אלו ימים של מגפה משתוללת וחדשות רעות מידי יום בבריטניה. חג מולד שבו שכנים התיישבו יחדיו לשולחן החג מחוץ לביתם, כדי להיות ביחד, בקור של שלוש מעלות. בתי חולים בדרום לונדון מדווחים על מחסור בחמצן.
אבל בעיתונות הימין חוגגים: הנה בריטניה הולכת לכבוש את העולם שרק מחכה לה. הבום הכלכלי יחל ממש בקרוב, עכשיו שבריטניה כבר אינה אזוקה לאיחוד האירופאי. רק חכו עם משלוח חבילות לאירופה, זה לא אפשרי כרגע כי הדואר המלכותי לא מוכן למעבר למצב החדש עדיין.
אלו ימים אחרונים של אנחת רווחה. הלילה ב-23:00 שעון לונדון, תיפרד בריטניה רשמית מהאיחוד האירופי עם הסכם שימנע את הקטסטרופה של ניתוק הקשרים ללא הסדר.
החששות על מחסור במזון, תרופות, דלק, מצור על הנמלים, חורבן הכלכלה וסגירת בתי עסק שגם כך בקושי שורדים והסתפקות באוכל תוצרת בריטניה בלבד – כפי שתוארו במסמכים רשמים של משרדי הממשלה – כל אלו נמנעו ברגע האחרון. גם בשבוע הבא יהיו במרכולים גבינות צרפתיות ולא רק לפת וסלק, אז אין צורך לאגור פסטה.
בוריס ג'ונסון – האיש שנבחר לראשות הממשלה על סמך הבטחתו שיש לו "הסכם מוכן", האיש שעמד בראש קמפיין שטען ש"ההסכם יהיה הקל ביותר להשגה בהיסטוריה", האיש שהתחייב להשיג ברקזיט – עמד בהבטחתו ברגע האחרון ממש, בערב חג המולד, שבוע לפני הדד-ליין האחרון בהחלט. אפילו ג'ונסון אינו כה חסר אחריות בכדי לרסק את בריטניה לתוך חומת לבנים.
מלחמות הספין החלו עם צאת החג. מי ויתר יותר, מי הפסיד פחות, ומי יזכה לדוג את הדגים סביב האיים הבריטים. סעיף הדגה, 0.16% מסך כל הכלכלה הבריטית, תפס משקל עצום בכותרות העיתונים ובדיונים הציבוריים. הצי הבריטי עמד בכוננות לשלוט בגלים ולהגן על הדגים בעלי האזרחות הבריטית, ולבסוף נמצאה פשרה מי יוכל לדוג, איפה ואיזו הקצאות דיג כל מדינה תקבל.
סעיף הדגה, 0.16% מסך הכלכלה הבריטית, תפס משקל עצום בכותרות ובדיונים הציבוריים. הצי הבריטי עמד בכוננות להגן על הדגים בעלי האזרחות הבריטית, ולבסוף נמצאה פשרה מי יוכל לדוג ואיפה
"אני כועס, מאוכזב ומרגיש נבגד", אמר אנדרו לוקר, יו"ר ארגון הדייגים הלאומי, "העסקה הזו מזיקה לנו". בגרימסבי, בירת הדיג הבריטית, הצביעו 69.9% בעד ברקזיט. אפשר לומר שהם בלעו את הפתיון.
הספין שהעסיק כמה כתבים בווסמינסטר כבר נעלם ומייד יחלו הדיווחים הזועמים על דמי שימוש בטלפון סלולרי בזמן שהות באירופה, הגבלות שהייה על בעלי בתים באירופה שיצטרכו להסתפק בוויזה של 90 יום, וקיפוח משווע של אזרחי הממלכה שכבר אינם בעלי זכויות באירופה.
לא נורא, העיקר שהדרכונים החדשים יונפקו בצבע כחול כהה ולא הבורדו האירופאי. כחול כהה, כמו פעם, בימים ההם, בהם בריטניה היתה ריבונית, שלטה בגבולותיה ולא הייתה נתונה לשלטון אירופאי. סטודנטים כבר לא יזכו להשתתף בתוכנית ארסמוס הכלל אירופאית לחילופי סטודנטים, מרחיבת הדעת והאופקים, יוצרת הקשרים ומפילת הגבולות, אבל מה זה לעומת הידיעה שהפרלמנט יוכל לקבוע את חוקים ללא הגבלות אירופאיות.
