אנחנו בדרך למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, ואולי גם לא. אבל גם הפעם ההחלטה תקום ותיפול על הצרכים והרצונות של ראש הממשלה. ומנגד? מחנה רק לא ביבי, המהווה רוב בכנסת, להזכירכם, משחק שוב לידיים של ביבי. ככה זה כשהמאבק חסר כל אידאולוגיה.

לאחרונה ניראה כי מנהיגי מחנה המרכז-שמאל עסוקים בחזרות למחזמר המבוסס על מזמור ליל הסדר השנתי "חד גדיא". אישים בעלי שם וניסיון, פוליטי וצבאי כאחד, שמאחוריהם עומדים מצביעים פוטנציאלים רבים, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי מהקשים שידעה המדינה – מרשים לעצמם לשחק במשחקי חתול ועכבר ובכיפופי ידיים, במקום להתמקד במטרה – החלפת השלטון. 

מנהיגי השמאל-מרכז, בעלי שם וניסיון פוליטי וצבאי, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי מהקשים שידעה המדינה – מרשים לעצמם לשחק בכיפופי ידיים במקום להתמקד בהחלפת השלטון

להלן תמונת המצב הנכונה לעכשיו: גנץ, שרואה כיצד שותפיו ניסנקורן ואשכנזי לא סופרים אותו מזה זמן, לא מוכן להתחבר מחדש ללפיד, שמצידו דורש הפעם את הנהגת המחנה.

האחרון, כאילו השנה האחרונה לא הייתה מספיק קשה עבורו, מגלה דרך ראיון שבוגי יעלון – פוליטיקאי אפור עם כריזמה של  טוסטר – מודיע שהוא רואה דווקא בעצמו את ראש המחנה, והיחיד שמסוגל לקחת קולות ממחנה הימין. הוא אף מנסה (ללא הצלחה) לסנדל את השם החם של מערכת הבחירות הנוכחית – גדי אייזנקוט, שעדיין שומר את הקלפים קרוב לחזה.

וכמובן שכל אלה אינם כוללים את רון חולדאי, ציפי לבני, עופר שלח (עד לא מזמן מראשי 'יש עתיד', אשר מאז שהעז לקורא תיגר על ראש מפלגתו – מודר מישיבות סיעה וקבוצות וואטסאפ פנימיות), יאיר גולן, ומה שנותר ממפלגת העבודה.

מדובר, להזכירכם, בראשי מפלגות החברות הן בקואליציה – אם עדיין ניתן לכנות אותה כך, והן באופוזיציה. כאלה שהיוו חלק מרכזי  בפוליטיקה בעבר, בהווה, והיו מסומנים ככאלה גם לעתיד, שמזוהים באופן עקבי כמתנגדים לראש הממשלה וסביבתו. כאלה שהשקיעו מיליונים רבים, בעזרת מיטב היועצים, על מנת לייצר בתודעה הציבורית את התחושה שהם אלה אשר באו לשנות, להחליף, לתקן ולשמש בעצם, איך קוראים לזה, אלטרנטיבה.

למזלו של נתניהו, הגוש הנגדי שלו, קרי גוש "רק לא ביבי", מתנגש לעיתים רבות חזיתית עם גוש "לא יושבים עם ערבים". ישנם כאלה המזוהים עם שני הגושים, כמו ליברמן ו'ישראל ביתנו' וכן חברי סיעת 'דרך ארץ' האוזר והנדל. בנוסף לאלו ישנם גם חברי כנסת, בהם חלקים רבים ב'כחול לבן' וב'יש עתיד' שלא רואים אפשרות להקים קואליציה עם חברי הרשימה המשותפת, אך ישמחו "להישען על תמיכתם מבחוץ".

כך יצא שאומנם מחנה "רק לא ביבי" מנה 62 חברי כנסת, אך בהפחתת הגוש, השני הצטמצם המחנה לחמישים ותשעה חברים, מה שסלל בסופו של דבר, ובתירוץ של משבר הקורונה, את דרכם של בני גנץ וחבריו לממשלת אחדות ולפירוקה של מפלגת כחול לבן המקורית. היחידה שהצליחה להוות מתחרה לנתניהו והליכוד בעשור האחרון. 

הושע- נא

מדובר בכאלה שהשקיעו מיליונים רבים, בעזרת מיטב היועצים, על מנת לייצר בתודעה הציבורית את התחושה שהם אלה אשר באו לשנות, להחליף, לתקן ולשמש, בעצם, איך קוראים לזה, אלטרנטיבה

הבעיה המרכזית של מחנה המרכז שמאל כיום נטועה בהיעדר ההבנה של מהי בעצם אלטרנטיבה שלטונית. חובבי היסטוריה ואקטואליה מקומית ובינלאומית ידעו לספר, שמהפכים פוליטיים התרחשו רק כשהצד השני הציע דרך שונה, בדגש על תפיסת עולם אחרת, אך לא פחות חשוב – מגובשת.

