סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
הכתובת הייתה על הקיר. ניתן היה לצפות את הסוף המר של מערכת החינוך כבר שנים אחורה. כולנו, המבוגרים האחראיים, עמדנו וצפינו בזה מתרחש. מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא איננה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס. בייביסיטר, שגם הוא לא תמיד מוצלח במיוחד.
מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא אינה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
סיגל יקרה כל מילה בסלע. רק לא ציינת פתיחת בתי ספר בראיה חינוכית מתקדמת, לפיתוח סקרנות, ערכים, ביקורת ואחריות אישית כמו מערכת חינוך דמוקרטית, מונטסרי, אנתרופוסופי . מעבר לכך, אין מחקר... המשך קריאה
סיגל יקרה כל מילה בסלע. רק לא ציינת פתיחת בתי ספר בראיה חינוכית מתקדמת, לפיתוח סקרנות, ערכים, ביקורת ואחריות אישית כמו מערכת חינוך דמוקרטית, מונטסרי, אנתרופוסופי . מעבר לכך, אין מחקרים שהוכיחו ששילוב ילדים מיוחדים בישראל בכיתות עם 35 ילדים ומורה סייעת נותנים מענה הולם.
כמו אגרוף בבטן מדויק ועצוב.
לכותבת התגובה דורית חזן - כנראה שאנחנו לא גרים באותו עולם.. אנחנו מוותרים על כיתה קטנה ודוחסים 35? זה אחת המלחמות שלנו הרשות היא זו שדוחסת כדי לחסוך והמקסימו... המשך קריאה
כמו אגרוף בבטן מדויק ועצוב.
לכותבת התגובה דורית חזן – כנראה שאנחנו לא גרים באותו עולם.. אנחנו מוותרים על כיתה קטנה ודוחסים 35? זה אחת המלחמות שלנו הרשות היא זו שדוחסת כדי לחסוך והמקסימום של מ. החינוך הפך למינימום גם. אנחנו ממש לא מבקשים שיעבדו חינם או לא יתמקצעו להפך! אנחנו צריכים לדאוג לתנאי הגננות? יש לכם את ארגון העובדים הכי חזק במדינה! אנחנו דואגים בראש ובראשונה לילדים! אנחנו תמיד משתפי פעולה למענם!
דורית חזן, למה את אומרת שההורים מעדיפים 35 ילדים בכיתה? זה ממש לא נכון. לא מכירה הורה אחד שמעוניין שיהיו מעל 28-30 ילדים בכיתה / גן.
הורים רבים מעוניינים שהצוותים החינוכיים יהיו מקצועי... המשך קריאה
דורית חזן, למה את אומרת שההורים מעדיפים 35 ילדים בכיתה? זה ממש לא נכון. לא מכירה הורה אחד שמעוניין שיהיו מעל 28-30 ילדים בכיתה / גן.
הורים רבים מעוניינים שהצוותים החינוכיים יהיו מקצועים. אף אחד לא מעוניין בבייביסיטר.
כשאנחנו ההורים שולחים את הילדים שלנו למסגרות אנחנו מצפים שמי שאיתם – מורות או גננות – יהיו אחרי הכשרה מקיפה, שיהנו להגיע למקום העבודה שלהם. שימשיכו לקבל לכל אורך העבודה שלהם כלים כיצד להתמודד עם סיטואציות שונות.
ההורים רוצים לסמוך על הצוותים החינוכיים, לא ללכת כנגדם!
את מציגה את ההורים באור שלילי מאוד, בעוד סיגל הציגה את המערכת כשלילית לעובדיה ולתלמידיה.
את זו שהולכת נגד.
סיגל. הלב נשבר. באמת. כל מילה שכתבת מדויקת.
ודורית היקרה, הסירי דאגה מליבך. ההורים אחראים על הילדים שלהם יותר מכל אחד אחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל איבר ואיבר בגוף שלנו - הם החי... המשך קריאה
סיגל. הלב נשבר. באמת. כל מילה שכתבת מדויקת.
