פריצתה של הקורונה לחיינו חשפה אותנו ביתר שאת, שלא לומר כפתה עלינו, חשיפה לטכנולוגיות תקשורת חדשות. לא שהטכנולוגיות לא היו קיימות לפניה אלא שהמציאות הבידודית מצאה בהן פורקן והן אומצו בחום כמזור האולטימטיבי לכל צרותינו.

פריצת הקורונה לחיינו כפתה עלינו חשיפה לטכנולוגיות תקשורת. לא שהן לא היו קיימות לפניה, אלא שהמציאות הבידודית מצאה בהן פורקן, והן אומצו בחום כמזור האולטימטיבי לצרותינו

סגירת בתי הספר למשל, אחת המכות, חייבה אימוץ מהיר של טכנולוגיה שתוכל להחליף את הכיתה הפיזית בכיתה וירטואלית, ומשרד החינוך עט על הפלטפורמות הזמינות שאפשרו כביכול למידה סינכרונית ומקוונת. זו שעד כה הייתה בגדר קונספציה עתידנית שנכללה בפיילוטים נבחרים אך לא זכתה למימוש מעשי.

וכך, מבלי זמן להיערך, לצחצח את תכניות הלימודים ולהכשיר את המורים בהשתלמויות מתוגמלות, נאלצה מערכת החינוך באחת לחשב מסלול מחדש ולאמץ את ההוראה בטכנולוגיה המקוונת כברירת המחדל. בעוד מערכת החינוך מתברברת בשטח – האחריות לחינוך הילדים נופלת על כתפי המורים וההורים שלקחו את האחריות הזו בשתי הידיים.

לכאורה, כישלון של מערכת החינוך, אך למעשה אין בזה פלא. היישום של הוראה חדשנית, כמוה ככל טכנולוגיה אחרת, תלוי בקהל המשתמשים. בפועל, המנהלים והמורים הם אלה שנותנים את התוקף והמשמעות לטכנולוגיה החדשה. ללא המשתמשים אין משמעות ואין זכות קיום לטכנולוגיה. השאלה הנשאלת איפוא, היא לא היכן נמצאת מערכת החינוך ביחסה לטכנולוגיה, אלא היכן נמצאת מערכת החינוך ביחס למשתמשים.

מערכת החינוך מתרכזת בלוגיסטיקה במקום באסטרטגיה ובשלב זה היא דואגת בעיקר לתשתיות חומריות כמו כלים שונים, שידורים והשאלה של מחשבים לתלמידים נזקקים. כמערכת גדולה, היא אינה מצליחה להתאים את עצמה בזמן קצר לשינויים ומוצאת את עצמה תחת ביקורת מתחזקת כי המשרד הולך והופך ללא-רלוונטי.

בוואקום שנוצר, התהפכה הפירמידה וה״שטח״ הפך להיות חזק מהמערכת. יוזמות מקומיות של מורים החלו לצוץ ומנהלים ורשויות מקומיות החלו ביישום מודלים מקוריים וניסיוניים משלהם המתאימים את תכני הלימוד לטכנולוגיות החדשות ולתנאי הלמידה החדשים.

עיריית גדולות כמו תל אביב פיתחו דרכי למידה חדשניות, מועצות אזוריות אמצו מודלים חינוכיים מבוזרים, מנהלים במקומות אחרים נטלו יוזמה ויצרו מרחבי למידה המערבים כיתות וגילאים שונים באופן יצירתי בעולם בו הכיתות הפיזיות וההסעות כבר אינן מגבלה. המורים, לב ליבה של המערכת, מתוך מחויבות עמוקה לילדים, שלבו בין הוראה, למידה, הערכה וקשר אישי באופנים מגוונים. לרוב – על חשבון זמנם הפרטי.

מבלי זמן להיערך ולהכשיר את המורים, נאלצה מערכת החינוך לאמץ הוראה בטכנולוגיה מקוונת כברירת המחדל. בעוד מערכת החינוך מתברברת בשטח – האחריות לחינוך הילדים נופלת על כתפי המורים וההורים

העת הזו מביאה לפתחנו הזדמנות ל"טכנולוגיה הורסת" (disruptive technology), מונח מעולם הניהול והטכנולוגיה המתייחס לפתרונות שמיתרים דרכי עבודה ותפיסות רווחות ומעמיד תחתן רעיונות חדשניים.

