר, אולי. יחד עם זאת נכתב כי:

"הנערות במעון 'מסילה' הלינו לפני צוות הביקורת כי השימוש באמצעי הריסון גורם להן לא פעם כאב פיזי רב, לעיתים עד כדי פגיעות גופניות וחבלות, ועל פי תחושתן, אף השפלה קשה שלעיתים נעשית ללא הצדקה או תוך כדי שימוש בכוח מופרז".

הממצא הזה על הכאב, החבלות וההשפלה בריסון לא קיבל אפילו מעמד של ריבוע תכלת שמאפיין את ריכוז ממצאי הביקורת של המבקר. זה שוכב שם בתוך דוח הביקורת כמו עוד ממצא טכני שיש לטפל בו בהמשך, כמו אבן שאין לה הופכין.

הממצא הזה על הכאב, החבלות וההשפלה בריסון לא קיבל אפילו מעמד של ריבוע תכלת, המאפיין את ריכוז ממצאי הביקורת של המבקר. זה שוכב שם בתוך דוח הביקורת כעוד ממצא טכני שיש לטפל בו בהמשך, כאבן שאין לה הופכין

אין מי שיצעק את צעקתן של נערות מסילה. אין מי שיחבק אותן ויגיד להן שיהיה בסדר. אבל מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות ולחקור לעומק מה עולה בגורלן מאחורי דלתיים סגורות ולא לחכות יום אחד נוסף. כל יום בחייהן זה כמו נצח. בזמן שאנחנו נאבקים עבור כולם, נערות מסילה נשכחו מאחור, הרחק מאחור, מאחורי דלתות פלדה כבדות ועבות. לא שומעים כלום. שקט. דממה. הגיעה העת לפתוח את הדלתות, להסתכל בעיניים אמיצות ולב חפץ ולמצוא פתרון אחר. חדש. מבריא. אחראי.

מכתב התשובה הרשמי שקיבלתי הבוקר מהאגף הפדגוגי של משרד החינוך, אשר מבהיר כי המשרד אחראי על ההשכלה של הנערות ואילו משרד הרווחה הוא זה שאמון על כל השאר, מבטא את הבעיה בקליפת אגוז. מהבדיקות שהם ביצעו, כך הם מדווחים במכתב, מערך הלמידה מתקיים ןהנערות אף מגלות מוטיבציה גבוהה ללמידה.

קשה לבחור את המילים שיתארו את תחושת התסכול שלי מתשובה זו, מגבולות הגזרה הקרים והמנוכרים של מערכת החינוך בישראל, וזאת לאחר קבלת הנתונים הקשים המוצגים גם בדו"ח מבקר המדינה. היכולת לעשות את ההפרדה הזו מעידה לגמרי על התפיסה החינוכית של משרד החינוך, תפיסה שאסור לנו לקבל אותה ולהשלים איתה. כזו שעוסקת בפדגוגיה גרידא, בנורמלי, התקין והממוצע. בשוליים יש כנראה ציפייה שיטפלו משרדים אחרים.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.

משבר הקורונה מלווה אותנו כבר שמונה חודשים, תקופה שכבר לא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי שמונה חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת שפועלת, כזו שמסוגלת לתת מענה גם אם לא מושלם, אבל מענה.

משבר הקורונה מלווה אותנו כבר 8 חודשים, תקופה שלא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי 8 חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת פועלת, שמסוגלת לתת מענה

בזמן הזה, בו יש סגר אחרי סגר והרבה משפחות בבידוד, ילדים רבים ברחבי ישראל לא מגיעים למוסדות החינוך. רובנו עסוקים בניתוח הלמידה מרחוק ומקרוב, ניתוח המענים הרגשיים שמקבלים הילדים, בדיקת שיעורי תחלואה וסגירת עסקים, אבל לא רואים את אותם אלפי ילדים שנמצאים הרבה מאחור. ילדים שזכו לקבל ארוחה חמה ומזינה אחת ליום, בזכות הגעתם למערכת החינוך.