בריטניה התנגדה רק לשני אחוז מהחוקים שהתקבלו בבריסל והייתה בעלת השפעה על הדיונים, אגב. מי יודע, אולי גם נחזור להשתמש באינצ'ים ויארדים במקום השיטה המטרית – כפי שרוצה הבחור מהפנצ'ריה המקומית, שנימק את תמיכתו בברקזיט בשנאתו למטרים. הכלכלה צפויה להצטמק ב-2 אחוזים לשנה, אבל הנוסטלגיה מתוקה כל כך.
נמאס למלא טפסים
ביולי 2016 הצטרפתי לנסיעת רכבת מיוחדת כאורח חברת "סטים דרים". במשך יום ארוך במיוחד נסעתי מלונדון ועד הוליהד בפינה הצפון מערבית של ווילס ובחזרה – כ-900 קילומטרים ו-90 שנה לאחור. הנסיעה, ימים ספורים לפני משאל העם על היציאה מהאיחוד האירופאי, לא הייתה סתם נסיעת רכבת. במקום קטר חשמלי הוביל את הקרונות קטר הקיטור המפורסם והאהוב ביותר בבריטניה – "הסקוטי המעופף".
"הסקוטי המעופף" היה קטר הקיטור שעבד ושבר שיאי מהירות בקו שבין לונדון ואדינבורו מ-1924 ועד 1962, אז הוחלף על ידי קרון דיזל, ובשנים האחרונות הוא משמש כקטר בנסיעות רכבת מיוחדות למעריצי רכבות.
בקרונות העתיקים והמפוארים שפעם אירחו את המחלקה הראשונה, הצטופפו בעיקר פנסיונרים וחובבי רכבות שידעו לדקלם את ההיסטוריה של הקטר, קטרים בני דורו, קטרי דיזל אהובים, ובעיקר את התחושה שזה לא אותו דבר היום.
"כשהייתי נער הייתי הולך לתחנות רכבת בסופי שבוע ורושם את מספרי קטרי הקיטור", סיפר לי אז דיוויד מווטפורד שליד לונדון, "אז היו רכבות ממש שאהבנו, היום אלו קטרים חשמליים וזה לא אותו דבר".
הנסיעה החלה בתחנת קינגס קרוס בלונדון, משם המשכנו עם קטר (לוקו בלשון המומחים) חשמלי עד לקרו בצפון אנגליה, שם נרתמו הקרונות לקטר הקיטור המפורסם לעיני מאות מעריצים. "הסקוטי המעופף", יש לומר, הוא מפלצת ברזל ואש יפהפיה בעלת גוף ארוך ואלגנטי בצבע ירוק כהה, מטען פחם ודוד מים שיהפכו לקיטור ותנועה. ללא ספק, יצירת מופת של אסתטיקה והנדסה ומוזיאון דוהר של היסטוריה.
מקרו דחוף הקטר ונשף אש, גיצים ואדים, עבר בין הרים ובין סלעים בעמקים של צפון וויילס, לצד טירות עצומות ונהרות, האט בתחנת Llanfairpwllgwyngyll – הישוב בעל השם הארוך ביותר בבריטניה – לטובת הצלמים ולבסוף עצר בהוליהד, הנמל הראשי בין בריטניה ואירלנד, ומהלילה בין בריטניה והגבול המערבי לאירופה.
זו היתה הזדמנות להתאוורר סוף סוף. במשך שעות ארוכות טסה הרכבת אחורה בזמן והחשד התחיל לקנן בי שניצחון מחנה התומכים בהשארות באירופה אינו כה בטוח. בבועה הצפון לונדונית שלי ובמילייה התקשורתי ליברלי שלי לא פגשתי אדם אחד שהתכוון להצביע בעד ברקזיט. בהוליהד, יחסי הכוחות נטו מעט לטובת הפורשים.
"נמאס לי שכל שינוי צריך לקבל אישור ואני צריך למלא טפסים", אמר לי בעל עסק בעיר הנמל וסיפר שהוא עומד להצביע בעד ברקזיט. על סיפון הרכבת זרמי העומק בלטו עוד יותר.
את הדרך צפונה העברנו בדיבורים על הימים בהם רכבות היו רכבות, התעשיה הבריטית היתה המובילה בעולם והחיים היו יפים ופשוטים. ארוחת הצהרים שהוגשה היתה אמורה להיות מפוארת, שלוש מנות עם כל התוספות ויין, כאילו אנו במחלקה הראשונה רוחשת בני אצולה ולא על רכבת לשום מקום.
