לצד המילים הטובות שנכתבו, ובצדק, על פרויקט החיסונים של ישראל, הגיעו החשיפות האחרונות לגבי תיעדוף במתן החיסון לאוכלוסיות מסוימות על פני קבוצות אוכלוסיות אחרות, והן מעוררות תמיהה ומעלות שאלות רבות.

לצד המילים הטובות על פרויקט החיסונים הישראלי, הגיעו החשיפות האחרונות לגבי תיעדוף במתן החיסון לאוכלוסיות מסוימות על פני קבוצות אוכלוסיות אחרות, והן מעוררות תמיהה ומעלות שאלות

זה התחיל בפרסום מטריד אודות נתוני החיסונים לקורונה במנה הראשונה: ככל שאתה משתייך לקבוצה בעלות מדד סוציו-אקונומי גבוה יותר, כך גדל דרמטית הסיכוי שלך להתחסן, וזאת ביחס הפוך לאזרחיות ואזרחים המשתייכים לאשכול נמוך יותר. וכל זה על רקע נתוני התחלואה המעלים תמונת מצב הפוכה לגמרי ולפיה שיעורי התחלואה גבוהים מצויים בעיקר ביישובים המשתייכים לאשכול תחתון., במילים אחרות ופחות מכובסות: עניים מחוסנים פי כמה פחות מעשירים.

זה המשיך בהחלטתו של השר לביטחון הפנים – ובניגוד להנחיות היועמ"ש והמלצת משרד הבריאות – שלא לאפשר לחסן אסירים בני 60 ומעלה תוך שהוא מעמיד בסכנה את חייהם של אסירים בקבוצות סיכון. השר אוחנה מעדיף להתעלם, כנראה, מהרעיון שעונשי מאסר אמנם שוללים חירות אך בשום אופן אינם פוגעים בזכות לבריאות. מעניין מה חושב על ההחלטה הזאת שר הפנים הנוכחי והאסיר לשעבר אריה דרעי, להזכירכם, שותפו הקבוע והאוהד של הבוס של אוחנה.

ואז התבשרנו על החלטה אומללה נוספת של משרד הבריאות בנוגע לסדרי העדיפויות במתן החיסונים לעובדי בתי החולים. ע"פ ההחלטה, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות ועובדי המנהלה ואף דוברי בתי החולים יחוסנו מיד, יחד איתם יחוסנו שאר העובדים במחלוקות הקורונה, וזה מצוין. אך יתר עובדי הקבלן של בתי החולים לא זכאים כרגע להתחסן. וכך, בהחלטה שערורייתית ובלתי מתקבלת אחת, הופך שם המבצע "נותנים כתף"- לבדיחה עלובה ולא מצחיקה.

מעבר לציפייה מצוות הרופאים והרפואה לסרב להחלטה נוראית ולא הוגנת שכזאת, זועקת לשמיים ההבנה, כי בעיניהם של מקבלי ההחלטות, מדינת ישראל מחולקת לשווים יותר ושווים פחות, הרבה פחות.

עצם ראיית עובדי הקבלן כעובדים שקופים ותו לא, עבדים מודרניים, שגם בימי שיגרה לא זוכים ליותר ממינימום יחס ושכר, מעוררת חלחלה ותחושת גועל עצומה. אך לא פחות היא מעוררת שאלות לגבי רמת ההבנה של מקבלי ההחלטות במלחמה בנגיף – על, ובכן, היכולות של הנגיף עצמו.

זה המשיך בהחלטת השר לביטחון הפנים – בניגוד להנחיות היועמ"ש והמלצת משרד הבריאות – לא לחסן אסירים בני 60 ומעלה תוך סיכון חייהם. מעניין מה חושב על זה שר הפנים הנוכחי והאסיר לשעבר דרעי

כי מבחינת ההיגיון הפשוט, הקורונה כבר לימדה אותנו שיעור חשוב: היא איננה מבחינה בין אדם לאדם. אך כנראה שבבתי החולים יש חוקיות אחרת להתנהגותו של הנגיף. אחרת, איך יסבירו במשרד הבריאות מה עומד מאחורי ההחלטה הזאת, להותיר עובדי בית חולים ללא חיסון, מה שמסכן בוודאות את חיי החולים, ובייחוד את אלה שעדיין לא חוסנו ואת שאר הצוותים הרפואיים?

הרי גם אם נניח את נושא המוסריות בצד, מדובר בלוגיקה בסיסית: מדובר בעובדים השוהים שעות ארוכות בבתי החולים, באים במגע עם חולים, גם אם אינם עובדים במחלקות קורונה. כשהם ייפגשו עם יתר העובדים הקבועים שהתמזל מעמדם וחוסנו, או עם הציוד הרפואי, או עם החולים שלא התחסנו או שאינם יכולים להתחסן מסיבות שונות, מה הועילו "חכמים" בתקנתם?

מקרים כאלו הינם מיקרוקוסמוס למה שבעיני ליברטאנים נתפס כעניין של בחירה ומקדש את חירות האדם. בסופו של דבר, בעיניהם, זה הכול עניין של יחסי עובד ומעביד ותו לא. אבל האמת היא שמדובר בהיררכיה מעמדית ברורה.