מרכזית לגישה זו, היא סוגיית אופן הקבלה של החדשנות על ידי משתמשי הקצה. מעניין להסתכל בהיבט זה על המחקר של רוג׳רס, שהשתרע על פני כ-40 שנה ובחן את מידת האימוץ של חדשנות, ואשר מפלג את אוכלוסיית המְאמצים לחמש קבוצות:

1

הקבוצה הראשונה היא קומץ קטן (2.5%), אותם מכנה רוג׳רס קבוצת ה״ממציאים״ –  זהו קומץ של אנשים יצירתיים, בעלי יכולת המצאה, הובלה וקבלת החלטות, שיהיו הראשונים לקחת סיכון ולאמץ את החידוש. הם ימצאו את הדרכים להתאים אותו לצרכיהם גם במחיר של כישלון. כיזמים, הם יודעים כיצד לתקשר היטב את החידושים שלהם כך שברגע שצלחו, ניתן יהיה ליישמם במסגרות אחרות שיסכימו לקבל את החידושים שהם מביאים. תוכלו למצוא אותם, למשל, בקבוצות הפייסבוק המובילות, בפסגת החינוך של דה מרקר ובכנסים של ק.מ.ה ואורנים.

2

ה״מְאמצים הראשוניים״ הם הקבוצה השנייה (13.5%) המאפיינת על ידי הזיקה החזקה שלהם לחדשנות. לנמנים על שורותיה יש את הנטייה לקבל חידושים באופן חיובי ובמהירות יחסית ולהתנסות בהם בעצמם. הם ייקחו פחות סיכונים מהקבוצה הראשונה. אחריהם מגיעות שלוש קבוצות:

3

קבוצת ה״רוב המוקדם" (34%) – היא זו שתאמץ חידוש לאחר תקופה ארוכה יותר משתי הקבוצות הראשונות ותתעכב עד שתוכל להוכיח לעצמה את התאמתה לחידוש.

4

קבוצת ״הרוב המאוחר" ( 34%) – שאינה לוקחת סיכונים כלל ותאמץ חידושים רק אחרי שיוכיחו את יעילותם,

5

וקבוצה של ״משתהים" (16%) – שיעדיפו לשַמר את המצב הקיים ויהיו האחרונים לקבל חידוש כלשהו.

בכל אחת מהקבוצות יש גורמים מעכבים שונים וטכניקות אימוץ שונות. מעניין לבחון בהקשר זה היכן נמצא את משרד החינוך? למשרד גופים שמקדמים חדשנות, שיאמצו חדשנות ויעודדו את יישומה בין המערכות השונות מחד, אולם מאידך – אותן המערכות עצמן הן אלה השומרות על המערכת מפני השינויים. בין אם הן פועלות תחת סד של הסכמי שכר קשיחים ובין אם הן אמונות על מנגנוני פיקוח קפדניים מדי. הדינמיקות האלה פועלות כמובן תחת לחצים פוליטיים חיצוניים ופנימיים המקשים על המשרד לוותר על השליטה הריכוזית שלו (ועל הריכוזיות של מוסדות השלטון התבטאו דיים פילוסופים רבים ולא נרחיב על כך כאן).

המחקר של רוג׳רס, שהשתרע על פני כ-40 שנה ובחן את מידת אימוץ החדשנות, מפלג את אוכלוסיית המְאמצים ל-5 קבוצות: הממציאים, המאמצים הראשוניים, הרוב המוקדם, הרוב המאוחר והמשתהים

למרות הלחץ העצום שמשרד החינוך נתון בו כגורם ממסדי להכניס רעיונות חדשים למערכת, הוא אינו יכול לקחת את הסיכונים שייקחו הממציאים והמאמצים הראשונים. כתוצאה מכך, שתי קבוצות אלה פועלות באופן עצמאי, במסלול עוקף, ומוסיפות חדשות לבקרים רעיונות חדשניים, המציפים את האתרים המקצועיים.

