הכתובת הייתה על הקיר. ניתן היה לצפות את הסוף המר של מערכת החינוך כבר שנים אחורה. כולנו, המבוגרים האחראיים, עמדנו וצפינו בזה מתרחש. מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא איננה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס. בייביסיטר, שגם הוא לא תמיד מוצלח במיוחד.
מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא אינה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים. תופעת ההתעללות בפעוטות הפכה להיות כל כך נפוצה שאנו כבר לא מכירים את כל המקרים, אנחנו בוכים, מקללים ועוברים הלאה.
בימים האחרונים קראנו על גננת שדחפה את אצבעותיה לגופם של הילדים. אמר השופט הנכבד, שגם ידע בגדולתו לבטל את הסדר הטיעון המביש שכמעט ונסגר "אלוהים מרחם על ילדי הגן". אולי. ואולי לא מספיק.
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
איך הגענו למצב שבו אנחנו מזדעזעים מאירועים קשים לרגע אחד ומיד עוברים הלאה? האם זה קורה כי ישנו ריבוי מקרים נוראיים של אלימות כלפי ילדים, נערים, נשים ובכלל? או כי התקשורת מציפה אותנו בחדשות קשות מבוקר עד ערב? האם זו הסיבה שאנחנו מקבלים סיטואציות הזויות שהדעת לא יכולה לתפוס בכלל?
לאחרונה התוודעתי מדיווחים בתקשורת ומדו"ח מבקר המדינה לאוסף מקרים שמתרחשים לנו לכאורה ממש מתחת לאף כבר מעל עשור ואף אחד, אף אחד לא עושה כלום, או לפחות לא עושה מספיק. גופי פיקוח ואכיפה מגיעים, מבקרים, כותבים דוחות והניגון ממשיך. בכל אותן שנים ארוכות, נערות צעירות סגורות לכאורה ללא תנאים סבירים ונורמליים וללא חופש לחיים במעון שתפקידו להגן עליהן ולאפשר להן כר לשיקום והתפתחות מיטבי אחרי כל הזוועות שהן גם ככה עברו בחייהן. מה בסך הכול הן מחפשות? למה הן זקוקות? מקום לשים את הראש, מזון, ואם אפשר גם חום ואהבה.
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
משבר הקורונה מלווה אותנו כבר שמונה חודשים, תקופה שכבר לא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי שמונה חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת שפועלת, כזו שמסוגלת לתת מענה גם אם לא מושלם, אבל מענה.
משבר הקורונה מלווה אותנו כבר 8 חודשים, תקופה שלא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי 8 חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת פועלת, שמסוגלת לתת מענה
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
כשבעה חודשים עברו מאז שהאחים והאחיות שלנו בשבי. חג החירות חלף ללא חירותם, ובקרוב יצוין יום העצמאות, כנראה בלעדיהם, ואין אור בקצה המנהרה. בזמן שהם נמקים בשבי, משהו בנו נמק. יש קשר ישיר בין החוסן הנפשי של כל אחד מאתנו לבין המצב הביטחוני והימצאותם של החטופים בשבי כבר חצי שנה.
הבית, שאמור להיות מקום המקלט הרגשי והפיזי שלנו, הוא כבר לא מקום מוגן. מחבלים עלולים לפרוץ אליו ולחטוף אותנו ממנו. מאז פרוץ המלחמה רבים מאתנו סובלים מחרדות, מגיפים את התריסים וחולמים חלומות רעים.
טלי כלפא היא עובדת סוציאלית קהילתית במחלקה לשירותים חברתיים וקהילתיים בעירייה במרכז הארץ. היום מנהלת מרכז שי"ל בעוצמה, מרכז למיצוי זכויות והתנהלות כלכלית. לפני כן, ליווי קבוצות מנהיגות ושיתוף ציבור באמצעות פעילים קהילתיים לטובת פיתוח שירותים ומענים בשיתוף הפעילים בהתאם לצרכים שעולים מהקהילה.
משטרת ישראל כבר אינה משטרת ישראל. כך מסתמן. שום ישראלי לא אמור להתנהג כך, בוודאי לא משרת ציבור במדים. התמונות והעדויות היומיות על אלימות השוטרים במחאות נגד הממשלה ובעד עסקה, כבר לא נתונות לוויכוח.
נשאלת השאלה מהיכן האכזריות, האטימות, הבריונות, האלימות הזו של חלק מהשוטרים נגד מפגינים? כשמביטים בעיני השוטרים הללו בעת פיזור הפגנות המוחים למען עסקת שבויים, אפשר לראות שנאה תהומית למפגינים. תיעוב. חוסר סבלנות. עצבים מרוטים, מתוחים.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בוטים שמאלנים אנטי דמוקרטים, ואנטישמים (שונאי דתיים וימניים), תומכי מטרות החמאס של הפלת הממשלה הנבחרת,והפסקת המלחמה =ניצחון לחמאס שיתאושש ויחזור לסורו. למרות שרוב מוחלט של היהודים תומכים ממשלה! רוצים בחירות חדשות תמיד, למרות שמפסידים בהם, וכבר הודיעו שלא יקבלו את תוצאות הבחירות שבהם הימין שוב ינצח!
החתך שממנו מגיע השוטר הממוצע לא מאפשר לו גנטית להזדהות עם המפגינים,הרבה יותר חמלה ואמפטיה נוכל למצוא אצל השוטרים בהפגנות הנגד או התמיכה ברפורמה.
משטרה שמגבה אלימות ומשלמת בקידום על אלימות ,היא לא ראויה ולכן הכבוד ללובשי המדים בחלקים של האוכלוסיה זהה לאחוז של מפלגה חדשה התומכת בהתישבות על הירח
בתי המשפט אכן משחררים את העצורים מיד… אבל גם זה ישתנה כשמערכת מינוי השופטים תעבור לידי לוין והר סון מלך, ויקודמו רק שופטים שעצרו מפגינים או החמירו עם ערבים!
אנחנו בתהליך בו המשטרה כבר הפכה למליציה ומערכת המשפט עדין לא.
לא רבים מודעים לאחת הטעויות האסטרטגיות הגדולות של ישראל, כי היא התרחשה במחדל ולא במעשה. מדובר בחוסר הרצון להתערב במלחמת האזרחים בסוריה לטובת המתקוממים נגד משטרו של בשאר אל-אסד.
ישראל סירבה להתערב למרות שהקבוצות שלחמו באסד יצרו קשר עם ישראל ושיוועו לסיוע. מתוך קשרים שהיו לי עמם היה ברור כי הם לא ציפו שישראל תיכנס למלחמה עבורם.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שלום ירושלמי, אתה כתב ופרשן עתיר זכויות, אבל כתיבתך הנוכחית לא עומדת בסטנדרטים מינימליים. באופן קבוע אתה מדברר את התדרוכים והמסרים של נתניהו, דרעי ואחרים בלי לאתגר אותם ולשים בתוך הקשר.
בכתבה זאת, לדומה – מי מינה את סמוטריץ' הכושל לשר בשני משרדים חשובים?? הוא האחראי על הכשלונות אף יותר מהשר עצמו. גם ההשתלחות בפקידות הבכירה שמתפקדת כמובגרת האחראית בכלכלה הישראלית היא חצופה ושקופה, ונועדה להסיט את כל האש מנתניהו.
@בירנית גורן
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כמו אגרוף בבטן מדויק ועצוב.
לכותבת התגובה דורית חזן – כנראה שאנחנו לא גרים באותו עולם.. אנחנו מוותרים על כיתה קטנה ודוחסים 35? זה אחת המלחמות שלנו הרשות היא זו שדוחסת כדי לחסוך והמקסימום של מ. החינוך הפך למינימום גם. אנחנו ממש לא מבקשים שיעבדו חינם או לא יתמקצעו להפך! אנחנו צריכים לדאוג לתנאי הגננות? יש לכם את ארגון העובדים הכי חזק במדינה! אנחנו דואגים בראש ובראשונה לילדים! אנחנו תמיד משתפי פעולה למענם!
דורית חזן, למה את אומרת שההורים מעדיפים 35 ילדים בכיתה? זה ממש לא נכון. לא מכירה הורה אחד שמעוניין שיהיו מעל 28-30 ילדים בכיתה / גן.
הורים רבים מעוניינים שהצוותים החינוכיים יהיו מקצועים. אף אחד לא מעוניין בבייביסיטר.
כשאנחנו ההורים שולחים את הילדים שלנו למסגרות אנחנו מצפים שמי שאיתם – מורות או גננות – יהיו אחרי הכשרה מקיפה, שיהנו להגיע למקום העבודה שלהם. שימשיכו לקבל לכל אורך העבודה שלהם כלים כיצד להתמודד עם סיטואציות שונות.
ההורים רוצים לסמוך על הצוותים החינוכיים, לא ללכת כנגדם!
את מציגה את ההורים באור שלילי מאוד, בעוד סיגל הציגה את המערכת כשלילית לעובדיה ולתלמידיה.
את זו שהולכת נגד.
סיגל. הלב נשבר. באמת. כל מילה שכתבת מדויקת.
ודורית היקרה, הסירי דאגה מליבך. ההורים אחראים על הילדים שלהם יותר מכל אחד אחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל איבר ואיבר בגוף שלנו – הם החיים שלנו. אנחנו דואגים להם, אנחנו אחראיים עליהם ואנחנו כואבים על המעט שהם זוכים לקבל במסגרת מערכת החינוך. את צודקת שצריך להקטין כיתות, להתמקצע, להעלות דרישות קבלה למקצוע, לצמצם חופשים ולהעלות שכר, ועוד. כל אלה דברים שההורים מקדמים ונלחמים, ואלה דברים שסיגל באופן אישי נלחמת עליהם יום-יום, לצד שאר הדברים שהיא כתבה עליהם. אני בטוחה שכולם ישמחו לשלב כוחות ולעבוד ביחד.
סיגל יקרה – חסר לי בכתבה מידת האחריות של ההורים, שהרי הם המעגל הראשון להקנות חינוך, ערכים והרגלים.
אני מסכימה איתך לחלוטין שיש לעשות טיפול שורש, והכתובת בהחלט על הקיר. ברם להורים יש אחריות מאוד גדולה על איך שהמערכת נראית.
אם אתם מוותרים על כיתה קטנה ומעדיפים לדחוס 35 ילדים.
אם אתם מוותרים על התמקצעות של כל צוות הגן.
אם אתם מבקשים שהגננת תעבוד בהתנדבות ולא דואגים שתקבל את כל האמצעים והתנאים לקיים את עבודתה בתגמול, מתוך הבנה שזו הפרנסה שלה.
אין לי אלא לשאול – איפה האחריות שלכם?
אני כאמא, כסבתא וכגננת נלחמת כבר למעלה מעשור על התנאים של הילדים והגננות במדינת ישראל. ההצלחה שלי תלויה לא מעט בשת"פ שלכם ההורים.
וכשזה קרה הצלחנו להביא את הסייעת השנייה. [לא שזה מושלם, אבל הרע במיעוטו]. כמו תמיד מזמינה אותכם לעבוד בשת"פ כי ביחד נצליח יותר.