בסוף, מדובר בפוליטיקת זהויות ידועה, הרואה הבדל בין אדם לאדם גם בשיאה של מגיפה עולמית. הניאו-ליברלים מאמינים בחשיבות ההון לפני האדם, מרגישים בנוח לתעדף מתן חיסונים לישובים מבוססים עם אחוזי תחלואה אפסיים על חשבון כאלה שנולדו ביישוב הלא נכון, עם תחלואה גבוהה, למגזר הלא נכון, והמועסק, בד"כ, בתנאי עבדות של קבלן.

זה יכול להיות עובד ניקיון שלוקח חלק פעיל במלחמה הזו ושתפקידו למנוע זיהומים במקומות הכי רגישים לכך, וזה יכול להיות מאבטחים שעובדים שעות רבות מאוד תמורת מעט מאוד כסף בשמירה על כולנו. זה יכול להיות גם ההורים, הסבים והסבתות שלנו, תושבי ותושבות הפריפריה הגאוגרפית והמעמדית. זה הקופאיות, נהגי אוטובוס, עובדי רווחה (שלא נספרים כבר שנים). וזה גם הסרת האחריות על חיסונם של תושבי עזה והגדה, על כל ההשלכות שבדבר.

הקורונה לימדה אותנו שאינה מבחינה בין אדם לאדם. אך כנראה שבבתי החולים יש חוקיות אחרת להתנהגות הנגיף. אחרת, איך יסבירו במשרד הבריאות מה עומד מאחורי ההחלטה להותיר חלק מעובדי בתי החולים ללא חיסון?

מה שמשותף לכל אלה, לכל המקרים האלה – היא ההבנה הפשוטה שההגנה עליהם, היא בסופו של דבר הגנה על כולנו.

והנה לכם, על רגל אחת, על מה שבאמת צריכות להיות הבחירות האלה.

מאיר מישאל-שמואלי, פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

לאחר כשלון הגלקטיקוס של כחול לבן, שנבנתה בעיקר על מצע "רק לא ביבי", אפשר היה לצפות שהפעם יתעוררו מצביעי המרכז שמאל ויחפשו אלטרנטיבה ראויה התואמת לתפיסת עולמם. אז איך זה שמהסקרים האחרונים עולה כי ישנם מצביעים רבים, ולא ממחנה הימין, שבחרו לחנות הפעם דווקא במפלגת 'רק לא ביבי' החדשה של גדעון סער?

לאחר כשלון הגלקטיקוס של כחול לבן, אפשר היה לצפות שהפעם יחפשו במרכז-שמאל אלטרנטיבה תואמת לתפיסת עולמם. אז למה מצביעים רבים, ולא מימין, בוחרים לחנות במפלגת 'רק לא ביבי' החדשה של סער?

במערכות בחירות קודמות התרגלנו לשמוע על הלחצים שהפעיל נתניהו על קברניטי מחנה הימין, מפאת הסיכון שלפחות מפלגה אחת לא תעבור את אחוז החסימה ו"תשרוף" קולות קריטיים לניצחון המחנה בבחירות. כתוצאה מכך כפה עליהם נתניהו להתאחד ולצמצם סיכונים. הפעם ניראה כי נעשו שם שיעורי בית והמוכנות בהתאם.

הבחירות הקרובות מציעות לנו אינפלציה של מפלגות ימין, שההבדלים ביניהן מינוריים עד לא קיימים. ההבדל המרכזי מהבחירות הקודמות נעוץ בכמות המנדטים המסתמנים על פי כל סקר שפורסם. בשונה משלוש מערכות הבחירות הקודמות, בהן הגיעו המפלגות המזוהות בצורה כזאת או אחרת כימין (ואינן הליכוד) למקסימום 30 מנדטים, וגם תוצאה זאת דרשה, כאמור, התכנסויות ואיחודים לא נוחים אך הכרחיים (איחוד מפלגות הימין וימינה) – הפעם עומדות התחזיות על 55 מנדטים בקירוב. מאיפה צמח (תרתי משמע) הפער הזה? או במילים אחרות, מה גדעון סער עושה נכון?

חשבון פשוט יגלה מה "מקפיץ" את גודל גוש הימין בעוד כ-25 מנדטים. בבחירות הקודמת מפלגת כחול-לבן המקורית (שהורכבה, כזכור, מחוסן לישראל ויש עתיד-תלם) השיגה 35 מנדטים נאים. כיום, לפיד וגנץ יחד מגיעים במקרה הטוב ל-21 מנדטים. וזה בהנחה שגנץ אכן יעבור את אחוז החסימה. כלומר, לפחות 14 מנדטים שחנו במשך שלוש מערכות בחירות אצל כחול לבן, עוברים נכון לעכשיו לתקווה של גדעון סער. תוסיפו לכך את זה ששליש ממצביעי הרשימה משותפת אינם מתכוונים להצביע עבורה שוב, ולהיעלמותה כמעט כליל של מפלגת העבודה, והנה לכן גוש ימין שמן ובטוח בעצמו, השווה לכשני שלישים מהכנסת הבאה.

