מגיל 20 היה לי חלום לעסוק באופנה. למרות זאת הלכתי ללמוד גרפיקה. אבל לא מצאתי את עצמי בשוק הזה ולא אהבתי לעבוד מול מחשב. תמיד אהבתי לעבוד עם אנשים. בסביבות גיל 30 החלטתי ללמוד ניהול אופנה וסחר. באחת ההרצאות בקורס, למדתי על שיבורי – צביעת בדים בשיטה יפנית. החלטתי לנסוע ליפן ללמוד על זה עוד.

לקראת סוף הטיול הייתי בהאראג'וקו וגיליתי את האופנה היפנית הצבעונית שם. החלטתי להביא את האופנה הזו לארץ ולעזור לה להכנס למיינסטרים.

באחת ההרצאות בקורס, למדתי על שיבורי – צביעת בדים בשיטה יפנית. החלטתי לנסוע ליפן ללמוד על זה עוד. לקראת סוף הטיול, בהאראג'וקו, גיליתי את האופנה היפנית הצבעונית שם והחלטתי להביא אותה לארץ

עם הזמן זכיתי לפרסום. הבגדים והנעלים שלי השתתפו בקליפים של זמרים כמו נועה קירל, נטע ברזילי, סטטיק ובן אל, אנה זק ועוד. עבדתי מהבוקר עד הלילה והעבודה הפכה לכל חיי ולא השאירה מקום לעוד דברים. קיבלתי את זה בהבנה. הבנתי שככה זה בשנים הראשונות בבניית עסק – ובלי גב כלכלי.

אבל תחושת השחיקה הגיעה אחרי 3 שנים. בפורים, בשיא של העסק, רק חיכיתי שיגמר כדי לצאת לחופש.

החנות של מאיה מן, באדיבות המצולמת.

ואז הגיעה הקורונה.

האמת שהיה לי טוב הברייק מהעבודה בסגר הראשון. פיניתי זמן לעצמי שלא היה לי שנים. קראתי ספרים, עשיתי מדיטציות, התחברתי לאנשים חדשים, ישנתי בלי שעון מעורר. פסק זמן מטירוף הרדיפה אחרי הכסף.

אחרי הסגר חזרתי בפול פאוור לעבודה. העסק התחיל להתייצב בחזרה והיתה אווירה טובה בכלל הציבור. החלטתי לאזן את החיים שלי והורדתי קצת משעות הפתיחה של החנות.

ואז בא הסגר השני.

הייתי סגורה מספטמבר ועד דצמבר. משהו השתנה אצלי. התחלתי להתרחק ממוד של עבודה והפסקתי לקדם את החנות. לא הבנתי מה זה יעזור לקדם אם גם ככה הקניון סגור. לאט לאט התחלתי ממש להתרחק נפשית ממה שבניתי לבד. עסק שהיה החלום שלי.

הייתי סגורה מספטמבר עד דצמבר. משהו השתנה אצלי. התרחקתי ממוד עבודה והפסקתי לקדם את החנות. לא הבנתי מה זה יעזור אם גם ככה הקניון סגור. לאט לאט התרחקתי נפשית ממה שבניתי לבד

ביום אחד בהיר הממשלה החליטה על פתיחת הקניונים. לא הייתי מוכנה נפשית לזה. כבר התרגלתי לבית, למרות שלא היה לי טוב לא לעשות כלום במשך כל כך הרבה זמן.

הרגשתי באסה לגמרי עם הידיעה שאני צריכה מחר לקום לעבוד. שכחתי לגמרי כמה נאבקתי על הקמת החנות.

פתחתי בזמן החג, שזה אמנם עזר למכירות, אבל הייתי עם סחורה של קיץ שעבר, כשבכל יום עננת הסגר מרחפת מעלי.

בינתיים החנות התרוקנה מסחורה ואני לא יודעת אם להזמין סחורה או לאיזו עונה, כי אני לא יודעת כמה זמן הסגר ייקח.

מסתכלת יום יום בחדשות על החלטות קבינט הקורונה, בשביל לדעת איך להערך בעסק. "סגר בימים הקרובים" הופך ל"סגר עוד שבוע", ממשיך ל"סגר בתחילת ינואר" וחוזר שוב ל"סגר ביום ראשון". כל יום משהו אחר.

התוצאה הנלווית לזה היא חוסר חשק לקום לחנות.

מחשבות על סגירה ומעבר לחו"ל כל הזמן בראש שלי.

מדינה שלא מכבדת את אזרחיה ומתייחסת אליהם כנתינים זאת לא מדינה מצליחה.

"סגר בימים הקרובים" הופך ל"סגר עוד שבוע", ממשיך ל"סגר בתחילת ינואר" וחוזר שוב ל"סגר ביום ראשון". כל יום משהו אחר. התוצאה הנלווית לזה היא חוסר חשק לקום לחנות

‏משחקים לאנשים בראש, בחיים, בפרנסה, בחלומות, בבריאות. וזה אשמתנו. אנחנו, שלב אחרי שלב, נותנים למושחתים האלו, שלא מחוברים לעם, לשחק לנו בחיים.

מאיה מן היא בעלת חנות האופנה היפנית והצבעונית שוגר ראש שבדיזינגוף סנטר. פעילה פוליטית. בלפוריסטית קבועה.