המפות הלבנות נפרשו, המלצרים מילצרו, המנות היו מפוארות והכוונות היו טובות. "סליחה, אולי אתה יכול לעזור לי עם המנות האלו", שאל אותי דיוויד, "אני לא הייתי באירופה אף פעם ואני זקוק לתרגום". כאן התחלתי לחשוד.
כמה ימים מאוחר יותר הצביעו תושבי בריטניה לעזוב את האיחוד האירופי והלילה התהליך מסתיים אחרי ארבע שנים וחצי של עיכובים, ויכוחים ותחושה שהחיים נעצרו. רכבת הברקזיט יוצאת לדרכה לשום מקום בקול תרועה, לעיני המעריצים עם קטר המוזן בפחם הגעגועים לעבר המפואר.
כאב רפאים פוסט אימפריאליסטי
"נוסטלגיה, זהו הסם האנגלי הקטן המזיק וההרסני ביותר", כתב באותו חודש א.א גיל, הכותב המושחז (והמנוח) של הסנדיי טיימס. "האתמול החמים כעוגה בצבע דבש ואמונה שהכל היה טוב יותר אז ושבריטניה, בעצם אנגליה, במצב גרוע יותר היום מאשר איזו נקודה מעורפלת בעבר בה היינו בפסגת האנגליות.
"זו הידיעה ששיאנו הגיע וחלף, ששום אמנות לא תהיה טובה כמו טרנר, אף סופר לא יתקרב לשייקספיר או דיקנס, דבר לא ילבלב כמו גן בכפר אנגלי, לא יהיה גיבור כנלסון, לא יקום פוליטיקאי כצ'רצ'יל, אף נוף מרגש כמו הצוקים הלבנים ולעולם לא נייצר דבר נפלא כמו רולס רויס או הסקוטי המעופף שוב".
בסקולנד ישנה כבר מחאה אנטי ממסדית אבל היא נותבה לעבר ווסטמינסטר – להבדיל מבריסל – בבחירות הכלליות, שם זכתה המפלגה הסקוטית הלאומית כמעט בכל המושבים.
סקוטלנד באופן מסורתי יותר פתוחה לרעיון של היותה חלק מאירופה מאשר אנגליה, אבל התמיכה בהשארות נובעת משלושה הבדלים מרכזיים: לסקוטים יש זהות לאומית ברורה בהרבה מזו של האנגלים, יש בה מנהיגות פוליטית שמקנה יציבות לחברה כולה ואין לה הזיות פוסט-קולוניאליסטיות.
הפרופסור ללימודים סקוטיים, ליאם מקאילוויני, מאוניברסיטת אוטגו בניו זילנד כתב: "אנגליה הפוסט אימפריאליסטית מתקשה להתאים את עצמה למשקלה הקטן בעולם. סקוטלנד נפרדה בקלות יתרה מחלקה בפשעי האימפריה, אבל היא חופשייה ממחשבות-שווא על גדלות אימפריאלית. אנחנו יודעים שאנחנו אומה קטנה מהפריפריה שיושבת בקצה המחוספס של אי אטלנטי – ולכן אנחנו מעריכים את את ההקשר של משפחתנו האירופאית".
"אני חושב שאנגלים רבים סובלים ממה שאני קורא כאב רפאים פוסט אימפריאליסטי", אמר לי הסופר והעיתונאי דיוויד ווינר. "אף פעם לא ניהלנו דיון רציני עם עצמנו על אובדן האימפריה ובמשך שנים חשבתי שזהו דבר טוב, אבל השבועות האחרונים הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לדיון כזה, כי אנשים באופן ברור עדיין לא השלימו עם התהליך הזה.
"אנגלים רבים סובלים ממה שאני קורא כאב רפאים פוסט אימפריאליסטי. אף פעם לא ניהלנו דיון רציני עם עצמנו על אובדן האימפריה. הגיע הזמן לדיון כזה, כי אנשים באופן ברור עדיין לא השלימו עם התהליך"
"אנשים עדיין חשים את עצמם כחלק מאומה מפוארת ששולטת בחלקים נרחבים בעולם ומתקשים להבין שאימפריה הזו נעלמה. כמו איבר שנכרת מהגוף אבל עדיין העצבים משדרים כאב ותחושות, כך גם העבר האימרפיאלי משפיע על ההווה".