מה גורם למצביעי כחול לבן לשעבר, שניתן לנחש בוודאות שהם מצביעי המחנה הציוני לשעבר-לשעבר, לראות דווקא בגדעון סער את המושיע התורן של הבחירות הקרובות? האם נפלא עבורם חלום "רק לא ביבי" מאהבת הסדר מדיני? יכול להיות שהרצון לזרז את היום שאחרי נתניהו גובר על הצורך בהגנה על האקטיביזם השיפוטי ונגד רעיון פסקת ההתגברות?

מה גורם למצביעי כחול לבן לשעבר לראות דווקא בגדעון סער את המושיע התורן של הבחירות הקרובות? האם נפלא עבורם חלום "רק לא ביבי" מאהבת הסדר מדיני?

מה שבטוח, במחנה המרכז-שמאל לא מסייעים למצביעיהם לשעבר בהתלבטות בדרך לקלפי. בשונה מבחירות קודמות, אז מנעד מפלגות הגוש נע בין המשותפת, דרך מרצ והעבודה (שבמערכה האחרונה אף התאחדו כדי לברוח מאחוז החסימה) ועד מפלגת מרכז אחת גדולה, כיום הפאזל מורכב ומסובך יותר: זה מתחיל  בלפיד ויש עתיד המבוססים והוותיקים יחסית, וזה נמשך בעופר שלח והעצמאיים, בעמיר פרץ שמחפש להעביר בירושה את מפלגת העבודה המונשמת, ועם מפלגתו של  הכוכב החדש רון חולדאי יחד עם הרכש אבי ניסנקורן,  עובר דרך גנץ ושאריות כחול לבן, ומסתיים, לפחות כרגע, במרצ ובמפלגות הערביות.

זה לא פחות ממרתק לבחון את הסיבה לפער שבין הרעש – התקשורתי והפוליטי -שמייצרים מפגיני הגשרים ומטפסי השיירות לירושלים ובלפור, שרובם המוחץ מזוהה עם מחנה המרכז-שמאל, לבין התרגום המעשי שלהם המתבטא במי יהיו נציגיהם בכנסת הבאה.

יכול מאוד להיות שכשמביטים במאבקי השררה והאגו הבלתי נגמרים של ראשי המחנה, וההיסטוריה הלא רחוקה שמעידה כי רוב רובם של מנהיגי הגוש ישבו בשלב כזה או אחר עם נתניהו, וזאת על אף שהבטיחו שלא יעשו זאת בשום אופן ובשום מצב (יש שם כאלה שאף ויתרו על שפמם כעדות ניצחת לכך), אפשר להבין מדוע עדיף לנושאי שלטי ה"לך" גדעון סער בטוח אחד ביד מאינספור ראשי רסיסי מפלגות חסרי עמוד שדרה וראשי ממשלה חליפיים על העץ.

ואולי, הסיבה לפער הזה נעוצה במשהו עמוק ובסיסי יותר, והוא האופן השונה שבו מתייחסים פוליטיקאים לישיבה באופוזיציה. בעוד בימין לא זקוקים לגושפנקה של חברות בממשלה כדי להשפיע ולשלוט על סדר היום הציבורי, ישנם כאלה שעבורם כל תפקיד שהוא פחות ממשרת שר – פוסל את הכל ואין על מה לדבר.

קחו למשל את מפלגת ימינה והנהגת הרבנים הדתית-לאומית שמאחוריה. האם הגלות הזמנית לאופוזיציה פוגעת בכוחם? הרי ידוע שבסופו של דבר בעתות משבר  ובתחילת כל קמפיין בחירות, ראש הממשלה יגיע לרב אלי סדן ממכינת עלי, וישלח שליחים לרב דרוקמן כדי "להתייעץ". אחרת, הוא יחטוף בראש גם מתוך מפלגתו וגם מחוצה לה.

וזה לא שמפעל ההתנחלויות נפגע באמת בממשלה שלא כוללת את ימינה בתוכה. הם ידעו היטב שאין ממה לחשוש כשבני גנץ החליף את נפתלי בנט במשרד הבטחון. ככה זה כשאתה מותיר כיועץ לענייני התיישבות את אבי רואה (לשעבר ראש מועצת יש"ע) שעבד עם קודמך. האנשים שם עובדים יום יום כדי להמשיך ולצמוח מבחינת תקציבים, שטחים, השפעה ותודעה ציבורית. ישיבה בקואליציה עבורם היא רק בונוס מתוק.

בעוד בימין לא זקוקים לגושפנקה של חברות בממשלה כדי להשפיע ולשלוט על סדר היום הציבורי, ישנם כאלה שעבורם כל תפקיד שהוא פחות ממשרת שר – פוסל את הכל

ומהצד השני? גבי אשכנזי חרד מהאפשרות שבה יהיה ״רק״ חבר כנסת ולכן מתכוון לפרוש. ואבי ניסנקורן, שרק עד לפני שבוע הגן בחירוף נפש על תפקידו כשר משפטים (מה שהוביל, בין היתר, להליכה לבחירות)  הבין שדעך כוכבו של גנץ ומיהר לנטוש לטובת הישראלים של רון חולדאי, שבעצמו משמש דוגמה מעולה: ראש עיר  שמסרב לפנות את כסאו עד שיבטיח לעצמו משרד ממשלתי משמעותי בכנסת הבאה. צעד כזה משדר שחולדאי, כנראה, לא באמת מאמין לעצמו. אז מדוע על הציבור להאמין לו?