אלה הם האנשים שהיו מחדשים וממציאים ממילא בכל מצב, לפני הקורונה ולאחריה, כיוון שהחדשנות טבועה בהווייתם והם הבינו כי נוצר אקו-סיסטם חדש עם מרחבי פעילות וצרכים חדשים המשתנים בתכיפות גבוהה ודורשים התאמה מהירה למציאות, בדרך כלל תוך כניסה לשטחים אפורים שנוצרים בתהליך הקליטה של הטכנולוגיות החדשות.

אם כן, כיצד מרחיבים את אותה קבוצה קטנה של ממציאים ומובילים? איך ניתן להגיע לאותו ״זנב ארוך״ של מורים ומנהלים, שלא נמצאים בשתי הקבוצות הראשונות ולא ממהרים לקחת את היוזמה לידיים, אלא מעדיפים לחכות להוכחת ההצלחה של היוזמות שינהיגו הקבוצות הראשונות?

כיצד ניתן לחבר בין מנהיגי הדעה הנמצאים בשתי הקבוצות הראשונות לבין שאר הקבוצות שיש להם נטייה הולכת ופוחתת בהדרגה לאמץ חידושים או לחולל אותם? כיצד ניתן לצרף את הזנב הארוך לתוך האקו-סיסטם? כלום אין גם בקרבם כאלו שיעזו לצאת מהמסגרת ולחולל שינויים קטנים, מקומיים? ברמה של פרקטיקה אישית? או של יוזמות שמתאימות לנישה החינוכית בה הם פועלים? האם לא ראוי שגם קולם ישמע?

קבוצות הרוב, המוקדם והמאוחר, הן רוב המסה הקריטית של המנהלים, המורים, אנשי המקצוע והציבור. יש להניח, כי דווקא בקרב הזנב הארוך הזה של ציבור המחנכים יימצאו רעיונות ברמת המיקרו, טובים לא פחות מאלו של הקבוצות המובילות, גם אם לא יזכו לפרסום ולהפצה של רעיונות המקרו המהפכניים המאפיינים את הקבוצות בראש הדירוג. רק כאשר אותם הממציאים ״השקטים״ ייכנסו למעגל הפעילים ויעברו לקבוצה שמעליהם, נוכל להבחין שהספינה עוזבת את מסלולה המוכר ונעה לעבר מחוזות חדשים.

המעבר הזה יקרה בשלב בו מערכת החינוך תמתן את ריכוזיותה ושליטתה האבסולוטית, לא תצטרך להמציא, אלא להיות המערכת, המבוגרת האחראית, המתכללת, המתווכת, המאפשרת את הלא-מוכר והמעודדת את הצמיחה. זו המתמקדת באנשים שבה במקום לכפות טכנולוגיות חדשות על שיטות ישנות.

המעבר יקרה כשמערכת החינוך תמתן את ריכוזיותה ושליטתה, ולא תצטרך להמציא, אלא להיות המבוגרת האחראית המעודדת את הצמיחה. זו המתמקדת באנשים במקום לכפות טכנולוגיות חדשות על שיטות ישנות

זו יכולה להיות האג׳נדה הבאה של מערכת החינוך.
זו חייבת להיות האג'נדה של מערכת החינוך.
אבל היא מתחילה בנו.
אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

אם ברקו "סטייק", אז מה נתניהו? לקושש קולות מהמגזר הערבי ישראלי – סעיף מס' 1 ברשימת הזיגזוגים. אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו.

אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו

מסע הזיגזוגים של נתניהו החל בראיון ל"ידיעות אחרונות", ב-3 לספטמבר 1995 שם קבע:

"מי בעולם מאמין לערפאת? רק יצחק רבין ושמעון פרס מאמינים לו ונותנים לו להקים בסיס 15 דקות מירושלים. הוא הרי הארכי שקרן של דורנו".

לאחר מכן הכריז בתכנית המעגל של דן שילון שלא ייפגש עם ערפאת. כידוע, לא רק שנפגש עמו לאחר מכן, אלא אף חתם איתו על הסכמי וואי וחברון.