ודורית היקרה, הסירי דאגה מליבך. ההורים אחראים על הילדים שלהם יותר מכל אחד אחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל איבר ואיבר בגוף שלנו – הם החיים שלנו. אנחנו דואגים להם, אנחנו אחראיים עליהם ואנחנו כואבים על המעט שהם זוכים לקבל במסגרת מערכת החינוך. את צודקת שצריך להקטין כיתות, להתמקצע, להעלות דרישות קבלה למקצוע, לצמצם חופשים ולהעלות שכר, ועוד. כל אלה דברים שההורים מקדמים ונלחמים, ואלה דברים שסיגל באופן אישי נלחמת עליהם יום-יום, לצד שאר הדברים שהיא כתבה עליהם. אני בטוחה שכולם ישמחו לשלב כוחות ולעבוד ביחד.
סיגל יקרה - חסר לי בכתבה מידת האחריות של ההורים, שהרי הם המעגל הראשון להקנות חינוך, ערכים והרגלים.
אני מסכימה איתך לחלוטין שיש לעשות טיפול שורש, והכתובת בהחלט על הקיר. ברם להורים יש אחר... המשך קריאה
סיגל יקרה – חסר לי בכתבה מידת האחריות של ההורים, שהרי הם המעגל הראשון להקנות חינוך, ערכים והרגלים.
אני מסכימה איתך לחלוטין שיש לעשות טיפול שורש, והכתובת בהחלט על הקיר. ברם להורים יש אחריות מאוד גדולה על איך שהמערכת נראית.
אם אתם מוותרים על כיתה קטנה ומעדיפים לדחוס 35 ילדים.
אם אתם מוותרים על התמקצעות של כל צוות הגן.
אם אתם מבקשים שהגננת תעבוד בהתנדבות ולא דואגים שתקבל את כל האמצעים והתנאים לקיים את עבודתה בתגמול, מתוך הבנה שזו הפרנסה שלה.
אין לי אלא לשאול – איפה האחריות שלכם?
אני כאמא, כסבתא וכגננת נלחמת כבר למעלה מעשור על התנאים של הילדים והגננות במדינת ישראל. ההצלחה שלי תלויה לא מעט בשת"פ שלכם ההורים.
וכשזה קרה הצלחנו להביא את הסייעת השנייה. [לא שזה מושלם, אבל הרע במיעוטו]. כמו תמיד מזמינה אותכם לעבוד בשת"פ כי ביחד נצליח יותר.
כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים. תופעת ההתעללות בפעוטות הפכה להיות כל כך נפוצה שאנו כבר לא מכירים את כל המקרים, אנחנו בוכים, מקללים ועוברים הלאה.
בימים האחרונים קראנו על גננת שדחפה את אצבעותיה לגופם של הילדים. אמר השופט הנכבד, שגם ידע בגדולתו לבטל את הסדר הטיעון המביש שכמעט ונסגר "אלוהים מרחם על ילדי הגן". אולי. ואולי לא מספיק.
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
איך הגענו למצב שבו אנחנו מזדעזעים מאירועים קשים לרגע אחד ומיד עוברים הלאה? האם זה קורה כי ישנו ריבוי מקרים נוראיים של אלימות כלפי ילדים, נערים, נשים ובכלל? או כי התקשורת מציפה אותנו בחדשות קשות מבוקר עד ערב? האם זו הסיבה שאנחנו מקבלים סיטואציות הזויות שהדעת לא יכולה לתפוס בכלל?
לאחרונה התוודעתי מדיווחים בתקשורת ומדו"ח מבקר המדינה לאוסף מקרים שמתרחשים לנו לכאורה ממש מתחת לאף כבר מעל עשור ואף אחד, אף אחד לא עושה כלום, או לפחות לא עושה מספיק. גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן ולאפשר להן כר לשיקום והתפתחות מיטבי אחרי כל הזוועות שהן גם ככה עברו בחייהן. מה בסך הכול הן מחפשות? למה הן זקוקות? מקום לשים את הראש, מזון, ואם אפשר גם חום ואהבה.
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
משבר הקורונה מלווה אותנו כבר שמונה חודשים, תקופה שכבר לא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי שמונה חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת שפועלת, כזו שמסוגלת לתת מענה גם אם לא מושלם, אבל מענה.