מאיר מישאל-שמואלי, פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

יש מישהו שהופתע באמת מכשלון ממשלת האחדות? יש מישהי האמינה שנתניהו אכן יקיים את הסכם הרוטציה? למי מאיתנו הייתה ציפייה כי בני גנץ, נחמד וממלכתי ככל שיהיה אך לא בדל של ניסיון פוליטי, יצליח להתמודד עם הטריקים והשטיקים של נאשם בפלילים? כזה שדואג רק לעתידו וראה ביו"ר כחול לבן טרף קל? כרוניקה של סוף ידוע (עצוב) מראש ומערכת בחירות רביעית ומיותרת יוצאת לדרך.

"יש מי שרצו להמשיך להתגלגל לעוד מערכת בחירות. אני וחבריי לא יכולנו לעמוד מנגד – בחרנו לשמור על הדמוקרטיה ולהילחם בקורונה והשלכותיה . לשם כך חייבים היינו להפשיל שרוולים ולעבוד מבפנים".

את הנאום האחראי ומלא הפתוס הזה, נשא, אם הספקתם לשכוח, ורק לפני כשמונה חודשים, יו"ר כחול לבן בני גנץ. מי שהפציע לזירה הפוליטית אך לפני כשנתיים ומיד סומן כמשיח של גוש המרכז-שמאל, המנהיג הבא של המחנה אשר יסיים את שלטונו הארוך של נתניהו – התגלה כיריב חסר עמוד שידרה, נרפה וללא כל תפיסת עולם מגובשת. כזה שחוסר ניסיונו הפוליטי בלט בכל רגע נתון.

מי שהפציע לזירה הפוליטית אך לפני כשנתיים ומיד סומן כמשיח של גוש המרכז-שמאל אשר יסיים את שלטונו הארוך של נתניהו – התגלה כיריב חסר עמוד שידרה, נרפה וללא כל תפיסת עולם מגובשת

צריך לומר ביושר, בניגוד ללא מעט חברי כנסת אחרים, ליו"ר כחול לבן היו אינספור כוונות טובות. גנץ הביא עימו סגנון ג'נטלמני כזה שלדאבוננו הספקנו כבר לשכוח שקיים אצל פוליטיקאים, לא כל שכן אצל מנהיגים. אבל כידוע, עם כוונות טובות לא הולכים למכולת, ועם ג'נטלמניות לא כובשים את משרד ראש הממשלה. נוסף על כך בחרו גנץ וגם אשכנזי, להתעלם מהאזהרות שהטיחו בפניהם שניים שכבר נכוו ברותחין, שותפיהם לקוקפיט ז"ל, יאיר לפיד ובוגי יעלון, ובחרו להכנס לגוב האריות המנוהל היטב מבלפור.

לכאורה, הצדיקו גנץ, אשכנזי וחברי כחול לבן הנותרים את כניסתם לממשלה בעקבות נגיף הקורונה, בצורך בממשלת "פיוס לאומי" אחראית, ובחשיבות שלהם כשומרי הסף של שלטון החוק ומגיני מערכת המשפט. בפועל, קיבלנו ממשלה מגוחכת (שלום לך אדוני שר המים), מנופחת בעת משבר תקציבי של פעם המאה, הקרע בעם רק הלך והתעצם מאז, קבינט הפיוס טרם הוקם אפילו, ואם יש לקח שלמד נתניהו מהממשלה הזאת הוא שמשרד המשפטים יישאר להבא צמוד צמוד אליו.

צא ולמד, מה ביקש ראש הממשלה לעשות למי שכמעט והצליח לתפוס את מקומו. נתניהו – והאמת היא שרובנו – ידע מראש שאין בכוונתו לקיים שום רוטציה עם בני גנץ. לשם כך התעקש רה"מ לחסום כל אפשרות לבניית תקציב למדינה שכבר שכחה תקציב שנתי מהו, לקבל החלטות ביטחוניות ומדיניות דרמטיות ללא שיתופם של שרי הבטחון והחוץ שלו, ובאופן כללי לבייש ולייבש ככל שהיה יכול את מי שנשא בתואר מבזבז כספי הציבור שלנו – ראש הממשלה החליפי. בהדרגה ובהתאם הוכיח כל סקר שרמת האמינות בגנץ צונחת פלאים ובהתאמה מספר המנדטים של מפלגתו, וכך יצר נתניהו את הטענה הסבירה למדי, שלא הגיוני לפנות את כסאו עבור מישהו ששווה מספר חד ספרתי של מנדטים.

ומי שהולך לישון כשותף חלש בממשלה "פריטטית" שלא יתפלא אם יתעורר כחבר במפלגה על סף אחוז החסימה. את השיעור שלימד נתניהו את גנץ ואשכנזי, למדו על בשרם שורה של אישים מכובדים בעבר: משאול מופז, ציפי ליבני ועד אהוד ברק. כולם היו המתמודדים המרכזיים מול ראש הממשלה, כולם בחרו ברגע קריטי אחד ללכת איתו בדרך משותפת, וכולם סיימו את דרכם הפוליטית עם הזנב בין הרגליים ומוקדם מהצפוי.

גנץ וגם אשכנזי בחרו להתעלם מהאזהרות שהטיחו בפניהם שניים שכבר נכוו ברותחין, שותפיהם לקוקפיט ז"ל, יאיר לפיד ובוגי יעלון, ובחרו להכנס לגוב האריות המנוהל היטב מבלפור

מנגד, דווקא לנתניהו היה אינטרס עז בשבועות האחרונים למשוך את הממשלה הנוכחית עוד קצת. השפן ששלף סער – שאמנם התפטר מהכנסת לפני כשבועיים אך ניהל באופן מושלם מבחוץ את דרמת ההצבעה שהובילה לבחירות – בדמות מפלגת ימין חדשה, הלחיצה את ראש הממשלה. וההיסטוריה מוכיחה שכשנתניהו לחוץ זה לא ניגמר טוב עבורו. נתניהו קיווה, שהמכנה המשותף היחיד לו ולשר הבטחון – הפחד מהתכווצותן של הליכוד וכחול לבן לאחר הבחירות – יסייע לו להותיר את גנץ ואנשיו לעוד כמה חודשים תמורת הסכם רוטציה מחודש שאותו יוכל להפר בעתיד ובזמן יותר נח.

אך היכן שכשלו שני הגנרלים גנץ ואשכנזי, הצליחו שלושה מחברי כחול לבן להוכיח שיש גם קולות אחרים, כנים ואמיצים יותר, גם אם חלקית, במפלגה מול ביבי. אסף זמיר, מיקי חיימוביץ ורם (נרדמתי ברכב) שפע הצטרפו לאופוזיציה ולפורשות הליכוד והצליחו לשים קץ לממשלה הגרועה והמשותקת הזאת.

ועכשיו, עם הפנים קדימה, חייבים וחייבות ראשי מפלגות המרכז-שמאל לשבת ולשבור את הראש כיצד ממשיכים מכאן. הרי בכל סקר שמפורסם מאז יצא גדעון סער לדרך עצמאית, עולה כי צפויה נפילה כואבת נוספת של הגוש בבחירות הבאות. המיקוד, כך ניראה, של מרבית הבוחרים יעמוד בבחירה בין מפלגת ביבי (בעבר הליכוד), מפלגת ימין חילונית (ליברמן), מפלגת ימין ממלכתי (סער) ומפלגת ימין דתית-לאומנית. ומנגד ילחמו על 35-45 מנדטים הנותרים יש עתיד, הרשימה המשותפת (בהנחה שהיא עדיין משותפת), מרצ אולי גם חולדאי, והשאריות של כחול לבן והעבודה.

בשל כך, וכדי שלא יגלו שזה מאוחר מידי, על מנהיגי המחנה לייצר הבחנה ברורה בין המפלגות הקיימות, כדי למשוך אליהן קהל יותר ממוקד. בנוסף, הגיע הזמן לבדוק היטב כל מועמד חדש על דעותיו ותפיסת עולמו וזאת עוד לפני כניסתו למחנה. ניסיון העבר הלא רחוק יכול ללמד כמה מבוכה וגניבת קולות זה יכול לחסוך. אולי צעדים אלה לא יישנו באופן קיצוני את תוצאות הבחירות הקרבות, אך בהחלט עשויים לסייע לבנות ולעבות את המחנה מחדש.

על מנהיגי המחנה לייצר הבחנה ברורה בין המפלגות הקיימות, כדי למשוך קהל יותר ממוקד. הגיע הזמן לבדוק היטב כל מועמד חדש על דעותיו ותפיסת עולמו, לפני כניסתו למחנה. ניסיון העבר הקרוב יכול ללמד כמה מבוכה וגניבת קולות זה יכול לחסוך

ובתוך כל זה מילה טובה מגיעה ליו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד. יו"ר יש עתיד הוביל בכנסת היוצאת חבורה של 48 חברי כנסת, האופוזיציה הכי הטרוגנית שהכרנו, מסמוטריץ' ועד אחמד טיבי, מאלכס קושניר ועד תמר זנדברג, וכל זה מול קואליציה אינטרסנטית וכוחנית של 72 חברים הדבוקים היטב לכיסא. בעיקשות רבה ובעקביות, ובסופו של דבר בעזרת חברים מהקואליציה- הן מהליכוד והן מכחול לבן – הצליח לפיד למלא בהצטיינות את תפקידו של כל יו"ר אופוזיציה ולהפיל ולפרק את הממשלה.

מאיר מישאל-שמואלי, פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אנחנו בדרך למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, ואולי גם לא. אבל גם הפעם ההחלטה תקום ותיפול על הצרכים והרצונות של ראש הממשלה. ומנגד? מחנה רק לא ביבי, המהווה רוב בכנסת, להזכירכם, משחק שוב לידיים של ביבי. ככה זה כשהמאבק חסר כל אידאולוגיה.

