איך קרה שאני, תימנייה מבטן ומלידה (וטיפונת טריפוליטאית), חוגגת כבר 7 שנים את "נובי גוד"? זאת לא עוד ארוחת ערב אצלנו וזה גם לא דומה לשום ארוחת חג אחרת שאנחנו מציינים במשפחה. זאת חגיגה אמיתית, צבעונית מאד, מסורתית, מרגשת ומלאה באהובים שלנו משתי המשפחות וחברים קרובים. אנחנו מארחים אצלנו בבית אנשים, אוכל, אלכוהול, סיפורים ומתנות.

איך קרה שאני, תימנייה מבטן ומלידה (וטיפונת טריפוליטאית), חוגגת כבר 7 שנים את "נובי גוד"? זאת לא עוד ארוחת ערב או ארוחת חג אחרת שאנחנו מציינים במשפחה. זאת חגיגה אמיתית, צבעונית, מסורתית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אז איך יצא שאני חוגגת בכל שנה גם את השנה העברית וגם את השנה האזרחית? בטח יש כאלה שחושבים שיש לנו מספיק מועדים בלוח השנה וזה מוגזם לאמץ מועדים נוספים.

בן זוגי עלה בשנת 90' מבריה"מ ומאז ומתמיד הם נהגו לחגוג בביתם את בוא השנה החדשה. מהרגע בו קשרנו את חיינו זו בזה, זה הפך להיות גם חלק מחיי. לפני כמה שנים התחלתי להסתקרן בחג הזה, אחרי שנים בהן הייתי בטוחה שמדובר בחג נוצרי שאין לנו שום קשר אליו כיהודים. מעולם לא בחנתי את החג הזה לעומק ובעיקר הרגשתי מבוכה גדולה סביבו, מצידי וגם מצד חברותיי שעלו מברית המועצות.

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את החשיבות של החג עבורו ועבור משפחתו ואת האסימון שנפל בנוגע לפערים התרבותיים והמסורתיים שיש בנינו. המבוכה התחילה להתפזר ולהתנדף ברגע שדיברנו והבנו מאיפה כל אחד ואחת מאתנו מגיעים לחג הזה. אז בשנה הראשונה, במבוכה גדולה, הצבנו יולקה (עץ אשוח) קטן בסלון וקישטנו בסוכריות.

אז מה זה בעצם נובי גוד?

נובי גוד (גוד ברוסית: שנה, נובי: חדשה) הוא למעשה חגיגות השנה האזרחית החדשה שנחגגה בברית המועצות. מדובר בחג משפחתי, אחד מבין שני חגים יחידים שנחגגו. כל החגים הדתיים בוטלו עם עליית הקומוניזם בבריה"מ ונשאר רק חג משפחתי אחד: הנובי גוד היה החג בו המשפחה מתכנסת יחד סביב שולחן האוכל, משפחה וחברים.

מדובר בחג משפחתי, אחד מבין שני חגים יחידים שנחגגו. כל החגים הדתיים בוטלו עם עליית הקומוניזם בבריה"מ ונשאר רק חג משפחתי אחד: הנובי גוד, כשהמשפחה והחברים מתכנסים יחד סביב שולחן האוכל

כשיוצאי בריה"מ עלו לארץ, לרובם היה ברור שממשיכים לחגוג את הנובי גוד למרות שבארץ המנהגים שמתלווים לחג עוררו התנגדות גדולה בשל הדימוי הנוצרי לחג המולד. הדימויים אכן מאד דומים וקשורים בעברם לחג המולד, אבל המסורת לא קשורה בכלל לשום דת. בחג נהוג לשבת כמשפחה ולאכול מטעמים רוסיים, לספר סיפורים נוסטלגיים, לחלק מתנות ולשתות שמפניה.