משבר הקורונה מלווה אותנו כבר 8 חודשים, תקופה שלא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי 8 חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת פועלת, שמסוגלת לתת מענה
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
בכל שנה, בשבוע שלפני חג הפסחא (השבוע הקדוש, או בפי המקומיים Semana Santa), משתוללת בספרד בכלל, ובאנדלוסיה שבדרום בפרט, קדחת של קתוליוּת. בערים הגדולות כמו סביליה ומלאגה מתנהלות תהלוכות רחוב ענקיות, שבהן אלפי משתתפים צועדים בבגדים טקסיים ונושאים במות ענק על כתפיהם, בעוד שלצידי הדרך מצטופפים מיליוני צופים.
בקתדרלות – שחלקן היו בעבר מסגדים מוסלמיים – מתנהלים טקסים המוניים, ובהם משתתפים עטויי מצנפות ארוכות וגלימות בצבעים קודרים שרים מזמורים. זה מוזר, נפלא, נורא, ומאוד ספרדי. זו הוכחה חיה לכך שרוח האינקוויזיציה, במובן מסוים, עדיין שרירה וקיימת; שהדת עדיין פועמת, ושטקסים בני מאות שנים נותרו רלוונטיים לתושבים.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר.
בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר
"אחת התערוכות הטובות ביותר שראיתי אי פעם", כתב מבקר האומנות ולדמר יאנושצ'אק ב"סנדיי טיימס". עמיתיו העניקו גם הם חמישה כוכבים וביקורות חריגות בטיבן לתערוכה של אומן שאם מוכר, אבל אינו נחשב בהכרח לכוכב-על שובר קופות.
סורבראן נמנה עם האומנים הבולטים של תור הזהב הספרדי של המאה ה-17, יחד עם דייגו ולאסקס ואחרים. הוא פעל בעיקר בסביליה, שהייתה אז אחת הערים החשובות בעולם בזכות המונופול שלה על המסחר עם הקולוניות הספרדיות ברחבי היבשת האמריקאית מאז 1503.
זו הייתה עיר עשירה מאוד שפעמה בה להט דתי. פעלו בה מסדרים קתוליים שכל אחד מהם רצה לפאר את שמו, מה שהוביל לתור זהב של אומנות דתית. בעקבות עליית הפרוטסטנטיות בצפון אירופה, החליטה הכנסייה הקתולית להשתמש באומנות ככלי להילחם באיום ולחזק את האמונה בקרב הקהילות הקתוליות. עידן הקונטרה-רפורמציה (הרפורמציה הנגדית) היה זמן נהדר להיות בו אומן דתי.
כשהקדושים הופכים לדוגמנים
סורבראן נולד בחבל אקסטרמדורה שבמערב ספרד ב-1598. הוא נשלח כנער להתמחות אצל אומן בסביליה, והשתקע בעיר בשנות העשרים של המאה ה-17. במהרה הוא הפך לאומן מרכזי ובולט, קיבל הזמנות ענק מהמסדרים השונים ועשה לעצמו שם. כל כנסייה וכל כת רצו "סורבראן" משלהם.
ישו על הצלב מוצג על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים
הוא קיבל את התווית של אומן דתי – תווית שאומנם מדויקת עובדתית, אך צרה מלהכיל את האיכות והייחודיות שלו. החדר הראשון בתערוכה בלונדון, למשל, מציג את ישו על הצלב על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים.
הציור הזה הוצב במקור בפינה חשוכה של כנסייה מרכזית, ומאמינים רבים שחלפו על פניו חשבו לא פעם שמדובר בפסל. לעבודות הטובות ביותר של סורבראן יש בדיוק את הדבר הזה: נפח, דרמה ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
דוגמה מובהקת לכך היא הציור של סראפיון הקדוש – קדוש מעונה נוצרי. הסיפור הספציפי אינו כה חשוב; זהו תמיד סוג כזה או אחר של עינוי ומוות על קידוש השם הקתולי (הפעם בצפון אפריקה). גם כאן הרקע שחור, אבל בניגוד לצייר האיטלקי קראווג'ו – שממנו סורבראן הושפע רבות – אין כאן תיאור גרפי של הזוועות. היצירה מציגה גלימה לבנה, ידיים כפותות והבעת פנים שלווה.