לאחרונה ניראה כי מנהיגי מחנה המרכז-שמאל עסוקים בחזרות למחזמר המבוסס על מזמור ליל הסדר השנתי "חד גדיא". אישים בעלי שם וניסיון, פוליטי וצבאי כאחד, שמאחוריהם עומדים מצביעים פוטנציאלים רבים, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי מהקשים שידעה המדינה – מרשים לעצמם לשחק במשחקי חתול ועכבר ובכיפופי ידיים, במקום להתמקד במטרה – החלפת השלטון. 

מנהיגי השמאל-מרכז, בעלי שם וניסיון פוליטי וצבאי, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי מהקשים שידעה המדינה – מרשים לעצמם לשחק בכיפופי ידיים במקום להתמקד בהחלפת השלטון

להלן תמונת המצב הנכונה לעכשיו: גנץ, שרואה כיצד שותפיו ניסנקורן ואשכנזי לא סופרים אותו מזה זמן, לא מוכן להתחבר מחדש ללפיד, שמצידו דורש הפעם את הנהגת המחנה.

האחרון, כאילו השנה האחרונה לא הייתה מספיק קשה עבורו, מגלה דרך ראיון שבוגי יעלון – פוליטיקאי אפור עם כריזמה של  טוסטר – מודיע שהוא רואה דווקא בעצמו את ראש המחנה, והיחיד שמסוגל לקחת קולות ממחנה הימין. הוא אף מנסה (ללא הצלחה) לסנדל את השם החם של מערכת הבחירות הנוכחית – גדי אייזנקוט, שעדיין שומר את הקלפים קרוב לחזה.

וכמובן שכל אלה אינם כוללים את רון חולדאי, ציפי לבני, עופר שלח (עד לא מזמן מראשי 'יש עתיד', אשר מאז שהעז לקורא תיגר על ראש מפלגתו – מודר מישיבות סיעה וקבוצות וואטסאפ פנימיות), יאיר גולן, ומה שנותר ממפלגת העבודה.

מדובר, להזכירכם, בראשי מפלגות החברות הן בקואליציה – אם עדיין ניתן לכנות אותה כך, והן באופוזיציה. כאלה שהיוו חלק מרכזי  בפוליטיקה בעבר, בהווה, והיו מסומנים ככאלה גם לעתיד, שמזוהים באופן עקבי כמתנגדים לראש הממשלה וסביבתו. כאלה שהשקיעו מיליונים רבים, בעזרת מיטב היועצים, על מנת לייצר בתודעה הציבורית את התחושה שהם אלה אשר באו לשנות, להחליף, לתקן ולשמש בעצם, איך קוראים לזה, אלטרנטיבה.

למזלו של נתניהו, הגוש הנגדי שלו, קרי גוש "רק לא ביבי", מתנגש לעיתים רבות חזיתית עם גוש "לא יושבים עם ערבים". ישנם כאלה המזוהים עם שני הגושים, כמו ליברמן ו'ישראל ביתנו' וכן חברי סיעת 'דרך ארץ' האוזר והנדל. בנוסף לאלו ישנם גם חברי כנסת, בהם חלקים רבים ב'כחול לבן' וב'יש עתיד' שלא רואים אפשרות להקים קואליציה עם חברי הרשימה המשותפת, אך ישמחו "להישען על תמיכתם מבחוץ".

כך יצא שאומנם מחנה "רק לא ביבי" מנה 62 חברי כנסת, אך בהפחתת הגוש, השני הצטמצם המחנה לחמישים ותשעה חברים, מה שסלל בסופו של דבר, ובתירוץ של משבר הקורונה, את דרכם של בני גנץ וחבריו לממשלת אחדות ולפירוקה של מפלגת כחול לבן המקורית. היחידה שהצליחה להוות מתחרה לנתניהו והליכוד בעשור האחרון. 

הושע- נא

מדובר בכאלה שהשקיעו מיליונים רבים, בעזרת מיטב היועצים, על מנת לייצר בתודעה הציבורית את התחושה שהם אלה אשר באו לשנות, להחליף, לתקן ולשמש, בעצם, איך קוראים לזה, אלטרנטיבה

הבעיה המרכזית של מחנה המרכז שמאל כיום נטועה בהיעדר ההבנה של מהי בעצם אלטרנטיבה שלטונית. חובבי היסטוריה ואקטואליה מקומית ובינלאומית ידעו לספר, שמהפכים פוליטיים התרחשו רק כשהצד השני הציע דרך שונה, בדגש על תפיסת עולם אחרת, אך לא פחות חשוב – מגובשת.

כשחיים יבין הודיע בדרמטיות על המהפך הראשון, ידעו כולם שהממשלה שתקום תתנהל באופן שונה כמעט מהיסוד ממשלות המערך ומפא"י. כך גם רבין בבחירות 92', ממשלת נתניהו הראשונה בשנת 96', ברק, שרון וכן הלאה. זה לא שלא היו אז חילוקי דעות וויכוחים מרים ואף אלימים, אבל הם נבעו,  ברובם, מתפיסות עולם מנוגדות, ממחלוקות אידאולוגיות ומהסתכלות שונה על האופן בו צריכה להתנהל מדינת ישראל.