פרשני ומצביעי הימין שונאים את ההנחה הזו, שבלב ברקזיט ישנה נוסטלגיה רעילה, געגועים לימי האימפריה, וכמיהה להוויה שמעולם לא הייתה – להבדיל ממחשבה רציונלית שתוביל את בריטניה קדימה.
שני הנושאים החשובים ביותר בקרב תומכי העזיבה היו אכן שליטה בהגירה אל תוך בריטניה וריבונות, כלומר אי-כפיפות לחוקי האיחוד. אבל המקור להם היה אותו געגוע לימים ההם ובלבול בין ריבונות ועוצמה.
חברות בריטיות עדיין יצטרכו לציית לחוקי האיחוד אם ירצו לייצא לשם, כי זהו טבעו של הסכם סחר – ויתור מסוים על ריבונות לטובת אינטרסים משותפים. זהו העולם שבו בריטניה אינה מעצמה אלא מדינה שמיוזמתה ירדה מהבימה העולמית. אבל לכו ספרו את זה לפועל הזועם שאיבד את עבודתו או להורה המודאג שבנו הוא כמעט דובר האנגלית היחידי בכיתה.
יש בעיות של ממש שהביאו אנשים להצביע בעד ברקזיט ולא רק כמיהה לעבר, אבל ספק אם המזימה הזו – שמובלת על ידי אריסטורקטים ובעלי ממון שכבר עכשיו התעשרו עוד יותר מהכאוס שהמיטו על המדינה – היא הפתרון.
השר הבכיר מייקל גוב כבר הזהיר בעלי עסקים להתכונן לשוני באופי עבודה עם אירופה ולהכין את הטפסים הנדרשים עם כניסת השנה החדשה. ההבטחה הגדולה של קיצוץ בטופסולוגיה עליה בנה הדובר מהוליהד התפוגגה כבר תוך שבוע. למעשה, כל העסקים שמייצאים ל- ומייבאים מאירופה, ואותם עסקים שמייבאים מבריטניה, יצטרכו להקדיש שעות עבודה רבות ומשאבים גדולים לטפסים ובדיקות חדשות.
לעיתים, כפי שהעיד יצאן צלופחים מגלוסטר לאירופה, זה ההבדל בין רווח קטן לפשיטת רגל. "היזהר במה שאתה מייחל לו", אמר פיטר ווד, אותו בעל עסק שהצביע עבור ברקזיט ועתה מתחרט על כך. הסר דאגה מליבך פיטר, ישנם צלופחים בסביבות המפלגה השמרנית שיידעו כבר לנצל את המצב.
https://twitter.com/HackedOffHugh/status/1343890893745565696
טום קיבאסי, מנהל לשעבר במכון המחקר ציבורי, אמר לניו יורק טיימס: "בריטניה מספקת שירותיים פיננסים ואחרים ברווח של 18 מיליארד פאונד בשנה לאיחוד האירופאי לעומת גירעון של 97 מיליארד במסחר בסחורות. תוצאות ההסכם הן שהאיחוד שומר על כל היתרונות בסחר בעוד שבריטניה איבדה את כל היתרונות שהיו לה במתן שירותים.
"התוצאה היא בדיוק מה שקורה ברוב הסכמי הסחר: הגוף החזק מקבל את מה שהוא רוצה ואילו הצד הקטן יותר – נכנע". תריזה מיי, ראשת הממשלה לשעבר, חזרה על אותה הערכה בפרלמנט והבהירה מי הפסיד פחות בקרב בין אירופה לבריטניה.
ברקזיט לא היה מעולם החלטה כלכלית. רוב המצביעים אמרו שהם יודעים שהכלכלה עלולה להפגע ושזהו מחיר שווה לשלם אותו. המצב שונה עכשיו, כשהכלכלה מרוסקת מקורונה והפרנסה ממש נמצאת בסכנה.
ברקזיט לא היה מעולם החלטה כלכלית. רוב המצביעים אמרו שהם יודעים שהכלכלה עלולה להפגע ושזהו מחיר שווה לשלם אותו. המצב שונה עכשיו, כשהכלכלה מרוסקת מקורונה והפרנסה ממש נמצאת בסכנה
ועדיין, ברקזיט הינו צעד פוליטי ותרבותי שנועד לסגור את בריטניה, להפנות גב לאירופה – שם האיחוד היה צעד שנועד להביא לשלום ושגשוג. "בכיתי באותו לילה", סיפרה לי סטודנטית לונדונית צעירה לפני שנה בקורס ספרדית, "הרגשתי שגוזלים ממני את העתיד".