כל הציירים הגדולים אהבו לצייר גלימות ובדים, שכן זו הזדמנות פז להפגין את יכולתם בתיאור אור וצל. אך אצל סורבראן, הבד הוא לב היצירה. אף אחד לא מצייר ומעניק חשיבות כה עמוקה לבגדים ולטקסטורות כמוהו. הקפלים והגוונים של הגלימה הם שמובילים את המבט כלפי מעלה, אל עבר הדרמה ואל המשמעות הדתית.
אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש
אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש. הן עוטות מבחר בגדים ובדים צבעוניים שמתוארים לפרטי פרטים ובדיוק מרשים, תוך התעלמות מוחלטת מכל הקשר או אספקט היסטורי.
אפולוניה הקדושה, למשל, ממלאת את החדר בתלבושת זוהרת בצבעי ורוד וצהוב. הרמז היחיד לסבלה הנורא הוא צבת שהיא אוחזת בידה, יחד עם אחת משיניה שנעקרו על ידי מעניה.
סורבראן היה אומן דתי, אבל הלב שלו היה באופנה. את 12 בניו של יעקב, למשל, הוא מציג בתלבושות מפוארות ומופרכות למדי – כי למה לא, בעצם.
לעומת זאת, את הנזיר הקדוש פרנציסקוס מאסיזי הוא מציג באופן מקובל יותר: בגלימה חומה גסה עם חגורת חבל פשוטה. אבל הביצוע כה מרהיב עד שכמעט ניתן להרגיש את החספוס ועובי הבד. התחושה מגרדת ומטרידה, אך בו-זמנית מעבירה באופן מושלם את מסר הצניעות הפרנציסקני.
הלימונים המשכנעים בהיסטוריה
ההצלחה הכבירה הביאה עימה גם אי-אחידות מסוימת ברמה. חלק מהעבודות נראות כאילו יצאו מפס הייצור של הסדנה של סורבראן בשיא תקופת הביקוש. ועם זאת, הוא נשאר תמיד מקורי, מוזר ומאוד ספרדי. אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי.
אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי
דווקא אחרי הראש העצום והעבודות העמוסות שנועדו עבור השווקים הספרדיים ברחבי אמריקה, מגיע אפקט אחר לגמרי. שני החדרים האחרונים בתערוכה מגיעים אחרי הגודש העצום ומפתיעים בצניעותם. חדר אחד מוקדש לציורי טבע דומם של סורבראן ובנו חואן, והתוצאה פיוטית להפליא.
גם בציורים האלו מתחבאות משמעויות דתיות (ציור של שושנה וכוס מים, למשל, מתייחס למרים הבתולה משום שלשושנה אין קוצים), אבל היצירות הללו הן הרבה מעבר לעוד טקסט דתי מקודד. הציור המציג לימונים, תפוזים ושושנה הוא למעשה ספרד כולה, מוגשת בקערות מתכת.
ישנם הרבה ציורי טבע דומם בגלריה הלאומית, רובם נהדרים, אבל לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות. זוהי אנדלוסיה בצבעי שמן: פירות הדר, טירוף דתי, וחום שבוקע ישירות מהבד.
לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות
סורבראן התכוון אולי לצייר אלגוריה לשילוש הקדוש ולהתעברות הבתולה מרוח הקודש, אבל הביצוע המושלם משחרר את הציור מכבלי הדת. ההרמוניה, היחס בין האובייקטים השונים, הביצוע המפעים שבו רואים כל נקבובית בקליפת הפרי – כולם גדולים ומרשימים יותר מכל מעשייה על מרים מנצרת.
החדר האחרון מתעד את דמדומי הקריירה של הצייר. באותן שנים סביליה החלה לרדת מגדולתה, וגם סורבראן עצמו איבד מעט מהחדות שאפיינה אותו. ציוריו הפכו רכים וממוסחרים יותר, אבל ממש שם, ביניהם, ניצבת העבודה המרשימה והמכאיבה מכולן: "שה האלוהים" (Agnus Dei).
