זה יום חג זוטא כאשר ליכודניק נאמן כמו גדעון סער מסיק סוף סוף שמפלגתו היתה למאפיה של מלחכי פנכה המכוונת כמעט בלעדית לפולחן בנימין נתניהו.

אמנם גירוש מהממשלה נדרש כדי לחדד לסער את חושיו. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. התפטרותו מהכנסת היא התפתחות שישראלים סבירים צריכים לברך עליה.

אמנם גירוש מהממשלה נדרש כדי לחדד לסער את חושיו, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. התפטרותו מהכנסת היא התפתחות שישראלים סבירים צריכים לברך עליה

עם זאת, חייבים לזכור, בבקשה: סער אינו התרופה למחלה הקשה בה לקתה ישראל. בהכרזתו על התמודדות לראשות הממשלה, הוא בעצם הציע שהתרופה היא סילוקו של נתניהו. יש בזה מן האמת (ע"ע החובה לסלק את טראמפ), אך זה לא מספיק. המחלה שהורגת את ישראל הוא מדיניות הימין שסער לא מתנער ממנה.

ישראל צריכה למצוא דרך להימנע מהפיכתה למדינה דו-לאומית כתוצאה מפרויקט ההתנחלויות האובדני בגדה המערבית, אשר מתוכנת למנוע חלוקה – כי הימין חושב שלנצח אפשר יהיה לרדות בפלסטינים.

בנושא זה סער עשוי להיות ימני יותר מאשר נתניהו החלקלק. הוא ביקר בחריפות את ההתנתקות של אריאל שרון מעזה. כשר חינוך לפני עשור הוא גרר תלמידים אינספור לסיורים במובלעת היהודית בחברון. בפריימריס בליכוד ב-2019 הוא קרא תיגר על  נתניהו מימין וכינה את פתרון שתי המדינות "אשליה". הוא מעולם לא גילה הבנה שהכיבוש רע לישראל או שיש בעיה מוסרית עם שלילה ממיליוני אנשים את הזכות לבחור את ממשלתם (בפועל).

ישראל צריכה גם למצוא דרך לארגן מחדש את יחסיה עם המיעוט החרדי, שהילודה המדהימה שלו, תלותו בסעד, השתתפותו הנמוכה בשוק העבודה, השתמטותו מהצבא, הכפייה הדתית שהוא דוחף לה וסירובו ללמד את רוב צעיריו מדעים וחשבון מאיימים יחד להפיל את הבית על כולנו.

גם את זה לא נראה שסער קולט. במקום זאת הוא מתגאה במתק שפתיים בקרבה למפלגות החרדיות. כדי לקדם את הנרטיב הזה הוא טוען שהוא מתקרב לאורח חיים דתי (מעטים מאמינים) וכשר הפנים עשה כמיטב יכולתו לסייע לדתיים להשבית את המסחר באזורים חילוניים בשבת.

סער גם לא מראה שהוא מבין שלא ראוי ולא ניתן לגרש את ערביי ישראל מהמשחק הפוליטי – ולא התלונן על ההתרסות הגזעניות של נתניהו נגדם לאורך השנים. על פי הדיווחים הוא מחזר אחר צמד כייסי הבחירות צבי האוזר ויועז הנדל, שני חברי כחול לבן שסירבו לאפשר לבני גנץ להיות ראש ממשלה כי הדבר היה נשען על קולות הערבים.

בנושא ההתנחלויות סער עשוי להיות ימני יותר מאשר נתניהו החלקלק. הוא מעולם לא גילה הבנה שהכיבוש רע לישראל או שיש בעיה מוסרית עם שלילה ממיליוני אנשים את הזכות לבחור את ממשלתם

כל זה מדגיש פרדוקס של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית: פרשיות השחיתות של נתניהו, שקרנותו המועדת והאינסטינקט הסמכותני שלו הופכים אותו לסוג של נכס עבור המתנגדים למדיניותו. הסיבה היא שיש כה רבים שתומכים במדיניותו הרעה אבל עדיין לא סובלים אותו.

סקרים יגידו מה משמעות תוכניתו של סער להקים מפלגת ימין חדשה שתאתגר את נתניהו בנוף הפוליטי המרוסק של ישראל.

נכון לעכשיו, חלק ניכר מהאוכלוסייה הגיע בעידודו של נתניהו לכזו דרגה של חוסר בגרות עד כדי להאמין שמשפט השוחד שלו נובע מקנוניה של פקידים מרושעים.

נראה שסער לפחות באמת מתנגד ל"רפורמות המשפטיות" של נתניהו המבקשות להפוך את ישראל לסוג של טורקיה יהודית. ניתן גם להעריך שהוא יקטין את התמיכה המוזרה בנפתלי בנט, הקיצוני המתחזה למומחה למגפות. ואפשר במצב אידאלי לקוות שסער ממש ייקח קולות מהימין ויעביר אותם למה שהיה פעם השמאל, וכעת ניתן לקרוא לו מחנה אנטי-ביבי. זה לא בלתי אפשרי.

יש תקדים לכך. אביגדור ליברמן נראה כרגע כחלק מאותו מחנה למרות שהיה בגוש הימין במשך שנים. אבל לליברמן יש עניין אידיאולוגי אמיתי: הוא אולי מקרין גזענות אנטי-ערבית, אך נראה שהוא מבין את הדמוגרפיה, ממש כמו אדם שיודע מתמטיקה; בנוסף, בוחריו דוברי הרוסית ברובם הם חילונים שלא יכולים יותר לשאת את המשיחיזם והטירוף.

לעומת זאת לא קשה מדי לדמיין את סער מתרץ חיבור עתידי לנתניהו (אולי מינוס ה"רפורמות") למען טובות הנאה מספיקות (כן, גם בני גנץ עשה את זה, אבל ברור שהוא חש שאין לו ברירה). ואין לשכוח שסער בכל זאת רץ ברשימת הליכוד כל העת, גם כאשר היה ברור לכל ילד שנצחון מובהק של הימין היה מוביל לחסינות לנתניהו (ועור מרעין בישין).

מעל לכל, אין ספק שסער הוא מועמד מרכזי לתמיכה בעוד ממשלת ימין קטסטרופלית אחרי חרפת נתניהו.

סער עלול בסופו של דבר להדמות למשה כחלון המסכן. עייף מנתניהו, הוא עזב את הליכוד והקים מפלגה "מרכזית". הוא הצליח למשוך כמה פתאים פוליטיים שהצטרפו אליו, משך עשרות אלפי קולות של פראיירים מהשמאל ב-2015, ואז העביר את הנדוניה בצייתנות לנתניהו תמורת משרד האוצר. כאשר הפראיירים נטשו אותו בהזדמנות הבאה בשנת 2019, זה הוביל במהרה לפרישה לא מפוארת.

סער עלול להדמות למשה כחלון המסכן. עייף מנתניהו עזב את הליכוד והקים מפלגה "מרכזית". משך כמה פתאים פוליטיים ועשרות אלפי קולות של פראיירים מהשמאל ב-2015, ואז העביר את הנדוניה בצייתנות לנתניהו

נפגשתי עם סער לפני 18 שנה במשרדו כשהייתי ראש התאחדות העיתונאים הזרים והלה היה מזכיר הממשלה הצעיר של אריאל שרון. הממשלה בדיוק אז ביטלה את תעודות העיתונות של הפלסטינים העובדים בתקשורת החוץ, צעד שלא נראה כל-כך דמוקרטי והקשה מאוד על העניינים (מכיוון שהשב"כ נוטה לעצור עיתונאים שלא יכולים להציג תעודה בשטחים).

סער נראה אז כדוגמא מובהקת לביורוקרט ממושקף, מחוייט ומטופח, רך בדיבורו ומתון בתנועותיו. סביר – אין מה לומר.

בניגוד לליכודניק אחר שהיה גם הוא צעיר אז משרון, הוא ממש לא שידר פוטנציאל להפוך יום אחד לשרלטן  שיזרע שיסוע ושנאה, יחלוב את קופת המדינה ויתקרבן, וימריד כמו משוגע נגד שלטון החוק ושומרי הסף.

הוא גם לא נקף אצבע לעזור עם התעודות, על אף שהיה זה הדבר הנכון. האצבעות אחזו בכיסאו המרופד.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com