לאט לאט, כמו ניצנים שפרחו אחרי הגשם, עוד ועוד משפחות בישראל נכנסות למעגל העוני. מבלי ששמנו לב, רבים ממכרינו איבדו את מקומות העבודה שלהם ואינם מתפרנסים. למעשה, מעגל הילדים הרעבים גדל וגדל אבל אף אחד לא מודד אותו, טומנים את הראש בחול ומעדיפים לא לדעת את הנתונים.

תקציב משוריין קיים על פי חוק לטובת מפעל ההזנה של משרד החינוך. אך מאות אלפי ילדים שקיבלו ארוחה מזינה ולא מקבלים אותה עוד, אינם מקבלים את המגיע להם על פי חוק. משרד החינוך טוען כי הוא יודע לטפל רק במקרים בהם מוסדות החינוך פתוחים ולמעשה הכספים אינם מנוצלים, אינם עוברים לאף אחד וילדים רבים נשארים רעבים.

משבר הקורונה הביא איתו כידוע לא מעט יתרונות בייעול תהליכים, טכנולוגיות, חדשנות דיגיטציה, אבל לא – על משרדים ממשלתיים זה כנראה לא עובד. הייתכן שמאות מיליוני שקלים משוריינים לארוחות עבור ילדים שזקוקים לארוחה חמה ומזינה אך אין מי שיאסוף את הנתונים וינסה לחשוב מחוץ לקופסה איך להעביר אליהם את הארוחות?

הרי לא מדובר על מצב שצריך להשיג תקציב. התקציב קיים ומשוריין. הייתכן שמשרד החינוך לא מתעניין באותם ילדים וסבור כי זה מחוץ לגבולות הגזרה שלו? איך נכשלנו ככה בהבנת תפקידה של מערכת החינוך?

תקציב משוריין קיים על פי חוק לטובת מפעל ההזנה של משרד החינוך. אך מאות אלפי ילדים שקיבלו ארוחה מזינה ולא מקבלים אותה עוד, אינם מקבלים את המגיע להם על פי חוק

משבר הקורונה הביא איתו גם הרבה דינמיות. האם מערכת החינוך היא כה מיוחדת ויציבה, שאין מי שרואה כי ישנם מאות אלפי תלמידים נוספים שזקוקים לארוחה חמה ומזינה?

בשנת 2020 עם כל הטכנולוגיות הקיימות בעולם איסוף נתונים הוא תהליך פשוט. אולי סיזיפי מעט אבל פשוט. על מנת להגיע למיפוי של התלמידים הרעבים, הישנים והחדשים, צריך בסך הכל לפנות אל בתי הספר ברחבי הארץ ולבקש את הנתונים. משרד החינוך פונה אל בתי הספר השכם וערב, בנושאים שונים. מדוע במקרה זה, הדבר כה מסובך? כנראה שלעולם לא נבין זאת.

בסופו של יום מאות אלפי ילדים רעבים ברחבי הארץ נתמכים בעמותות שונות ובהורים נפלאים שמתרימים עבורם מזון. אנו ההורים יוצאים אל הרחובות ואוספים מזון יבש וטרי כדי לחלק לאותן משפחות שנקלעו למצוקה. אנו לגמרי לקחנו את המושכות של המבוגר האחראי, בזמן שמשרד החינוך מנסה לגלגל את האחריות אל משרדי ממשלה אחרים.

בינתיים מתקיימות ועדות כנסת כמעקב אבל אין על מה לעקוב כי לא קורה כלום. שמונה חודשים לא קורה כלום. כלום. מיליוני שקלים שוכבים בקופה, משרד החינוך לא מכיר באחריות שלו, משרדים אחרים לא מצליחים לקחת אחריות והילדים מה? הילדים נשארים רעבים.