זהו ציור של טלה שרגליו כפותות, הוא שכוב על הבמה ועיניו פקוחות בקושי. המשל הנוצרי ברור: שה האלוהים הוא ישו הנושא את חטאת העולם – אחד מהדימויים המוכרים ביותר של המשיח, כמו גם התייחסות לעקידת יצחק המנבאת את מותו של ישו על הצלב. עד כאן, הכול כצפוי.
אך מעבר לסמליות, זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. יש כאן את האיכות הטכנית המהממת, את היכולת לצייר את צמר הטלה הגס, את האור המוחזר מהקרניים ואת החבל הכורך את הטלפיים. ואז, מנגד, בולטים האף הוורוד, העיניים הפקוחות וההבעה הרכה.
זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים
הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים. במובן מסוים, זוהי גרסה מאוחרת ונוקבת יותר של סראפיון הקדוש: רק שבמקום אדם כפות, ישנו שה עקוד. הזוועה המלאה נמצאת בראשו של הצופה. כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.
זו גם התשובה לשאלה האם ציור דתי יכול לדבר לאנשים שאינם שותפים לדת הזו, או לדת בכלל. התשובה היא לא תמיד, אבל כשהאומן מביע משהו עמוק באמת, הציור הופך לחשוב ומשמעותי הרבה יותר מהמסגרת הדתית המכבידה. הוא הופך לגדול יותר מתיאור העינוי של קדוש מעונה או מחזרה אינסופית על עקרונות הדת.
סורבראן מצליח לעשות זאת גם כשהוא מתאר את הסצנה המוכרת מכולן. ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו. הנה הוא, עומד למרגלות הצלב ועושה את עבודתו. יד אחת מונחת על ליבו, והיד השנייה אוחזת במברשת בדרמטיות שקטה.
"הציור לוכד את מה שסורבראן ניסה להשיג באומנותו", מסבירה האוצרת ד"ר פרנצ'סקה וית'לום-קופר, "לעורר רגש ומסירות דתית באמצעות הציור".
ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו
ביציאה, בחנות המזכרות של התערוכה – שתציג עד סוף אוגוסט השנה – פנתה אליי אישה שניכר היה עליה כי התרגשה עמוקות וחיפשה לחלוק את החוויה עם מישהו. בעודנו עומדים ליד פוסטרים של הלימונים ושל "שה האלוהים", היא שטחה את תחושותיה בנשימה אחת:
"זה היה כל כך מעורר השראה. הבדים, ישו על הצלב עם הבגד הלבן הטהור… אני פשוט לא יכולה לתאר עד כמה זה נגע בי. ממש הרגשתי שהוא, המשיח, נמצא פה איתי בחדר. פיזית ורוחנית".
בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".
מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע.
עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
!["סראפיון הקדוש", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © Wadsworth Atheneum Museum of Art, Hartford, Connecticut)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/05/X6142-A5-1024x1024.jpg ""סראפיון הקדוש", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © Wadsworth Atheneum Museum of Art, Hartford, Connecticut)")
!["קסילדה הקדושה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Museo Nacional Thyssen-Bornemisza)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/05/zurbaran1.jpg ""קסילדה הקדושה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Museo Nacional Thyssen-Bornemisza)")
!["ראש קולוסלי", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/05/X11822-A5.jpg ""ראש קולוסלי", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)")
!["שה האלוהים", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 – 1640 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/05/X3539-A5.jpg ""שה האלוהים", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 – 1640 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)")
!["הצליבה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1650 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/05/X6135-A5.jpg ""הצליבה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1650 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)")
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוסיגל יקרה כל מילה בסלע. רק לא ציינת פתיחת בתי ספר בראיה חינוכית מתקדמת, לפיתוח סקרנות, ערכים, ביקורת ואחריות אישית כמו מערכת חינוך דמוקרטית, מונטסרי, אנתרופוסופי . מעבר לכך, אין מחקרים שהוכיחו ששילוב ילדים מיוחדים בישראל בכיתות עם 35 ילדים ומורה סייעת נותנים מענה הולם.