אצלנו חגיגת הנובי גוד הן המועד הראשון שבו אין ויכוח אצל איזו משפחה חוגגים. לראשונה יצרנו חג שבו שתי המשפחות שלנו מתכנסות וחוגגות יחד עד אמצע הלילה, נפגשות כמשפחה אחת ולומדות זו על זו. גם שולחן החג שלנו כבר מעורבב כמונו: תבלינים מזרחיים בגלופצי (עלי גפן ממולאים), האוליביה (סלט תפוחי אדמה) הופך לטבעוני ולפעמים מתגנב לו גם חוויג' למרק. כי ככה זה כשנפגשים – הכל מתחבר ומשהו חדש נוצר.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו בבית המורכב משלושת הזהויות התרבותיות המשמעותיות שלנו: הרוסית, התימנית והישראלית. אנחנו רוצים שלכל אחת מהזהויות האלו תהיה הכרה ונוכחות, בצורה שמתאימה לנו. זה צורך בסיסי בהגדרה עצמית. כמו שאני רוצה שהילדים שלי ירגישו בבית כשהם שומעים מוזיקה תימנית או חוגגים בחינה, כך אני רוצה שהם ירגישו שייכים לתרבות הרוסית. עד לא מזמן, נובי גוד היה מסורת פנימית של מועדון סגור. אבל בדור שלנו אנחנו פותחים את הדלתות אחד בפני השנייה, חושפים עוד טפח פנימי וזהותי, ומביאים אותו לחזית המפגש בנינו.

אבל הבית שלי לא מיוחד. הוא משקף את המציאות הישראלית שמורכבת מתתי-תרבויות ומנסה ליצור תרבות ישראלית אחת. אנחנו נמצאים בתקופה שבה יש ייצוגים שונים לתרבויות מגוונות במרחב הציבורי. יש עוד הרבה לאן להתקדם, אבל התנועות התרבותיות שפועלות סביבנו מתארות בדיוק את התהליך שקורה לכל קבוצה אתנית שעברה ממולדת למקום חדש. לכל קבוצה אתנית יש רצון להיטמע באופן בלעדי בתרבות החדשה, על אף כל הקשיים, ואפילו במחיר של נישול חלקים מסוימים בזהות. כעבור דור, כאשר ההטמעה עובדת טוב ומתחילים להרגיש ביטחון במקום החדש, יש חזרה לשורשים. יש ניסיון מחודש לחזור למסורות של סבינו וסבותינו ולתת להם מקום מכובד ונוכח.

החברה הישראלית כיום מורכבת מתערובת אינסופית של תרבויות וכבר קשה לזהות את עצמנו בעלי זיקה בלעדית לתרבות אחת ויחידה. אנחנו הרי אלופים בזה, כמדינה שקלטה במשך עשרות שנים עליות מכל קצות תבל. ההפרדה בין מגזרים חברתיים עדיין קיימת, וחשוב שהיא תמשיך להתקיים, אך החפיפה והאינטראקציה הגבוהה מחייבת אותנו להכיר ולפגוש את האחר.

גם שולחן החג שלנו כבר מעורבב כמונו: תבלינים מזרחיים בגלופצי (עלי גפן ממולאים), האוליביה (סלט תפוחי אדמה) הופך לטבעוני ולפעמים מתגנב לו גם חוויג' למרק. כי ככה זה כשנפגשים – הכל מתחבר ומשהו חדש נוצר

אנחנו חייבים לחזק את השריר בתוכנו שיודע לחגוג בשמחת חברינו ושותפינו. זאת לא סתם מחווה של רצון טוב להעמיד יולקה (עץ אשוח) במשרד, אלא ביטוי של סולידריות חברתית שנובעת מהכרה עמוקה, כבוד ואיחוד בין אנשים. לא סתם אנשים, אלא אנשים השותפים יחד במרקם החברתי ישראלי. כך הלבבות שלנו מתקרבים וכך אנו מרבים שמחה בישראל.

סנובם גודם – שנה טובה!

נופר סימפסון היא מורה למקרא, מחשבת ישראל ויוגה. מייסדת ומנהלת את הישיבה החילונית של ארגון בינ"ה בחיפה בשנים האחרונות ופועלת רבות בתחום ההתחדשות היהודית בחיפה.