מי מאיתנו יכול לסבול את המחשבה על ילד רעב? ילד שקם רעב. ילד שהולך לישון רעב.

אין פה מקום לסבלנות, אין פה מקום לאורך רוח. משרד החינוך צריך להתעורר ומהר. לאסוף את הנתונים תוך ימים ספורים. לפעול לאלתר להעברת הכספים לרכישת מזון לכל אותם ילדים רעבים, גם כאלו שלא היו מורגלים לקבל ארוחה במערכת החינוך. צריך למדוד את הנתונים ללא חשש, להראות תמונה לאומית אמיתית ומציאותית, קשה ככל שתהיה, אין לאן לברוח.

מתקיימות ועדות מעקב בכנסת אבל אין אחרי מה לעקוב כי לא קורה כלום. 8 חודשים לא קורה כלום. כלום. מיליוני שקלים שוכבים בקופה, משרד החינוך לא מכיר באחריותו, והילדים מה? נשארים רעבים

וכאילו שכל זה לא מספיק, כעת מחליטים שילדי הצהרונים, בעיקר כתות ג', לא יוכלו להמשיך בצהרון משיקולים כלכליים ולכן תלמידים רבים לא יוכלו עוד לקבל מסגרת המכילה ארוחה חמה ומזינה. במילים אחרות, המספרים שוב גדלים ואף אחד לא מודד, כי אף אחד לא רוצה לדעת. מקצצים – כי צריך, לא משנה על חשבון מה זה קורה.

אלו לא ימים של שגרה, אלו לא ימים שבהם ניתן לשקוט על השמרים. כל יום שעובר הוא חיים עבור ילד, עבור משפחה. אסור לזלזל בחיים האלו, אסור למנוע מהם את הדבר הכי בסיסי. מזון. הם זקוקים לזה בשביל לחיות, לתפקד.

הנהגת ההורים הארצית בשיתוף האוניברסיטה העברית ומשרד הבריאות הפיצו שאלון מחקרי בנושא שינויים בתזונה לאור משבר הקורונה אשר מטרתו לתת תמונת מצב לאומית על היקף הילדים אשר זקוקים נכון להיום לארוחה חמה ואינם מקבלים כזו. השאלון פתוח למענה, נודה להפצתו.

זה החיים של הילדים שלנו. הם חיים בשקט, בצללים, כי אף אחד לא רואה אותם. והם בשקט, רעבים, כבר שמונה חודשים. שמונה.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.

״תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון״, את המילים האלה שמעתי היום באגף הגבייה של אחד מבתי החולים המרכזיים בישראל.

אירנה (שם בדוי) היא חולה כרונית, ובעת ביקור שגרתי בבית החולים השבוע נאלצה להתאשפז. זו לא חוויה חדשה עבורה והיא קיבלה אותה בצער אך בהבנה. כשניגשה אליה המזכירה ודרשה ממנה לשלם חוב על סך 1500 ש"ח היא הבינה כבר הרבה פחות, ולא רק בגלל קשיי השפה.

כמה חודשים לפני כן, אירנה פגשה במקרה באדם שהיה מצוי בכאבים גדולים. הלסת שלו הייתה פרוקה, פניו מעוותים, הוא נאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לבית החולים כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו.

אירנה פגשה במקרה באדם עם כאבים גדולים, לסתו פרוקה ופניו מעוותים, שנאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לביה"ח כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו

אירנה לא היססה למראה סבלו ולקחה אותו מיד למיון. למרות שחל איסור על התניית טיפול חירום במעמד החוקי של המטופל, כשהגיעו למיון, אירנה נדרשה לחתום בשמה כדי לערוב לחשבונו. יותר מכך, המזכירה דרשה ממנה לשלם במזומן 400 ש"ח כמקדמה לפני קבלתו לטיפול. אירנה, שהייתה מבולבלת ולחוצה, חששה שהאדם שליוותה לא יקבל טיפול, פתחה את ארנקה ואמרה על סף בכי שיש לה רק 200 ש"ח. המזכירה התרצתה ולקחה ממנה את הכסף.