כשחיים יבין הודיע בדרמטיות על המהפך הראשון, ידעו כולם שהממשלה שתקום תתנהל באופן שונה כמעט מהיסוד ממשלות המערך ומפא"י. כך גם רבין בבחירות 92', ממשלת נתניהו הראשונה בשנת 96', ברק, שרון וכן הלאה. זה לא שלא היו אז חילוקי דעות וויכוחים מרים ואף אלימים, אבל הם נבעו,  ברובם, מתפיסות עולם מנוגדות, ממחלוקות אידאולוגיות ומהסתכלות שונה על האופן בו צריכה להתנהל מדינת ישראל.

אם כך, ובהתבוננות על אופן ניהול משבר הקורונה על ידי ראש הממשלה – תחילה בממשלת המעבר ואז בממשלה "האחדות" – לא היה זמן טוב יותר לגוש המרכז-שמאל להגיע לעמדת זינוק יוצאת דופן בדרך, אולי, למהפך דרמטי. האבטלה הגואה, העדר תקציב מדינה, כשלון מניעת הגל השני והשלישי ותנועות המחאה בכל רחבי הארץ, הן סיבות טובות מספיק כדי לגרום לכיסאו של ראש הממשלה להתנדנד.

אך המציאות (תראו מופתעים) מראה נתונים אחרים לגמרי. ע"פ כל סקר שנערך עולה כי נכון לעכשיו היחידים המהווים נכון להיום איום על המשך שלטונו של ביבי, הליכוד וגוש הימין, משתייכים, ובכן, לגוש הימין. זה הזמן לציין שהן נפתלי בנט והן גדעון סער אוחזים במשנה מדינית ימנית ברורה ועקבית אף יותר מזאת של נתניהו.

ועל כן עולה השאלה מה גורם למצביעים שהזדהו כמצביעי 'יש עתיד', 'העבודה' ו'כחול לבן' לראות בנפתלי בנט הקפיטליסט, תומך הסיפוח ופסקת ההתגברות ככזה שיכול להרכיב ממשלה אם יהיו בחירות?

התשובה, מסתבר, פשוטה מאוד. נפתלי בנט ניצל היטב את חצי השנה האחרונה כחבר באופוזיציה כדי לפמפם מידי יום ולכל מי שדורש הצעות קונקרטיות לטיפול במשבר הקורונה. הקמת קבינט ציבורי, סיורים בבתי חולים ובעסקים הקורסים ובעיקר פנייה לציבור הרחב ברשתות החברתיות. פעולות מסוג אלה התקבלו באהדה ע"י חלקים רבים בציבור שראו בבנט את המבוגר האחראי ואת היריב הגדול של ראש הממשלה, היחיד שמסוגל לנהל את המשבר באופן מיטבי יותר, ולא משנה מה דעותיו בנושאים האחרים.

הבעיה המרכזית של מחנה המרכז-שמאל כיום נטועה בהיעדר הבנה של מהי בעצם אלטרנטיבה שלטונית. חובבי היסטוריה ואקטואליה מקומית ובינלאומית ידעו לספר, שמהפכים פוליטיים התרחשו רק כשהצד השני הציע דרך שונה

ובזמן שבנט היווה אלטרנטיבה, העדיפו אנשי מחנה המרכז-שמאל לתקוף את כחול לבן, להזכיר את קצה גבול היכולת של יאיר לפיד, לצקצק בלשון כשדובר על מפלגת העבודה, ולהדגיש את המרחק האידאולוגי בינם לבין המשותפת ואפילו יאיר גולן. מבינים? התעסקות בטפל על חשבון העיקר, שמחה לאיד וירי בנגמ"ש במקום הצבת יעד וחתירה אליו.

ככה זה שהגורם המרכזי הוא האגו. אותו אגו מקולל שמוביל למאבקי כוח בלתי נגמרים, היוצרים בתודעה הציבורית הבנה שאין על מי לסמוך ואין למי לפנות.

אולי כדאי שראשי המחנה ינצלו את ימי החנוכה, בהם מודגש ניצחון הרוח, כדי להבין איך קרה ששלוש המפלגות המובילות בבחירות הקרוב יהיו מפלגות ימין, בזמן שבמחנה הנגדי מחכים למושיע התורן שאף אחד לא באמת יודע מה הוא חושב ובמה הוא מאמין.

אידאולוגיה איננה מילה גסה. להפך, היא מאפשרת לכולנו לבדוק את עצמנו ביחס לאופציות המוצעות. מחנה חפץ חיים ובעיקר החפץ בשלטון צריך לדייק ולזקק היטב את עמדותיו ולבחור אך ורק לפיהם את המנהיגים שלו. רק כך מייצרים אלטרנטיבה, רק כך מייצרים הזדהות, ורק כך, בסופו של דבר, מנצחים.

מאיר מישאל. פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.