כמו אגרוף בבטן מדויק ועצוב.
לכותבת התגובה דורית חזן – כנראה שאנחנו לא גרים באותו עולם.. אנחנו מוותרים על כיתה קטנה ודוחסים 35? זה אחת המלחמות שלנו הרשות היא זו שדוחסת כדי לחסוך והמקסימום של מ. החינוך הפך למינימום גם. אנחנו ממש לא מבקשים שיעבדו חינם או לא יתמקצעו להפך! אנחנו צריכים לדאוג לתנאי הגננות? יש לכם את ארגון העובדים הכי חזק במדינה! אנחנו דואגים בראש ובראשונה לילדים! אנחנו תמיד משתפי פעולה למענם!
דורית חזן, למה את אומרת שההורים מעדיפים 35 ילדים בכיתה? זה ממש לא נכון. לא מכירה הורה אחד שמעוניין שיהיו מעל 28-30 ילדים בכיתה / גן.
הורים רבים מעוניינים שהצוותים החינוכיים יהיו מקצועים. אף אחד לא מעוניין בבייביסיטר.
כשאנחנו ההורים שולחים את הילדים שלנו למסגרות אנחנו מצפים שמי שאיתם – מורות או גננות – יהיו אחרי הכשרה מקיפה, שיהנו להגיע למקום העבודה שלהם. שימשיכו לקבל לכל אורך העבודה שלהם כלים כיצד להתמודד עם סיטואציות שונות.
ההורים רוצים לסמוך על הצוותים החינוכיים, לא ללכת כנגדם!
את מציגה את ההורים באור שלילי מאוד, בעוד סיגל הציגה את המערכת כשלילית לעובדיה ולתלמידיה.
את זו שהולכת נגד.
סיגל. הלב נשבר. באמת. כל מילה שכתבת מדויקת.
ודורית היקרה, הסירי דאגה מליבך. ההורים אחראים על הילדים שלהם יותר מכל אחד אחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל איבר ואיבר בגוף שלנו – הם החיים שלנו. אנחנו דואגים להם, אנחנו אחראיים עליהם ואנחנו כואבים על המעט שהם זוכים לקבל במסגרת מערכת החינוך. את צודקת שצריך להקטין כיתות, להתמקצע, להעלות דרישות קבלה למקצוע, לצמצם חופשים ולהעלות שכר, ועוד. כל אלה דברים שההורים מקדמים ונלחמים, ואלה דברים שסיגל באופן אישי נלחמת עליהם יום-יום, לצד שאר הדברים שהיא כתבה עליהם. אני בטוחה שכולם ישמחו לשלב כוחות ולעבוד ביחד.
סיגל יקרה – חסר לי בכתבה מידת האחריות של ההורים, שהרי הם המעגל הראשון להקנות חינוך, ערכים והרגלים.
אני מסכימה איתך לחלוטין שיש לעשות טיפול שורש, והכתובת בהחלט על הקיר. ברם להורים יש אחריות מאוד גדולה על איך שהמערכת נראית.
אם אתם מוותרים על כיתה קטנה ומעדיפים לדחוס 35 ילדים.
אם אתם מוותרים על התמקצעות של כל צוות הגן.
אם אתם מבקשים שהגננת תעבוד בהתנדבות ולא דואגים שתקבל את כל האמצעים והתנאים לקיים את עבודתה בתגמול, מתוך הבנה שזו הפרנסה שלה.
אין לי אלא לשאול – איפה האחריות שלכם?
אני כאמא, כסבתא וכגננת נלחמת כבר למעלה מעשור על התנאים של הילדים והגננות במדינת ישראל. ההצלחה שלי תלויה לא מעט בשת"פ שלכם ההורים.
וכשזה קרה הצלחנו להביא את הסייעת השנייה. [לא שזה מושלם, אבל הרע במיעוטו]. כמו תמיד מזמינה אותכם לעבוד בשת"פ כי ביחד נצליח יותר.