בשנות ה-70 של המאה הקודמת טבעה ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך את הביטוי הנודע, "נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה".

התחושה הזאת היא חוט השני שעובר לאורכו ולרוחבו של ספרה החדש של רחל מנקין, The Rebellion of the Daughters: Jewish Women Runaways in Habsburg Galicia (בתרגום חופשי: "מרד הבנות: נשים יהודיות שברחו מבתיהן בגליציה ההבסבורגית").

החל מסוף המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה, מאות נשים יהודיות צעירות שחיו במערב גליציה, היום פולין, ברחו מבתיהן החרדיים, לעיתים חסידיים, ומצאו מקלט במנזר בקראקוב, שם, בסופו של דבר, המירו דתן לקתוליות.

זה לא קרה בגלל לב שבור, או בגלל הורים קשוחים, ואפילו לא בגלל שלא הצליחו להזדהות יותר עם היהדות: הן ברחו כי הן רצו יותר. יותר מקום להשמיע את קולן ואת דעותיהן, וכנראה, החשוב מהכל – יותר השכלה.

זה לא קרה בגלל לב שבור, או בגלל הורים קשוחים: הן ברחו כי הן רצו יותר. יותר מקום להשמיע את קולן ואת דעותיהן, וכנראה, החשוב מהכל – יותר השכלה

שלא כמו נערים יהודים חרדים שלמדו בחדר, בתי הספר היהודים המסורתיים שבהם לומדים רק נושאים יהודים, נערות חרדיות נשלחו לבתי ספר יסודיים בפולין, בהתאם לחוק חינוך החובה החדש שכונן בזמנו הממשלה האוסטרו-הונגרית.

רחל מנקין

"כשהן הגיעו לבית ספר בפעם הראשונה, הן גילו שמכבדים את היכולות האינטלקטואליות שלהן. זאת היתה חוויה חדשה, וההורים שלהן לא היו שותפים לה מכיוון שההורים שלהן מעולם לא למדו בבית ספר", מספרת מנקין בשיחת זום עם זמן ישראל מביתה בירושלים.

"זאת היתה חוויה שהגברים לא היו שותפים שלה, הגברים שההורים שאפו לשדך לבנות שלהם. כמובן, הבנות גילו שאין להן שום דבר במשותף עם האנשים האלה".

עם הזמן, הקהילה החרדית באזור ענתה על מה שנודע בתוך "שאלת הבנות", והקימה את בית הספר הדתי הראשון לנערות חרדיות יהודיות. בית הספר, שנוסד על ידי שרה שנירר ב-1917, הכין את הקרקע לתנועת השכלה עולמית – בית ספר יסודי ותיכון – בקרב היהדות החרדית, תנועה שהפכה לרשת "בית יעקב".

מנקין, פרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטת מרילנד, אומרת שהיא מזדהה מאוד עם נושא הספר החדש שלה, מכיוון שגדלה בעיר חרדית ולמדה באחד מהמוסדות שמקורם בבית הספר של שנירר.

"אני לא יכולה להכחיש שיש פה משהו אישי עבורי. גדלתי בבני ברק, למדתי בבית יעקב. אני לא מחשיבה את עצמי לטיפוס מורד, אבל כשהגיע השלב שבו הציעו לי שידוך, הבנתי שאלה לא החיים שאני רוצה לחיות", היא אומרת.

"אני לא יכולה להכחיש שיש פה משהו אישי עבורי. גדלתי בבני ברק, למדתי בבית יעקב. אני לא מחשיבה את עצמי לטיפוס מורד, אבל כשהגיע השלב שבו הציעו לי שידוך, הבנתי שאלה לא החיים שאני רוצה לחיות"

"לא הצלחתי למצוא שפה משותפת עם רבים מהם, וידעתי שאני לא יכולה להישאר שם ולהיות כל כך שונה. יחד עם זאת, שלא כמו הבנות, ההורים שלי מעולם לא נתנו לי את ההרגשה שאני עושה משהו לא בסדר. הם תמכו בי בכל דבר".

