בשנה האחרונה לנשיאותו של ברק אובמה, שנת 2016, רבו מקרי הריגתם של שחורים בידי שוטרים ברחבי ארה"ב. לאחר שני מקרים בולטים של הריגת/רצח חף מפשע, אחד מהם בקרבת מיניאפוליס, מינסוטה, יזמה שריל ריב, המאמנת של קבוצת הכדורסל מינסוטה לינקס, אלופת ה-WNBA (ליגת הנשים הבכירה) צעד הפגנתי כמחאה נגד אלימות המשטרה כלפי שחורים בארה"ב.

לאחר 2 מקרים בולטים של הריגת/רצח חף מפשע, יזמה שריל ריב, מאמנת קבוצת הכדורסל מינסוטה לינקס, אלופת ליגת הנשים הבכירה, צעד הפגנתי כמחאה נגד אלימות המשטרה כלפי שחורים בארה"ב

ב-9 ביולי, שחקניות הקבוצה, ובתוכן מאיה מור, ניצבו לפני פתיחתן המשחק כשבחזית חולצותיהן מתנוססות המילים "שינוי מתחיל בנו: צדק ואחריות" ועל גבן סיסמת התנועה "חיי שחורים הם משמעותיים", שמות שניים מן ההרוגים ה"טריים", וסמלה של משטרת דאלאס, שחמישה משוטריה נרצחו יומיים קודם לכן.

כוחן של הכדורסלניות היה באחדותן. כאשר צעד דומה למחאת שחקניות הלינקס בוצע בידי ארבע קבוצות נוספות, הוא נענה בהטלת קנס על המשתתפות, אך המאבק המשותף הביא לביטול העונש. מאז, כדורסלניות מכל קבוצות הליגה התגבשו לכוח פעיל, שמביע עמדותיו בגלוי, וממשיך בהתמדה בפעילות מחאה מגוונת באולמות המשחק ובדרכים ובמקומות אחרים.

באותם הימים החליט גם שחקן הפוטבול האמריקני, קולין קאפרניק, לעשות מעשה. בעת נגינת ההמנונים לפני כל משחק, כמקובל בארה"ב, הוא בחר לכרוע ברך במקום לעמוד בדום כשכף ידו על לוח לבו, כצעד מחאה נגד אלימות המשטרה כלפי שחורים.

המיוחד במעשהו של קאפרניק, שהעלה אותו לדרגת גיבור-על בתולדות הספורט והחברה האמריקניים, היה עמידתו כיחיד, לא רק בהתרסה נגד המשטרה ומעשיה, כי אם גם בקריאת-תיגר על בעלי קבוצות, ראשי ענף הפוטבול ושחקנים לבנים בעלי מעמד והשפעה, שכמעט כולם רפובליקנים ימנים, ורבים מתוכם אוהדי טראמפ ואף מעריציו.

גודל הסיכון שקאפרניק לקח על עצמו הסתבר במהרה; כריעת הברך שמה קץ לקריירה המקצועית שלו: לקראת עונת 2017, זמן-מה לאחר כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן, קאפרניק התיר את חוזהו, וקרטל של בעלי הקבוצות תיאם עמדות כדי למנוע שיתופו בקבוצה כלשהי.

המיוחד במעשהו של קאפרניק, שהעלה אותו לדרגת גיבור-על בתולדות הספורט והחברה האמריקניים, היה עמידתו כיחיד, לא רק בהתרסה נגד המשטרה ומעשיה, כי אם גם בקריאת-תיגר על בעלי קבוצות וראשי הענף

לקאפרניק היו שותפים בודדים בענף הספורט שלו, שהצטרפו פה ושם למחוות כריעת הברך בזמן השמעת ההמנון. צעדי האחווה המשמעותיים ביותר הגיעו ממגדר ומענפי ספורט אחרים. ככלל, ספורטאיות התגלו בשנים ההן כאמיצות יותר וכנכונות לסכן את מעמדן ושכרן, במחאה פעילה שיוצרת עימותים עם בעלי קבוצות וחוגי אוהדים ואל מול דעת הקהל. ימים אחדים לאחר שקאפרניק כרע ברך לראשונה, הצטרפו שחקניות WNBA למחווה, ומייד אחריהן עשתה כן מגאן ראפינו, כוכבת-העל של ענף הכדורגל בארה"ב.