הויכוח הגדול ששיסע את בריטניה במשך ארבע וחצי השנים האחרונות והפיל ראשי ממשלות שמרנים מאז הצטרפה בריטניה לאיחוד לפני 47 שנים, עתיד להרגע לתקופה קצרה. ההסכם מתווה קווים כלליים שכל הצדדים אמורים למלא בתוכן עם השנים, מהלך שתלוי בהרבה רצון טוב שלא בטוח שתמיד יהיה בנמצא.
מי יודע, אולי ההבטחות של ג'ונסון וחבר מרעיו על "רמות שטופות שמש" יתממשו בניגוד לכל התחזיות והכלכלה הבריטית תפרח מחדש אחרי מתן החיסון לנגיף הקורונה והסכמי סחר עם כל העולם. אולי, אם כי בינתיים נבואות השחור של מתנגדי העזיבה הולכות ומתגשמות אחת אחרי השנייה.
אם הכלכלה הבריטית אכן תיפגע, עתיד הימין להאשים שוב את האיחוד האירופי בהסכם לא הוגן, השמאל והגוש הפרו-אירופאי יתחזק עוד יותר (כבר עכשיו יש לו רוב) והנושא ימשיך לטרוד את הממלכה או מה שיישאר ממנה. הסיכוי לאיחוד באירלנד בין הצפון והרפובליקה גדל בעקבות הפרישה, כמו גם הסיכוי לעצמאות סקוטית.
וישנו עוד היבט אחד: בוריס ג'ונסון יצטרך למצוא נושא חדש לבסס עליו את כהונתו.
האיש שבנה קריירה עיתונאית – בואו נהיה נדיבים בהגדרה – ופוליטית על הסתה אנטי-אירופאית, ימצא את עצמו עם בעיות אמיתיות מבית ומשבר גלובלי עצום, והפעם ללא רשת ההגנה שסיפק לו באופוזציה ג'רמי קורבין השוטה המאוס.
הפער בין השמרנים ללייבור בהנהגת קיר סטרמר הצטמק במהלך השנה האחרונה, וג'ונסון כבר אינו יכול להסתמך על הבטחה לספק ברקזיט ולהנות מעליבות האופוזיציה. הוא יצטרך לשקם את הכלכלה, להקטין פערים ולשמור על מה שנותר ממעמדה של בריטניה בעולם.
ג'ונסון הוא אינו אדם שנוטה לזהירות אבל כדאי שישכיל ללמוד לקח אחד. ברקזיט הוא דוגמה יוצאת דופן למהירות שבה המציאות יכולה להשתנות ולהתדרדר אם הפוליטיקאים מאפשרים זאת. רק ארבע שנים לפני משאל העם, אירחה לונדון את המשחקים האולימפיים שנועדו להציג את לונדון כשער לאירופה, מקום פתוח והטרוגני שפניו לעתיד ולעבר השכנות הקרובות.
הפארק האולימפי היה מקום לגאווה לונדונית ובריטית, אבל גם אירופאית. באוטובוסים ורכבות נסעו מבקרים ותושבים קבועים מכל העולם, עם סמלים של מדינותיהם כשהם מדברים עם לונדונים אחרים. לא משהו נהוג בימי שלווה. הם היו גאים במוצאם, אבל גם בעיר שלהם ובאירוע הענק והמוצלח, בדיוק כמו תושבי בריטניה.
זה היה תשדיר פרסומות ארוך ויעיל לבריטניה המודרנית, ששנתיים מאוחר יותר הוכתה על ידי אלו שהעדיפו אנגליה סגורה ומבודדת.
מסע לשום מקום
בדרך חזרה מהוליהד, האנשים בצדי המסילה המשיכו לנופף ולחייך לעבר הקטר ונוסעי הרכבת. הם לפחות זכו לראות את המחזה המרשים הזה של פאר טכנולוגי בן כמעט מאה שנה. בתוך הרכבת עצמה אי אפשר היה לראות את הקטר, רק לספור את השעות בחזרה לתחנת האם.
השעות האחרונות כבר היו מאחורי קטר מצוי נטול הוד אימפריאלי ובחשיכה דרך התחנות הלא היסטוריות של פרברי לונדון. זו היתה נסיעה יקרה ולא מזיקה שנועדה לציבור מצומצם ומסויים מאוד שאכן נהנה ממנה. ברקזיט, לעומת זאת, הוא מסע לשום מקום שגורר אחריו מדינה שלמה ואף עשוי לפרקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו