בתוך מציאות חיינו המורכבת התרחש בימים האחרונים אירוע ספציפי, לכאורה בעל גוון אדמיניסטרטיבי-מקומי, אך למעשה מעין-מגדלור, שיוכל להאיר למרחוק על תהליכים מהותיים המתקיימים כאן, ואינם מורגשים כמעט בשל היותם איטיים, מדורגים ונבלעים בנחשולי התקשורת ובספר החוקים היבש והאילם: בית משפט בישראל דחה תביעתם של הורי שני ילדים ערבים בכרמיאל למימון הוצאות נסיעתם לבי"ס, בהסתמכו בין היתר על "חוק הלאום".

בימים האחרונים התרחש אירוע, לכאורה בעל גוון אדמיניסטרטיבי-מקומי, אך מאיר תהליכים: ביהמ"ש בישראל דחה תביעת הורי 2 ילדים ערבים בכרמיאל למימון הוצאות נסיעתם לבי"ס, בהסתמכו גם על "חוק הלאום"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כדאי לעתים להוציא עצמנו  מתוך תודעת חיי היום-יום, ולנסות להגביה למרחק 50 שנה קדימה, כדי לדמיין מה ילמדו בעתיד על ההיסטוריה האזרחית/חוקתית שלנו כאן, זו המתרחשת ממש בימים אלו.

היום אנחנו עסוקים בקורונה ומפגעיה, או בכאוס המתמשך שבשלטון, אך בעוד שנות דור או שניים נהיה אנחנו או ילדינו במצב לגמרי אחר – איש אינו יודע מהו. אז יסתכלו לאחור על מצבה החוקתי של המדינה הזו  מאז הקמתה, ומכל האירועים שעברה יבלוט תאריך אחד ברור, בו שינתה ספינת המשטר הדמוקרטי בישראל את כיוון תנועתה – 19 ביולי 2018. זכרו את התאריך – הוא יופיע לבטח בבחינות הבגרות של צאצאיכם.

בתאריך זה חוקקה כנסת ישראל את "חוק הלאום" (חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי). נוסח החוק כולל מרכיבים רבים שיש עליהם הסכמה רחבה ואין בהם דופי, אך בינות לאילו מסתתרות מספר קביעות קצרות, המשנות מן היסוד את המשטר החוקתי בישראל בהיבט הדמוקרטי. והן למעשה העיקר, מבחינתם של יוזמי החוק.

 בהיעדר חוקה בישראל, שימשה עד כה "מגילת העצמאות" מצע ערכי כולל, עליו נוסדו מספר חוקי-יסוד ספציפיים, המפרטים ונותנים תוקף משפטי-מעשי לחלקים ממנו, אף שהינם מתבססים עליו באופן מלא. אך לא עוד. אין זה מקרה שבשני חוקי-היסוד המשטריים האחרים ("חוק כבוד האדם וחרותו" ו"חוק חופש העיסוק") מוגדרת מגילת העצמאות כבסיס רעיוני-ערכי להם, ואילו ב"חוק הלאום" היא אינה נזכרת כלל.

בצד הדגשתו את הצביון יהודי-ציוני של המדינה (בדומה להדגשה במגילת העצמאות) מניח "חוק הלאום" את הבסיס החוקי-פורמלי למשטר אפלייה מהותי בחיים בישראל על בסיס דת/גזע, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה.

בשל קוצר היריעה נציג כאן רק את הביטוי הבולט ביותר לכך : סעיף 7 בחוק אומר:

"המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית  ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".

כאן המקום לראות ולהשוות את האמור בנושא זה במגילת העצמאות:

"מדינת ישראל […] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה".

בעוד שנות דור, כשיסתכלו לאחור על מצבה החוקתי של המדינה מאז הקמתה, מכל האירועים שעברה יבלוט תאריך אחד ברור, בו שינתה ספינת המשטר הדמוקרטי בישראל את כיוון תנועתה, היום בו נחקק "חוק הלאום"

כך, חד וחלק, הופך "חוק הלאום" את אחת התכליות העיקריות של המדינה – פיתוח ההתיישבות בה. מעתה אמור כי המדינה אינה דואגת לפיתוח ההתיישבות עבור כלל אזרחיה, אלא עבור אלו היהודים בלבד.