בתום הביקור בבית החולים, המטופל המשיך לדרכו ואירנה נותרה עם חוב שאין ידה משגת לשלם. כשפנתה למחלקת הגבייה של בית החולים בבקשה לבטל את החוב שהשיתו עליה הם סירבו. "את חתמת ואת אחראית", הם אמרו, "או שתשלמי או שתגשי למשטרה להגיש תלונה".

בשל קשיי השפה ותחושת חוסר האונים למול פקיד בית החולים, אירנה נותרה ללא מילים. כשליוויתי אותה למחרת למחלקת הגבייה הסברתי שוב לפקיד כי אין שום קשר בין אירנה לבין המטופל. היא עזרה לאדם בצרה, ובית החולים נהג בניגוד לנהלים כשלחץ עליה לחתום ולשלם מקדמה.

הפקיד השתכנע שאירנה נקלעה למצב ביש והציע פתרון: "תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון". אירנה הופתעה לראות איך נוכחותי שינתה את הדין, נעצבה מכך שמחלקת הגבייה מתנהלת כדוכן בשוק, אך הבינה שאינה יכולה להסתכן בחוב פתוח בבית החולים אותו היא פוקדת דרך קבע. היא הוציאה 100 ש"ח מארנקה ומסרה לפקיד.

אך הסיפור של אירנה הוא תסמין למחלה מפושטת בהרבה במערכת הבריאות בישראל. לפי הנתונים שבידי 'רופאים לזכויות אדם', בתי החולים בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים על ידי מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי.

המדינה מושכת ידיה מהאחריות לטיפול באנשים החיים בינינו, עד שאלו מגיעים למצבי קיצון ופוקדים את חדרי המיון בבתי החולים. בתי החולים מצדם נותרים עם החובות ונאלצים לצמצמם בדרכים לא דרכים. התמקחות על דמי מקדמה בהתאם למצוי בארנקה של המלווה, או סכום נוסף ל"סגירת החשבון" והחוב בן עשרות המיליונים צומצם בהצלחה ב-300 ש"ח נוספים. לרוב, כך הפקיד הודה, לאחר שהוא שולח את הקורבנות התורנים למשטרה להגיש תלונה הם מתייאשים ומשלמים.

לפי נתוני 'רופאים לזכויות אדם', בתיה"ח בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים ע"י מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי

ערלות הלב של הברגים במערכת היא תוצאה של מדיניות אכזרית מונחית מלמעלה. הזכות לבריאות היא זכות יסוד של כל אדם ללא תלות במעמדו האזרחי. התנערות המדינה מזכות זו והזנחתם של אנשים לגורלם, לקושש טיפול במצב של חוסר ודאות, מובילה להשחתה מוסרית של המערכת כולה.

כשפקיד רואה לנגד עיניו את שורת המספרים התחתונה בחוב הנצבר של המוסד, ולא את אירנה, האישה שמולו, כל שקל שתוסיף לחשבון הסופי עולה על המוסר הבסיסי. בצומת שבין בני אדם ללא ביטוח רפואי, לפגיעה תקציבית חמורה בבתי החולים של כולנו, לקורבן אקראי שנהגה באנושיות כלפי האחר, עומד פקיד גביה. וכשטוב ליבה וחולשתה של מטופלת מנוצלים לתגרנות קטנונית, נראה שההשחתה כבר הושלמה.

ד"ר גיא שלו הוא אנתרופולוג רפואי בתכנית עמיתי בובר באוניברסיטה העברית. המחקר שלו עוסק בפוליטיקה של הרפואה ובתפקיד של הרפואה בפוליטיקה לאומית בישראל/פלסטין. גיא הוא חבר הועד המנהל בעמותת 'רופאים לזכויות אדם' ופעיל בארגון 'אקדמיה לשוויון'.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.