עטיפת הספר "מרד הבנות" מאת רחל מנקין

למה לדעתך הסיפור הזה לא מוכר?
"אני היסטוריונית שחוקרת את יהדות גליציה, ואני מקפידה לקרוא כל דבר שמתפרסם על האזור. מעולם לא נתקלתי במשהו שמספר את סיפוריהן של הנערות האלה.

"ככל שהעמקתי לחקור, גיליתי שהתקשורת (המיינסטרימית) היתה מלאה בסיפורים לגבי המתרחש. Neue Freie Presse, שהיה עיתון מרכזי בווינה, כותב ללא הרף על הנערות האלה. היו אפילו רומנים ומחזות על המתרחש. היו חקירות משטרתיות, התכתבויות עם נציגים ממשלתיים.

"היה כל כך הרבה תיעוד סביב הנושא הזה. אני חושבת שהוא הודחק, או לא ידוע במיוחד, בגלל שזה מביך. ההנהגה הרבנית לא עשתה כלום בעניין ואלה היו סיפורים לא נעימים על משפחות חסידיות, עשירות, חזקות".

את כותבת שהחינוך היהודי היה מסובך, ומצטטת את התלמוד, "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" (המשנה (סוטה ג, ד), ואת החוק היהודי סביב העניין. את יכולה להרחיב קצת על הנושא הזה?
"ההסבר שניתן לי קשור למסלולי ההשכלה השונים עבור בנים ובנות יהודיים בתקופה. ב-1973, הגרסה הגליצאית של חוק החינוך החובה האוסטרי מ-1869, דרש שש שנות לימודים במדינה, בבתי ספר מורשים – לבנים ולבנות, יהודים ונוכרים. באמצעות כל מיני הסכמים פוליטיים, המנהיגות החרדית הצליחה להשאיר את בניה במערכת החינוך הדתית.

"באשר לבנות, לא היתה להם בעיה לשלוח אותן לבתי הספר הפרטיים והציבוריים הפולנים. למעשה, רבים היו גאים בהישגים של הבנות שלהם. אז הבנים גדלו בתוך החינוך היהודי, והבנות בתוך החינוך הפולני.

"מכיוון שרוב הבנות זכו להשכלה יהודית מאוד בסיסית בבית, זה רק העצים את הפער בינן לבין ההורים שלהן, שמעולם לא למדו בבית ספר פולנים, וכמובן את הפער בין המינים. כשהגיע הזמן לשידוכים ולנישואים, נערות רבות התמרדו.

"מכיוון שרוב הבנות זכו להשכלה מאוד בסיסית, זה רק העצים את הפער בינן לבין הוריהן, שמעולם לא למדו בבית ספר, וכמובן את הפער בין המינים. כשהגיע הזמן לשידוכים ולנישואים, נערות רבות התמרדו"

"היום זוכות הבנות ליותר, מבחינת לימודים דתיים. אבל אני חושבת שהבעיה עדיין קיימת, והעובדה שההשכלה הגבוהה חסומה בפניהן. יש בוגרות של בית יעקב, של הסמינרים, שהולכות ללמוד באוניברסיטה, אבל זאת לא הנורמה".

הספר שלך גרם לי לחשוב על המאבק להשכלה של כל כך הרבה נשים צעירות ברחבי העולם היום. חשבת על זה כשעבדת על המחקר?
"כן. השכלה היא עדיין גורם חשוב. אנחנו יודעים שזה לא רק עניין יהודי. זה בהחלט גורם לי לחשוב על אפגניסטן ועל מלאלה יוספזאי.

מיכאלינה ארטן, נערה יהודייה ממשפחה חסידית עשירה שברחה מביתה: היא סייעה לכוון את אור הזרקורים לסוגיית השכלת נשים (באדיבות הארכיון המרכזי לתיעוד היסטורי בוורשה)

"בספר אני מביאה את סיפורה של אנה קלוגר, שהיתה לה תשוקה אדירה ללימודים. זה כל מה שהיא רצתה לעשות. היא סיימה את הבחינות לתואר הראשון ונרשמה בחשאי לאוניברסיטה, ומאוחר יותר השלימה דוקטורט באוניברסיטת וינה. הסיפורים האלה, על נשים עם תשוקה אינטלקטואלית, לא מסופרים. האומץ שהיה לה ללכת בעקבות החלום שלה".

מה הדבר שהכי הפתיע אותך במחקר?
"יש לי חברה שירשה את משקפי האופרה של סבתה. סבתה וסבה הגיעו מקרקוב. במשפחה מספרים שסבא שלה היה חסיד וסבתא שלה היתה הולכת לאופרה, להרצאות. היא היתה לבושה כמו אישה חסודה הגונה, אבל היא עשתה את כל הדברים האלה.

"אני חושבת שקשה לנו להבין את זה בגלל שאנחנו מצפות להרמוניה, שהכל יתאים אחד לשני, שיסתדר. אבל עבור חלק מהנשים של אותה התקופה, החיים היו מלאים בסתירות. אני לא מנסה לטעון שהן לא היו מאוד אדוקות, או שכל הנשים התרחקו מהיהדות. אני אומרת שיש מספר גדל של נשים שהראש שלהן נפתח בגלל החינוך שלהן.

"זאת גם היתה התקופה שבה צמח הפמיניזם. הנשים הלכו להרצאות, לתיאטרון. הרבה דברים קרו שם, ונשים ביקרו במקומות האלה. מה עוד הן יכלו לעשות בזמנן הפנוי? זה יצר עימות בינן לבין המשפחות שלהן".

"זאת גם היתה התקופה שבה צמח הפמיניזם. הנשים הלכו להרצאות, לתיאטרון. הרבה דברים קרו שם, ונשים ביקרו במקומות האלה. מה עוד הן יכלו לעשות בזמנן הפנוי? זה יצר עימות בינן לבין המשפחות שלהן"

האם העובדה שהנשים הצעירות האלה חיפשו מקלט במנזר הקשה על היחסים בין היהודים לקתולים באותה תקופה?
"כן, בהחלט. זאת תקופה של התעצמות האנטישמיות באימפריה ההבסבורגית. יש תגובות קיצוניות בכפרים מחוץ לקרקוב ב-1898. יש ספר על הנושא, The Plunder, 'הביזה', שמתאר את ההתקפה והאלימות של אותו אביב. המתח הבין דתי כבר היה קיים.

מנזר האחיות פליסיאן בחרוב סמולנסק 6, קראקוב. את התמונה צילם נתן קריגר, ב-1890 בקירוב (באדיבות המוזיאון ההיסטורי של העיר קראקוב)

"התקשורת היהודית של התקופה התייחסה למה שאירע שם כחטיפות, אבל הכנסיה הקתולית אומרת שלנשים הצעירות היתה בחירה חופשית. הדרישה של המשפחות היהודיות ושל המשטרה לבצע חיפושים במנזר כדי לאתר את הנערות תרמה למצב".

תוכלי לספר קצת על שרה שנירר וההשפעה שלה?
"במובן מסוים, היא היתה אחת מהבנות המורדות. כשהיא היתה צעירה יותר, היא השתתפה בהרצאות פומביות לנשים, וגם הלכה לתיאטרון. אבל בסופו של דבר היא עזבה את משובות הנעורים האלה ונכנסה בכל כוחה למשימה של חינוך בנות חרדיות לקבל ולחגוג את מעמדן השונה.

מייסדת בית יעקב, שרה שנירר

"אני רואה את שנירר כקנאית דתית וכאידיאולוגית חרדית שהובילה את התנועה שהיתה במקביל גם מהפכה בלימודי התורה, וגם מהפכת נגד בהשכלת נשים: מהפכה בלימודי התורה כי סוף סוף ייסדו חינוך יהודי רשמי לנשים, אבל מהפכת נגד, בגלל שמערכת החינוך שהיא סייעה בהקמתה חסמה את דרכן של נשים להשכלה גבוהה. מחקרים עכשוויים מתמקדים במהפכה ולא במהפכת הנגד".

מה הדבר החשוב ביותר שאת רוצה שהקוראים שלך יקחו איתם מהספר?
"ההיסטוריה של נשים היא ההיסטוריה של המשפחות, של הקהילות, של המדינה. הכל קשור זה בזה. אם לא נכלול את ההיסטוריות של הנשים, נפספס הרבה ממה שמתרחש בחברה, כך שהכרת וידיעת הסיפורים שלהן תסייע לנו לראות את החברה בצורה כוללת יותר".