אמנם ישראל הדמוקרטית-בהגדרה כללה בעבר ובהווה תופעות ספציפיות שיש בהן אפליית לא-יהודים בנימוקי הכרח בטחוני או אחר, אך היה זה בבחינת "רע הכרחי", הכרח-בל-יגונה המנוגד לנורמה החברתית והמשפטית השוויונית, ולכן גם מרוסן. מעתה אפליה זו הופכת לנורמה המעוגנת בחוק, ולכן אין סיבה, לכאורה, לנהוג בה ריסון.      

למי שחשב וטען שמדובר בחוק שתוקפו "הצהרתי" בלבד – הגיעה לאחרונה פסיקתו של בית המשפט, אשר ביססה על סע' 7 הנ"ל מניעת תשתית חינוכית מלא-יהודים:

"פן יפגעו בצביונה היהודי של העיר כרמיאל".

גם אם פסיקה זו תשונה בהמשך ותתוקן – יש בכך המחשה ראשונה לתוקפן המשפטי המחייב של "ההצהרות" שבו, ולהשפעה מעשית מרחיקת-לכת העשויה להיות לכך, כולל דיונים אינסופיים על הפרשנות לחוק, לפי נטיית הפרשן ועמדתו הפוליטית.

למי שחשב וטען שמדובר בסעיף "שרק מסייע להשתכנות יהודים בארץ, לא עוסק בתחומים אחרים ולא פוגע באחרים" – באה הסנונית הראשונה מכרמיאל והבהירה, כי תוקפו המשפטי נוגע לפגיעה מהותית באזרחים לא-יהודים, ולא רק בנושא ההשתכנות אלא כולל השלכות על כל תחומי החיים: "פיתוח התיישבות" כרוך, כמו בהקמת מוסדות חינוך – כך גם בסלילת כבישים, הפקעת קרקעות ושינוי ייעודן, הקמת אזורי תעשיה, תעסוקה ומסחר, פעילות תרבות ומחקר – למעשה כל צרכי הפיתוח של החברה. 

בכנס אקדמי שנערך באוניברסיטת בר-אילן לאחר חקיקת החוק, בהשתתפות מומחי המשפט החוקתי בישראל, ביקשתי לדעת אם קיים בספרי החוקים של כלל המדינות הדמוקרטיות כיום חוק דומה, המעדיף הקצאת משאבים לפיתוח עבור סוג אחד של אזרחי המדינה על פני האחרים –  ונעניתי בשלילה. המשמעויות המדיניות והמוסריות של חריגה זו ברורות וכואבות. 

ככל הנראה, לא לזאת הייתה הכוונה בייעודה המקורי של ישראל, שתשמש "אור לגויים". שמא עלול להיות בכך סימן ראשון לאפשרות הדרתה ממשפחת העמים, כאומות אחרות שסטו מהדרך הדמוקרטית? ימים יגידו.

בכנס אקדמי באוניברסיטת בר-אילן ביקשתי לדעת אם קיים בספרי החוקים של כלל המדינות הדמוקרטיות כיום חוק דומה, המעדיף הקצאת משאבים לפיתוח עבור סוג אחד של אזרחים –  ונעניתי בשלילה

ספק אם בג"ץ והמערכת המשפטית בכללה הינם הגוף שאמור – או יכול – לנתב את ספינת המשטר הדמוקרטי בישראל. ככלל היה עדיף היה שבית המחוקקים יעשה זאת, אך במצב החוקתי והשלטוני הבעייתי הקיים, היה ראוי שבית המשפט העליון לפחות יאמר את דברו.

עמיר מורן הינו בכיר-לשעבר בקהיליית המודיעין, יזם חברתי ועוסק ביישוב סכסוכים ובבניית קהילות. פעיל בתחום החברה המשותפת, תושב תמרת שבגליל.