האם מטבענו אנו מחפשים צדק, או שמא מעדיפים שהפשע ישתלם? בתרבות הפופולרית זה לא כל כך ברור: במאי סרטים מוכשר יגרום לנו להריע לשודד שנמלט מהבנק עם שקים של כסף בתא המטען. בפוליטיקה זה דומה: ככל שהנבל יותר מנוול כך הטפלון מתחזק. ואז הגיע בני גנץ.

במאי סרטים מוכשר יגרום לנו להריע לשודד שנמלט מהבנק עם שקים של כסף בתא המטען. בפוליטיקה זה דומה: ככל שהנבל יותר מנוול כך הטפלון מתחזק. ואז הגיע בני גנץ

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

גנץ הפך במהירות שיא מאביר על סוס לבן של הלא-ימין לסוג של איוב מודרני, אם לא בדיחה לאומית. שום דבר לא נסלח לו.

זה טוויסט, מכיוון שנוטים לראות בו אדם מוכשר במידה אבל מזליקו גדול במיוחד שנפל על משרות רמות כל חייו, כולל הרמטכ"לות והנסיקה הפוליטית. לפני בחירות 2019 הוא היה שם, הוא היה גנרל, הוא היה הגון וטוב, והוא היה גבוה מאוד; הוא עדיין לא עשה שטויות ועדיין לא הושחר על ידי מכונת ההכפשות של הליכוד.

כך הפך גנץ לראש המפלגה הרב-מפלגתית "כחול לבן" ונשלח לקרב עם בנימין נתניהו – איש בעל כישרונות גדולים וכמה הישגים בולטים, אבל גם בעל אישיות מעוותת כל כך עד שחצי עם מתעב אותו ממש.

ב-23 במרץ ישראל תלך שוב לקלפי, בפעם הרביעית מזה שנתיים. זה מסוג הדברים שהיו שמורים פעם לאיטליה, וזה מתאים: השחיתות כאן היא ברמת אבסורד שזכירה את ברלוסקוני.

נתניהו עומד לדין בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, ועוד היד נטויה מרוב עסקות צוללות מסריחות, סיבובי מניות מפוקפקים שהניבו מיליונים בחסות בני דודים, ועוד מרעין בישין. ספינת הליכוד שלו דולפת בעלי ברית לשעבר שלפתע גילו את מצפונם. ועדיין הוא עשוי להשאר על כסאו; תמיד קשה לשלול את סיכויו.

באשר לגנץ – אם בכלל יחליט להתמודד שוב, האיש הזה שבשנת 2019 עמד בראש המפלגה הגדולה לכנסת, עשוי אפילו לא לעבור את אחוז החסימה. ראשות הממשלה היא לגמרי לא מציאותית.

ב-23 במרץ ישראל תלך שוב לקלפי, בפעם הרביעית מזה שנתיים. זה מסוג הדברים שהיו שמורים פעם לאיטליה, וזה מתאים: השחיתות כאן היא ברמת אבסורד שזכירה את ברלוסקוני

למי שתוהה איזהו החטא שראוי לעונש כזה, אנסה לסכם את שבעת החטאים של גנץ:

1

ראשית, גנץ ברח מאידיאולוגיה כמו מנגיף הקורונה. איש לא הצליח לגרום לו לומר מילה רעה על חצי מאה שנות כיבוש ישראלי על מיליוני פלסטינים. ולמעט רגע קצר בסיבוב השני גם לא הסכים באמת להתייחס להדתה הזוחלת ולסטטוס קוו בענייני דת שמשגע את ישראל החילונית. גנץ באמת האמין שהוא יכול לנצח מכוח אישיותו בלבד. זהו חטא היוהרה. בפוליטיקה זה עובד רק בימין; השמאלנים פיינשמעקערים יותר.

2

באופן דומה, הוא סירב להושיט יד חברית ממש לערביי ישראל שהם 15% מהבוחרים, 20% מהמדינה וכמעט 30% מהמרכז-שמאל – שהוא הוא הצד של גנץ במאבק הזה. נראה שהוא לא ידע את זה. למה דומה הדבר? לכך שנתניהו ידחה מעליו את החרדים שבלעדיהם אין לו שלטון – דבר שלא יקרה. לקראת הבחירות השלישיות, גנץ תיקן את זה במקצת בפגישות פרטיות – אך כלפי חוץ הוא הבטיח שלא יישב עם הרשימה הערבית המשותפת, שבלעדיה אין לו ממשלה. זהו חטא הבלבול.

3

לאורך כל הדרך גנץ הביא רוגטקה לקרב אקדחים. הוא מעולם לא הביע כראוי את הזעם שתומכיו חשו על חוצפתו של נאשם פלילי שנאחז כמטורף בתפקידו, ולא שיקף באמת את סלידתה של מחצית האוכלוסיה כלפי התנהגותו הסמכותנית והמפלגת של נתניהו שמסית שנים נגד המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, התקשורת, השמאל וה"דיקטטורה של פקידי השמאל" המדומה. במקום זאת הוא התעקש להודות לביבי בנימוס על שירותו הארוך, ומלמל מידי פעם משהו על כך ש"משהו לא טוב עבר" על ראש הממשלה, והתעקש בממלכתיות מעושה שכעת תורו הגיע. זהו חטא החנופה.

בזמן שגנץ נהג באבירות שכזו התקשורת הוצפה בלכלוך עליו – מטענות ודיווחים על פריצות לטלפון שלו עד טענות על התנהגות מינית לא נאותה ורמזים לרומנים ועלבונות אינספור וניסיונות של רבנים מפוקפקים להדיח את עוזריו לאמירות מביכות כאשר הם מוקלטים בסתר.