אם כך, ובהתבוננות על אופן ניהול משבר הקורונה על ידי ראש הממשלה – תחילה בממשלת המעבר ואז בממשלה "האחדות" – לא היה זמן טוב יותר לגוש המרכז-שמאל להגיע לעמדת זינוק יוצאת דופן בדרך, אולי, למהפך דרמטי. האבטלה הגואה, העדר תקציב מדינה, כשלון מניעת הגל השני והשלישי ותנועות המחאה בכל רחבי הארץ, הן סיבות טובות מספיק כדי לגרום לכיסאו של ראש הממשלה להתנדנד.

אך המציאות (תראו מופתעים) מראה נתונים אחרים לגמרי. ע"פ כל סקר שנערך עולה כי נכון לעכשיו היחידים המהווים נכון להיום איום על המשך שלטונו של ביבי, הליכוד וגוש הימין, משתייכים, ובכן, לגוש הימין. זה הזמן לציין שהן נפתלי בנט והן גדעון סער אוחזים במשנה מדינית ימנית ברורה ועקבית אף יותר מזאת של נתניהו.

ועל כן עולה השאלה מה גורם למצביעים שהזדהו כמצביעי 'יש עתיד', 'העבודה' ו'כחול לבן' לראות בנפתלי בנט הקפיטליסט, תומך הסיפוח ופסקת ההתגברות ככזה שיכול להרכיב ממשלה אם יהיו בחירות?

התשובה, מסתבר, פשוטה מאוד. נפתלי בנט ניצל היטב את חצי השנה האחרונה כחבר באופוזיציה כדי לפמפם מידי יום ולכל מי שדורש הצעות קונקרטיות לטיפול במשבר הקורונה. הקמת קבינט ציבורי, סיורים בבתי חולים ובעסקים הקורסים ובעיקר פנייה לציבור הרחב ברשתות החברתיות. פעולות מסוג אלה התקבלו באהדה ע"י חלקים רבים בציבור שראו בבנט את המבוגר האחראי ואת היריב הגדול של ראש הממשלה, היחיד שמסוגל לנהל את המשבר באופן מיטבי יותר, ולא משנה מה דעותיו בנושאים האחרים.

הבעיה המרכזית של מחנה המרכז-שמאל כיום נטועה בהיעדר הבנה של מהי בעצם אלטרנטיבה שלטונית. חובבי היסטוריה ואקטואליה מקומית ובינלאומית ידעו לספר, שמהפכים פוליטיים התרחשו רק כשהצד השני הציע דרך שונה

ובזמן שבנט היווה אלטרנטיבה, העדיפו אנשי מחנה המרכז-שמאל לתקוף את כחול לבן, להזכיר את קצה גבול היכולת של יאיר לפיד, לצקצק בלשון כשדובר על מפלגת העבודה, ולהדגיש את המרחק האידאולוגי בינם לבין המשותפת ואפילו יאיר גולן. מבינים? התעסקות בטפל על חשבון העיקר, שמחה לאיד וירי בנגמ"ש במקום הצבת יעד וחתירה אליו.

ככה זה שהגורם המרכזי הוא האגו. אותו אגו מקולל שמוביל למאבקי כוח בלתי נגמרים, היוצרים בתודעה הציבורית הבנה שאין על מי לסמוך ואין למי לפנות.

אולי כדאי שראשי המחנה ינצלו את ימי החנוכה, בהם מודגש ניצחון הרוח, כדי להבין איך קרה ששלוש המפלגות המובילות בבחירות הקרוב יהיו מפלגות ימין, בזמן שבמחנה הנגדי מחכים למושיע התורן שאף אחד לא באמת יודע מה הוא חושב ובמה הוא מאמין.

אידאולוגיה איננה מילה גסה. להפך, היא מאפשרת לכולנו לבדוק את עצמנו ביחס לאופציות המוצעות. מחנה חפץ חיים ובעיקר החפץ בשלטון צריך לדייק ולזקק היטב את עמדותיו ולבחור אך ורק לפיהם את המנהיגים שלו. רק כך מייצרים אלטרנטיבה, רק כך מייצרים הזדהות, ורק כך, בסופו של דבר, מנצחים.

מאיר מישאל-שמואלי, פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הויכוח על הצורך בסגר חוצה מגזרים וקבוצות בישראל. לכל אחד מאתנו דעה רפואית  מנומקת בעד או נגד הסגר וכמה ישפיע, אם בכלל, על מצב התחלואה. אבל רובנו מפספסים נקודה קריטית לא פחות – המגפה הכלכלית והחל"ת המחודש שבא בעקבותיה יישארו כאן גם אחרי שהקורונה תלך, והם עלולים לפגוע ביותר ישראלים.

ערב חנוכה תשפ"א, מדינת ישראל והעולם כולו מציינים שנה בדיוק להופעת נגיף הקורונה בחיינו. אך אם ציפינו שבשלב זה הממשלה תיעזר בניסיון שצברה בחודשים שחלפו כדי לנהל את המשבר הבריאותי והכלכלי באופן שונה מהדרך בה התנהלו הדברים עד עכשיו ותבצע הפקת לקחים – אנו (שוב) צפויים להתאכזב.