בדומה לקאפרניק, ראפינו היתה בודדה במערכה בשנים הראשונות לפעילותה. זאת, משום שבעוד שבצמרת כדורסל הנשים 80% הן שחורות, והשחקניות הלבנות בענף זה מפגינות הזדהות עם היעדים הפוליטיים-חברתיים שהשחורות מציבות, כדורגל הנשים הוא "לבן". זהו ענף הספורט הנשי הפופולרי ביותר בבתי-הספר בארה"ב, ורוב השחקניות והסובבים ענף זה הם לבנים מכל גוני הקשת הרעיונית-פוליטית, כך שדעות חריגות אינן מתקבלות מיידית באהדה.

בספר זכרונותיה, שיצא לאור לפני שבועות ספורים, ראפינו מציינת כי היא לא צפתה מראש את עוצמת תגובת-הנגד לצעדה ההפגנתי ("הבנתי שטעיתי בהערכתי"), ומוסיפה:

"קיים סוג מיוחד של זעם מתסכל, השמור אצל בני-אדם לבנים עבור לבנים אחרים, שנראים בעיניהם כ'בוגדים' בגזעם".

לא זאת בלבד שראפינו ספגה גילויי עוינות, אלא שהיא גם לא זומנה עוד לסגל נבחרת ארה"ב במשך שנים אחדות. משהושבה לנבחרת, לקראת משחקי הגביע העולמי, 2019, פרסמה התאחדות הכדורגל האמריקנית קוד התנהגות, האוסר על השחקניות לכרוע ברך או לנקוט מחאה אחרת בעת נגינת ההמנונים.

הקיטוב הגובר בארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ, שנכנס לתפקידו חודשים ספורים לאחר מכן, בינואר 2017, זרה אור מיוחד על פעולות המחאה של ספורטאים וספורטאיות. זאת במיוחד לנוכח התגובות של הנשיא והעימותים שנוצרו בין המוחים לבין הבית הלבן ותומכיו בציבור.

הקיטוב הגובר בארה"ב בימי נשיאותו של טראמפ, זרה אור מיוחד על פעולות המחאה של ספורטאים וספורטאיות. במיוחד לנוכח התגובות של הנשיא והעימותים שנוצרו בין המוחים לבין הבית הלבן ותומכיו בציבור

ראפינו היתה לקול מרכזי ומתמיד בנושאים פוליטיים-חברתיים אחרים, ובראשם השוואת השכר בין שחקניות הכדורגל לזה של הכדורגלנים, בהבטחת השוויון ללהט"בים באשר הם, ובמאבק  להפלת הנשיא דונלד טראמפ. לאחר זכייתה של ארה"ב בגביע העולמי, ב-2019, ובחירתה של ראפינו למצטיינת בטורניר, היא היתה לאחת התומכות הבולטות בסנטורית אליזבת' וורן ובעמדותיה, כשזו ניסתה לזכות במועמדות לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית.

החשיבות שהחברה והתרבות האמריקניות מקנות לפעילותם של ספורטאים מחוץ לשדה המשחק, באה לביטוי בהענקת התואר "ספורטאי השנה 2020" מטעם השבועון TIME ללברון ג'יימס. הוא קיבל תואר זה לא רק בשל הישגיו במגרש, אלא גם בזכות פעילותו הפוליטית-חברתית העניפה. אולם יש לזכור, כי בענף הכדורסל (ואולי בספורט האמריקני בכלל), שחקניות WNBA הפכו ל"קטר" שגרר את כוכבי ה-NBA לפעילות ציבורית בנושאי השוויון וזכויות המיעוטים.