לאורך כל הדרך גנץ הביא רוגטקה לקרב אקדחים. הוא מעולם לא הביע את הזעם שתומכיו חשו על חוצפתו של נאשם פלילי שנאחז בתפקידו, ולא שיקף את סלידת מחצית האוכלוסיה מהתנהלות נתניהו

4

למה לגמגם כך? מכיוון שגנץ קיווה לשכנע בוחרי ימין להחליף צד, וכמה סקרים פנימיים הראו שליכודניקים כבודם נפגע אם מדברים סרה בביבי. גנץ שכח שאנחנו חיים בעידן של בועות מדיה חברתית, עידן בו מעטים משתכנעים.

במצב כזה חייבים להלהיב את הצד שלך, להוציא את הבוחרים שלך מהאדישות אלי הקלפי. קולות ברורים יותר כמו זה של יאיר לפיד (שהסכים בחוסר רצון לבכורת  גנץ) הודחקו בשם האסטרטגיה המוטעית הזו, שדיכאה את אחוז ההצבעה במעוזי השמאל, במיוחד בתל אביב. זהו חטא הכשל בניווט.

5

למרות הקמפיין הזהיר מדי והחצי אפוי, גנץ עדיין הצליח להוציא שוויון או ניצחון בכל אחד משלושת הסיבובים. בכל אחד מהם, אם זאת, ההפסד נמנע רק מתוקף החלפת הצד המפתיעה משהו של אביגדור ליברמן. ליברמן הוא מקרה מוזר של אולטרא-לאומי לא ליברלי שאיכשהו עדיין מבין את המציאות הדמוגרפית של הכיבוש, ובוחריו החילונים דוברי הרוסית אינם יכולים לסבול את הכפייה הדתית.

בבחירות האחרונות, יחד עם מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן והרשימה הערבית המשותפת, שלט גנץ ברוב בכנסת, שנראה אפילו מוכן לעבוד יחד. הנשיא ראובן ריבלין קיבל 62 המלצות עבור גנץ והעניק לו את ה"מנדט" הנכסף להקמת ממשלה. לשמוט דבר כזה מידיך זה לא סתם חטא – זהו לא רק חטא – זהו פשע ממש של הזדמנות פז שבוזבזה.

6

רימון הוטמן בתוך הנגמ"ש. כחלק מהמאמץ העלוב לפנות לימין, הכניסה כחול לבן לכנסת שני אנשי ימין אמיתיים, צבי האוזר ויועז הנדל. הכייסים הפוליטיים הללו לא סיפקו הרבה מבחינה אלקטורלית, אך הם סירבו לתמוך בממשלת גנץ משום שהיא תהיה תלויה בערבים.

לא יעלה על הדעת שנתניהו בעמדה דומה לא היה לוקח את השניים לתוך חדר חשוך מאוד עם אלה גדולה ביד. אבל גנץ ויתר, ומשם קצרה הייתה הדרך להצטרפות לממשלה תחת נתניהו בתמורה להבטחה לרוטציה עתידית (שאף אחד מלבדו כנראה לא האמין שתתממש).

גנץ הפך לאדם הראשון בהיסטוריה הישראלית שקיבל את המנדט והשתמש בו להקמת ממשלה של מישהו אחר (בגלל הבטחה של נוכל מדופלם וערבות אישית של פושע מורשע). זהו חטא התמימות.

7

בהצטרפותו לנתניהו, כאשר תפקידו העיקרי היה לא לעשות שום דבר כזה, גנץ ביצע מעשה שפשוט היה אסור, בלי שום וויכוח (כמו שכתבתי ימים לפני השגיאה המרה). הוא הותיר חלק עצום מתומכיו עם תחושה מטלטלת של בגידה, ללא הגזמה. נכון שלא לזה הוא התכוון, אבל הוא ידע היטב שכך זה נתפס. זה היה חטא הכפירה בעיקר.

גנץ הפך לאדם הראשון בהיסטוריה הישראלית שקיבל את המנדט והשתמש בו להקמת ממשלה של מישהו אחר (בגלל הבטחה של נוכל מדופלם וערבות אישית של פושע מורשע). זהו חטא התמימות

גנץ דקלם השכם והערב "ישראל לפני הכל" – אבל לא הבין מה קרה, מה קורה ומה עומד לקרות. כחול לבן התפרקה במהירות – מכה קשה לרעיון של אלטרנטיבה שלטונית. הליכוד פתח מיד בטריקים ובשטיקים, לפי הספר וללא שמץ של בושה. ואז הגיעה הזפת, והגיעו גם נוצות.

נכון שכחול לבן הצליחה לחסום כמה דברים איומים במהלך חודשי ה"אחדות". אבל גנץ חיסל את המניה הפוליטית שלו לחלוטין בימים האחרונים בתמרוניו להאריך את ימי הממשלה ולהעניק לישראל תקציב שבאמת היה נדרש כאוויר לנשימה. הוא נראה כמו משה שרת המתמודד מול סוג של קליגולה.

מדוע הישראלים – שמוכנים לפי מצב הרוח לסלוח כמעט על כל אסון, להריע לכל נוכל ולהכשיר כל שרץ מזדמן – באים כך חשבון עם האיש שוחר הטוב הזה? הסיבה ברורה. קשה אמנם להאמין על רמטכ"ל ושר בטחון, אבל גנץ יצא לגמרי פראייר מכל העסק העגום הזה. על כך לא עוברים כאן לסדר היום.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com