ערב חנוכה תשפ"א, ישראל והעולם יציינו שנה לקורונה. אך אם ציפינו שהניסיון שנצבר יסייע לממשלה לנהל בשלב זה את המשבר הבריאותי והכלכלי אחרת מכפי שהדברים נוהלו עד כה, אני שוב צפויים להתאכזב

אנחנו מצויים בפתחו של גל שלישי שלא באמת מפתיע אף אחד, רק שהפעם אנו מצויים גם בתחילת עונת החורף, והגל העולה יצטרף לנגיף השפעת המבקר קבוע באזורנו בין החודשים דצמבר ומרץ ומעמיס בכל שנה מחדש על מערכת הבריאות הרזה והרעבה גם ככה.

יותר מכל, הגל השלישי בפרט וההיערכות לקראתו בכלל מצד קבינט הקורונה והממשלה, מעיד יותר מכל על כישלונם של אלה בטיפול בכל הקשור למגיפה. מערך החקירות האפידמיולוגיות לא עשה את ההבדל כמצופה, והיחס כלפי תוכנית הרמזור ידוע. לכל זה תוסיפו את העובדה שממשלת ישראל, על שני ראשי הממשלה שלה, לא השכילה בחצי שנה האחרונה ליצור רשת ביטחון כלכלית יציבה ומתפקדת, שתגן עלינו ותעניק לנו – השכירים והעצמאים כאחד – חומת הגנה כלכלית. ועכשיו, כאילו כל זה לא הספיק לנו – אנחנו בדרך, כאמור, לסוג של סגר נוסף.

על מקבלי ההחלטות להבין כי הסגרים הקודמים המיטו חורבן כלכלי על אלפי עסקים, גדולים בינוניים וקטנים, וגרמה לסגירת רבים מהם. קברניטי המדינה חייבים להבין ששימוש חוזר במודל החל"ת הבעייתי, עד לבואם של החיסונים בעוד ארבעה חודשים במקרה הטוב, יכניס בכל כורחם מאות אלפי ישראלים נוספים למעגל האבטלה.

כדי לצאת ממנו יידרש פרק זמן ארוך ומייאש. עליהם להבין גם כי סגר בכל צורה שהיא, ללא טיפול כירורגי ומקיף במערכת הבריאות הגוססת, לא יועיל כנראה אלא עלול לעשות את הפעולה ההפוכה – להביא הלכה למעשה את המערכת למצב של אי ספיקה ואי יכולת להאבק במגיפה. 

קחו את כל אלה, ערבבו יחד, והנה לכם מתכון בטוח לוועדת חקירה ממלכתית.

עד כה רשת הביטחון הכלכלית שפרסה ממשלת ישראל מתחת לרגלי האזרחים הייתה קמצנית ודלה במיוחד, בניגוד למדיניות בה נהגו מרבית הממשלות בעולם. המסקנה מהסגר הראשון (והשני) ברורה – אין יציאה מהמשבר הבריאותי בלי שינוי כיוון במדיניות הכלכלית. לקראת הבחירות המסתמנות בקרוב עלינו לדרוש מכל מפלגה ומתמודד: מה שהיה לא יהיה.

רשת הביטחון הכלכלית שפרסה ממשלת ישראל לרגלי האזרחים הייתה קמצנית ודלה במיוחד ביחס למרבית ממשלות העולם. המסקנה מהסגרים ברורה – אין יציאה מהמשבר הבריאותי בלי שינוי כיוון במדיניות הכלכלית

מודל החל"ת out מודל השתתפות בשכר – in

כפי שראינו כבר בגלים הקודמים, רעיון החל"ת לא הוכיח את עצמו ורק חיזק את חוסר הוודאות של המעסיקים  והעובדים, שלמעלה מחצי מיליון מהם עדיין מצויים בחל"ת של למלעלה משמונה חודשים. מה שמכעיס יותר מכל הוא שהממשלה ("ממשלת קורונה" להזכירכם) עודדה את המעסיקים להוציא עובדים לחל"ת במקום למצוא פתרון הוגן והגיוני יותר ולמנוע ממאות אלפי אזרחים להגיע למצב בו הם בעצם מפוטרים באופן מעשי, ואין להם לאן לחזור. 

את המצב האבסורדי הזה צריך להפסיק, ועכשיו. במקום להוציא שוב עובדות ועובדים לחל"ת, על המדינה ליצור שיתופי פעולה עם ארגוני העסקים ולעודד עסקים להנהיג מדיניות של השתתפות בשכר. המשוואה פשוטה: המעסיקים מתאימים את היקף משרות העובדים לשעות ולתפוקה הנדרשת מהם בתקופה זאת, גם אם זה מצריך התאמה של העסק לעבודה מהבית. בתמורה, המדינה תיקח על עצמה לשלם את הפרש השכר שהעובדים הפסידו.

במצב כזה גם נרוויח את המשך פעילות המשק ללא פגיעה בעובדים מחד, ומאידך המדינה תחסוך תשלומי דמי אבטלה (מביכים ולא מספיקים) למאות אלפי אנשים, כשבתווך אותם עובדים ירוויחו שכר גבוה יותר מאותם דמי חל"ת. וכל זה מבלי לפגוע בבעלי העסקים, ועם מתן תנופה אדירה לגלגלי המשק הישראלי המקרטע ומתן מוטיבציה אדירה לציבור העובדים בישראל.

מאיר מישאל-שמואלי, פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.