אחדות מן השחקניות אף העדיפו להקריב שנים מקריירת המשחק כדי לפעול למען הנחשלים והמדוכאים. ראשונה לעשות כן היתה מאיה מור, אחת השחקניות המעוטרות ביותר בתולדות הליגה, שוויתרה על שתי עונות משחקים (2019 ו-2020), כדי ללחום על חפותו של אסיר שחור, ג'ונתן איירונס, שהורשע בידי חבר מושבעים לבן במיזורי, ונידון ב-1997 ל-50 שנות מאסר. היא אכן הצליחה במשימתה, שהסתיימה ב"הפי אנד מהסרטים" – איירונס זוכה, שוחרר מן הכלא, והשניים הודיעו כי נישאו זו לזה וכי ימשיכו במאבק משותף לעשיית צדק בארצם.

שנת 2020, השנה האחרונה לתקופת הכהונה הראשונה (והיחידה) של הנשיא טראמפ, דמתה לשנה האחרונה לכהונתו של הנשיא אובמה – הרג לא מבוקר של שחורים בידי אנשי חוק, כאשר היום כאז ארוע אחד במינאפוליס גרם לשינוי רב-משמעות בארה"ב, והפעם גם ברחבי תבל.

זה היה גם רגע שהפך את מחאת הספורטאים למרכיב מהותי בתנועות החברתיות בארה"ב. היה זה אופן מותו של ג'ורג' פלויד תחת רגלי שוטר, שדרכו על צווארו וגבו במשך קרוב לתשע דקות בטרם נפח נשמתו, ב-25 במאי 2020. הארוע תועד במצלמות ושודר במלואו או בחלקים ממנו בתחנות טלוויזיה, וחשוב מכך – ברשתות החברתיות.

השידורים וההתייחסות אליהם הפיחו את רוח המחאה, הגבירו את קולה של תנועת "חיי שחורים הם משמעותיים – BLACK LIVES MATTER", והפכו את כריעת הברך לסמל הזדהות במאבק הקורא "הקץ לגזענות", והדורש שוויון זכויות למיעוטים באשר הם, בארה"ב ובעולם כולו.

מאיה מור, אחת השחקניות המעוטרות ביותר בתולדות הליגה, וויתרה על שתי עונות משחקים כדי ללחום על חפות אסיר שחור שהורשע בידי חבר מושבעים לבן במיזורי, ונידון ל-50 שנות מאסר. הוא זוכה ושוחרר ושניהם נישאו וממשיכים במאבק ביחד

המחאה החברתית, המאבק נגד אלימות המשטרה, והדרישה לשוויון מלא ואמיתי, הפכו לנושאים מרכזיים בשנת הבחירות 2020. וספורטאים רבים עמדו בראש המאבק וכתומכים במועמדים של המפלגה הדמוקרטית לתפקידי ציבור שונים. לא פעם הם העמידו עצמם, מעמדם ויוקרתם במבחן, כאשר ניצבו אל מול בעלי קבוצות, מנהלי ליגות ואוהדים שתמכו בנשיא טראמפ ובמועמדים שזכו בברכתו.

הפעילות פשטה בקרב ספורטאים ידועים יותר וידועים פחות, עברה למדינות וליבשות אחרות, ובאה לביטוי בתחומים שונים. בכך הפכה שנת 2020 לציון-דרך בפעילותם של ספורטאים מחוץ לזירה ולמגרש, למען קידומם של רעיונות הומניסטיים בקהילותיהם ובעולם כולו.

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

אם ברקו "סטייק", אז מה נתניהו? לקושש קולות מהמגזר הערבי ישראלי – סעיף מס' 1 ברשימת הזיגזוגים. אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו.

אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו

מסע הזיגזוגים של נתניהו החל בראיון ל"ידיעות אחרונות", ב-3 לספטמבר 1995 שם קבע:

"מי בעולם מאמין לערפאת? רק יצחק רבין ושמעון פרס מאמינים לו ונותנים לו להקים בסיס 15 דקות מירושלים. הוא הרי הארכי שקרן של דורנו".

לאחר מכן הכריז בתכנית המעגל של דן שילון שלא ייפגש עם ערפאת. כידוע, לא רק שנפגש עמו לאחר מכן, אלא אף חתם איתו על הסכמי וואי וחברון.