בהסכם וואי הבטיח כי במסגרת הפעימה הראשונה והשנייה של הסכם אוסלו (שהבטיח שלא יישם), לא ימסור לפלסטינים שטח מעל ל-10%. לבסוף, בשל לחץ אמריקאי העביר 13% משטח C ביהודה ושומרון השטח לפלסטינים, וקבע כי מתוכם 3% יהוו שמורת טבע. כך נתניהו נסוג משטחים לאחר שהאשים ומאשים עד היום את "השמאל" בכך שהוא יודע לעשות שלום רק תמורת שטחים.

• נתניהו הצהיר – לא מדינה פלסטינית, לאחר מכן הצהיר כן למדינה פלסטינית.
• כן למע"מ על פירות וירקות, ולאחר מכן לא.
• כן בנייה בהתנחלויות, לא בנייה.
• כן מגנומטרים, לא מגנומטרים.
• כן הסכם עם אריתריאה על מבקשי המקלט ואז לא.
• אותה התנהלות חוזרת על עצמה גם במשבר הקורונה, בו הוא מתגאה באופן ניהולו ומבקש "תשמרו על ההנחיות", לא שומר עליהן בעצמו, ואז מנחה "תעשו חיים", ומאשים את העם בתוצאות אותה עשיית חיים. שלא נדבר על הסתירות בהגבלות ובאכיפה.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו

הרי במשך כל מערכת הבחירות האחרונה נתניהו האשים את גנץ וכחול לבן שוב ושוב בהאשמה הנוראה, לפיה אחרי הבחירות הם יקימו ממשלה בתמיכת הערבים, בתמיכת הרשימה המשותפת, בטענה שמדובר בתומכי טרור.

ומה עשה נתניהו מאז? שיתף פעולה עם ח"כ מנסור עבאס מהמשותפת, ועוד מהפלג האיסלמי הקיצוני בתוכה. עתה אין גבול לציניות, ליכולת הזיגזוג ובעיקר לבושה.

לאחר שפלרטט עם ח"כ עבאס, נתניהו מחזר אחרי הציבור הערבי כדי לקושש את הקולות שיפצו על אלו שהלכו ליריביו מימין סער ובנט, כשהוא מבין כי השניים עלולים לגזול ממנו מנדטים שיעשו את ההבדל ויאפשרו לו להימנע או לדחות את המשפט.

השרה מירי רגב האשימה את ברקוביץ' שהוא מתהפך בדעותיו כמו סטייק. מדוע השרה רגב לא פונה לנתניהו ומאשימה גם אותו על כך שהוא מתהפך כסטייק, כשהוא מנסה להתחבר למי שעד לא מזמן עשה הכל כדי להסית נגדו ולהדיר מהציבוריות הישראלית.

אוהו. חתיכת עימות בין השרה מירי רגב לאיל ברקוביץ׳ בתוכנית היום: ״כל עוד לא תתנצל בפני הליכודניקים לעולם לא תהיה מאמן נבחרת. יא חתיכת סטייק. איפה גנץ המשיח שלך?״ pic.twitter.com/taKfES82OC

— Raz Shechnik (@RazShechnik) October 9, 2020

אם נתניהו מחליט לשנות את יחסו למגזר זה, לאחר שהסית נגדם כה רבות, מדוע שלא ישנה את יחסו לשמאל, לאחר שהסית נגדם פעמים רבות אפילו יותר?

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו? מה, מה פתאום? אילו לא היינו מכירים את רשימת תופעות הלוואי של החיסון, היינו חושבים שמדובר באחת מהן.

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו?

בימים אלה התקיימה הפגנת ענק בנצרת של תושבי האזור מהמגזר הערבי.
נתניהו מוביל לתסיסה בציבור, שעלולה להוביל למקרי אלימות בקרב הציבור שגם כך סובל מאלימות.

הסטייקים של נתניהו עלולים לשרוף את המדינה ופלא שאינם שורפים אותו כמועמד אמין בקרב תומכיו.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת