ארגון חמאס דחה הצעה ישראלית לעסקת חילופי שבויים הכוללת מתן חיסונים לתושבי הרצועה נגד הקורונה ושחרור מאות מחבלים מבתי הכלא בישראל. המשא ומתן  על העסקה נמצא שוב במבוי סתום. הנחת העבודה של חמאס היא שהלחץ הפנימי בישראל יכופף את הדרג המדיני להיכנע לדרישותיו.

"עסקת שליט" ב-2011 נחשבת לאחת ההצלחות הגדולות של ארגון חמאס במאבקו נגד ישראל, והוא ממשיך לנסות ולהפוך אותה לתקדים, שעל פיו צריכה ישראל לנהוג בכל עסקת חילופי שבויים עתידית עם חמאס.

"עסקת שליט" ב-2011 נחשבת לאחת ההצלחות הגדולות של ארגון חמאס במאבקו נגד ישראל, והוא ממשיך לנסות ולהפוך אותה לתקדים, שעל פיו צריכה ישראל לנהוג בכל עסקת חילופי שבויים עתידית עם חמאס

במסגרת העסקה הזו, אשר נערכה בשני שלבים, שוחררו 1027 מחבלים פלסטינים תמורת חייל ישראלי אחד חי, גלעד שליט.

מכך גוזרים מנהיגי חמאס את מחיר העסקה הבאה: חייל ישראלי אחד "שווה" כאלף מחבלים. לכן, מבחינתם, תמורת 2 חיילים ישראלים (אורון שאול והדר גולדין ז"ל) פלוס עוד שני אזרחים (אברה מנגיסטו והישאם א-סייד) יש לקבל לפחות אלפיים מחבלים.

העמדה הזו מרוחקת כמרחק שמים וארץ מהעמדה הישראלית ומהמלצות ועדת שמגר, אבל לארגון חמאס יש זמן. הוא כבר התרגל לחיות עם מגיפת הקורונה ברצועת עזה והוא סומך על כך שהלחץ הפנימי בישראל יביא לכך שהממשלה הישראלית תתקפל ראשונה במשחק הפוקר של המשא ומתן ותיענה לדרישותיו.

בשבוע שעבר ביקרה ברצועת עזה משלחת של המודיעין המצרי, ומכיוון שמנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר, נדבק בנגיף הקורונה, היא נפגשה עם סגנו ח'ליל אלחיה. המצרים הביאו עימם הצעה ישראלית שנועדה לשבור את המבוי הסתום במשא ומתן על עסקת חילופי שבויים חדשה:

• הקלות הומניטריות נרחבות.
• העברת חיסונים לרצועת עזה נגד נגיף הקורונה.
• שחרור מאות מחבלים מבתי הכלא בישראל בתמורה להחזרתם של חיילי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ושני האזרחים הישראלים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, הנמצאים בשבי חמאס יותר מ-5 שנים.

גורמים בחמאס אמרו לעיתון הלבנוני "אלאח'באר" ב-15 בדצמבר כי לראשונה ישראל חרגה בהצעתה מהמלצות ועדת שמגר והסכימה לשחרר גם אסירים ביטחוניים שיש להם "דם על הידיים" והיו מעורבים ברצח ישראלים. אולם ארגון חמאס דחה את ההצעה על הסף.

לארגון חמאס יש זמן. הוא כבר התרגל לחיות עם מגיפת הקורונה ברצועת עזה והוא סומך על כך שהלחץ הפנימי בישראל יביא לכך שהממשלה הישראלית תתקפל ראשונה במשחק הפוקר של המשא ומתן

בישראל לא מגיבים על הפרסום הזה ושומרים על עמימות. לא מאשרים וגם לא מכחישים אותו. אולם חמאס מפגינה קשיחות והתעקשות על העקרונות שקבעה למשא ומתן.

• אין קשר בין המצב ההומניטרי הקשה ברצועת עזה לבין עסקת חילופי השבויים החדשה.
• העסקה החדשה צריכה להתבצע בשני שלבים, כמו "עסקת שליט", ולא בפעם אחת כפי שדורשת ישראל.

בשלב הראשון: העברת מידע מחמאס לישראל על גורלם של 4 השבויים והנעדרים, מלווה בהוכחות, בתמורה לשחרור אסירים מבוגרים, חולים, נשים וקטינים.

בשלב השני, שחרור כאלפיים אסירים ביטחוניים, בהם כמה מאות מחבלים רוצחים ובהם מנהיגי הטרור, מכמה ארגונים פלסטינים, השפוטים למאסרי עולם: מאמון א-סיייד, עבדאללה ברגותי, אחמד סעאדאת, מרוואן ברגותי ואחרים.

גורמים ביטחוניים בישראל אומרים כי חמאס רוצה לפצל את העסקה, כדי שישראל תשלם פעמיים בשחרור מחבלים, וכי גם אם תושלם עסקה כזו בעתיד הוא איננו מוכן להתחייב לרגיעה ארוכת טווח של כמה שנים מול ישראל. חמאס רוצה להמשיך ולשמור בידיו את מנגנון הטרור באופן פעיל כדי שיוכל לסחוט את ישראל בכל רגע נתון.

הנהגת חמאס החזירה את הכדור למגרש הישראלי מתוך ציפייה שסירובה להצעת העסקה הישראלית ילחיץ את ישראל להגיש ויתורים נוספים. הנהגת חמאס מקיימת גם  התייעצויות עם ההנהגה החדשה של אסירי חמאס שנבחרה לאחרונה בבתי הכלא בישראל. העמדה של חמאס מושפעת גם מהבחירות הפנימיות לראשות התנועה שיתקיימו בקרוב, בהן המתמודדים ח'אלד משעל ואסמעיל הניה מעוניינים להפגין עמדה קשוחה במשא ומתן מול ישראל ולא להצטייר כמי שנכנעו ללחץ הישראלי.

על פי גורמים בחמאס, לראשונה ישראל חרגה בהצעתה מהמלצות ועדת שמגר והסכימה לשחרר גם אסירים ביטחוניים שיש להם "דם על הידיים" ומעורבות ברצח ישראלים. אולם ארגון חמאס דחה את ההצעה על הסף

נראה כי המשא ומתן שוב נקלע למבוי סתום, ישראל חשבה לנצל את התפשטות מגיפת הקורונה ברצועת עזה כמנוף שכנוע ולהציע עזרה רפואית ממשית לתושבי עזה, בתמורה להתגמשות חמאס בנושא השבויים.

אבל את מנהיגי חמאס זה לא בדיוק מעניין. הם רואים מול עיניהם את הבחירות הפנימיות להנהגת התנועה ומחפשים הישגים אישיים. תושבי הרצועה והאסירים הביטחוניים בבתי הכלא בישראל יכולים לחכות מבחינתם.

בכיר חמאס מחמוד א-זהאר אמר את הדברים בצורה ברורה בימים האחרונים:

"יש לנו עיקרון, אסירים תמורת אסירים או גופות תמורת אסירים, אין מחיר חוץ מהמחיר הזה, לא נוותר על המשוואה הזו עבור כסף או חיסונים".

המתווה שהציעה ישראל לחמאס כדי לקדם את עסקת חילופי השבויים הוא מסוכן, אך הוא נועד להביא לפריצת דרך של הקיפאון הממושך. אין בו הפקת לקחים מ"עסקת שליט" והוא מנוגד להמלצות וועדת שמגר שקבעה, למשל, כי אין לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות של ישראלים.

נראה כי הדרך היחידה שנותרה לממשלת ישראל לגרום לחמאס להגמיש את עמדותיו היא לאמץ את המלצות הקבינט הביטחוני שנקבעו כבר לפני כ-3 שנים ועסקו בדרכים להפעיל לחץ על חמאס. כמו למשל צבירת קלפי מיקוח, חטיפת מחבלים בכירים, חיסולים, ועוד המלצות שהשתיקה יפה להן.

בכיר חמאס מחמוד א-זהאר אמר את הדברים במפורש בימים האחרונים: "יש לנו עיקרון, אסירים תמורת אסירים או גופות תמורת אסירים, אין מחיר חוץ מהמחיר הזה, לא נוותר על המשוואה הזו עבור כסף או חיסונים"

המבוי הסתום ימשך בחודשים הבאים. בקרוב יתקיימו בחירות פנימיות בחמאס  וכנראה גם בחירות רביעיות בישראל. יש להן השפעה על מהלך המשא ומתן. אסור לישראל להיכנע לטרור וצריך לגלות סבלנות ונחישות. חמאס נמצא בעמדה נחותה במשא ומתן מכל הבחינות ואסור למצמץ.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.