בהסכם וואי הבטיח כי במסגרת הפעימה הראשונה והשנייה של הסכם אוסלו (שהבטיח שלא יישם), לא ימסור לפלסטינים שטח מעל ל-10%. לבסוף, בשל לחץ אמריקאי העביר 13% משטח C ביהודה ושומרון השטח לפלסטינים, וקבע כי מתוכם 3% יהוו שמורת טבע. כך נתניהו נסוג משטחים לאחר שהאשים ומאשים עד היום את "השמאל" בכך שהוא יודע לעשות שלום רק תמורת שטחים.

• נתניהו הצהיר – לא מדינה פלסטינית, לאחר מכן הצהיר כן למדינה פלסטינית.
• כן למע"מ על פירות וירקות, ולאחר מכן לא.
• כן בנייה בהתנחלויות, לא בנייה.
• כן מגנומטרים, לא מגנומטרים.
• כן הסכם עם אריתריאה על מבקשי המקלט ואז לא.
• אותה התנהלות חוזרת על עצמה גם במשבר הקורונה, בו הוא מתגאה באופן ניהולו ומבקש "תשמרו על ההנחיות", לא שומר עליהן בעצמו, ואז מנחה "תעשו חיים", ומאשים את העם בתוצאות אותה עשיית חיים. שלא נדבר על הסתירות בהגבלות ובאכיפה.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו

הרי במשך כל מערכת הבחירות האחרונה נתניהו האשים את גנץ וכחול לבן שוב ושוב בהאשמה הנוראה, לפיה אחרי הבחירות הם יקימו ממשלה בתמיכת הערבים, בתמיכת הרשימה המשותפת, בטענה שמדובר בתומכי טרור.

ומה עשה נתניהו מאז? שיתף פעולה עם ח"כ מנסור עבאס מהמשותפת, ועוד מהפלג האיסלמי הקיצוני בתוכה. עתה אין גבול לציניות, ליכולת הזיגזוג ובעיקר לבושה.

לאחר שפלרטט עם ח"כ עבאס, נתניהו מחזר אחרי הציבור הערבי כדי לקושש את הקולות שיפצו על אלו שהלכו ליריביו מימין סער ובנט, כשהוא מבין כי השניים עלולים לגזול ממנו מנדטים שיעשו את ההבדל ויאפשרו לו להימנע או לדחות את המשפט.

השרה מירי רגב האשימה את ברקוביץ' שהוא מתהפך בדעותיו כמו סטייק. מדוע השרה רגב לא פונה לנתניהו ומאשימה גם אותו על כך שהוא מתהפך כסטייק, כשהוא מנסה להתחבר למי שעד לא מזמן עשה הכל כדי להסית נגדו ולהדיר מהציבוריות הישראלית.

אוהו. חתיכת עימות בין השרה מירי רגב לאיל ברקוביץ׳ בתוכנית היום: ״כל עוד לא תתנצל בפני הליכודניקים לעולם לא תהיה מאמן נבחרת. יא חתיכת סטייק. איפה גנץ המשיח שלך?״ pic.twitter.com/taKfES82OC

— Raz Shechnik (@RazShechnik) October 9, 2020

אם נתניהו מחליט לשנות את יחסו למגזר זה, לאחר שהסית נגדם כה רבות, מדוע שלא ישנה את יחסו לשמאל, לאחר שהסית נגדם פעמים רבות אפילו יותר?

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו? מה, מה פתאום? אילו לא היינו מכירים את רשימת תופעות הלוואי של החיסון, היינו חושבים שמדובר באחת מהן.

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו?

בימים אלה התקיימה הפגנת ענק בנצרת של תושבי האזור מהמגזר הערבי.
נתניהו מוביל לתסיסה בציבור, שעלולה להוביל למקרי אלימות בקרב הציבור שגם כך סובל מאלימות.

הסטייקים של נתניהו עלולים לשרוף את המדינה ופלא שאינם שורפים אותו כמועמד אמין בקרב תומכיו.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת