לצד המילים הטובות שנכתבו, ובצדק, על פרויקט החיסונים של ישראל, הגיעו החשיפות האחרונות לגבי תיעדוף במתן החיסון לאוכלוסיות מסוימות על פני קבוצות אוכלוסיות אחרות, והן מעוררות תמיהה ומעלות שאלות רבות.

לצד המילים הטובות על פרויקט החיסונים הישראלי, הגיעו החשיפות האחרונות לגבי תיעדוף במתן החיסון לאוכלוסיות מסוימות על פני קבוצות אוכלוסיות אחרות, והן מעוררות תמיהה ומעלות שאלות

זה התחיל בפרסום מטריד אודות נתוני החיסונים לקורונה במנה הראשונה: ככל שאתה משתייך לקבוצה בעלות מדד סוציו-אקונומי גבוה יותר, כך גדל דרמטית הסיכוי שלך להתחסן, וזאת ביחס הפוך לאזרחיות ואזרחים המשתייכים לאשכול נמוך יותר. וכל זה על רקע נתוני התחלואה המעלים תמונת מצב הפוכה לגמרי ולפיה שיעורי התחלואה גבוהים מצויים בעיקר ביישובים המשתייכים לאשכול תחתון., במילים אחרות ופחות מכובסות: עניים מחוסנים פי כמה פחות מעשירים.

זה המשיך בהחלטתו של השר לביטחון הפנים – ובניגוד להנחיות היועמ"ש והמלצת משרד הבריאות – שלא לאפשר לחסן אסירים בני 60 ומעלה תוך שהוא מעמיד בסכנה את חייהם של אסירים בקבוצות סיכון. השר אוחנה מעדיף להתעלם, כנראה, מהרעיון שעונשי מאסר אמנם שוללים חירות אך בשום אופן אינם פוגעים בזכות לבריאות. מעניין מה חושב על ההחלטה הזאת שר הפנים הנוכחי והאסיר לשעבר אריה דרעי, להזכירכם, שותפו הקבוע והאוהד של הבוס של אוחנה.

ואז התבשרנו על החלטה אומללה נוספת של משרד הבריאות בנוגע לסדרי העדיפויות במתן החיסונים לעובדי בתי החולים. ע"פ ההחלטה, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות ועובדי המנהלה ואף דוברי בתי החולים יחוסנו מיד, יחד איתם יחוסנו שאר העובדים במחלוקות הקורונה, וזה מצוין. אך יתר עובדי הקבלן של בתי החולים לא זכאים כרגע להתחסן. וכך, בהחלטה שערורייתית ובלתי מתקבלת אחת, הופך שם המבצע "נותנים כתף"- לבדיחה עלובה ולא מצחיקה.

מעבר לציפייה מצוות הרופאים והרפואה לסרב להחלטה נוראית ולא הוגנת שכזאת, זועקת לשמיים ההבנה, כי בעיניהם של מקבלי ההחלטות, מדינת ישראל מחולקת לשווים יותר ושווים פחות, הרבה פחות.

עצם ראיית עובדי הקבלן כעובדים שקופים ותו לא, עבדים מודרניים, שגם בימי שיגרה לא זוכים ליותר ממינימום יחס ושכר, מעוררת חלחלה ותחושת גועל עצומה. אך לא פחות היא מעוררת שאלות לגבי רמת ההבנה של מקבלי ההחלטות במלחמה בנגיף – על, ובכן, היכולות של הנגיף עצמו.

זה המשיך בהחלטת השר לביטחון הפנים – בניגוד להנחיות היועמ"ש והמלצת משרד הבריאות – לא לחסן אסירים בני 60 ומעלה תוך סיכון חייהם. מעניין מה חושב על זה שר הפנים הנוכחי והאסיר לשעבר דרעי

כי מבחינת ההיגיון הפשוט, הקורונה כבר לימדה אותנו שיעור חשוב: היא איננה מבחינה בין אדם לאדם. אך כנראה שבבתי החולים יש חוקיות אחרת להתנהגותו של הנגיף. אחרת, איך יסבירו במשרד הבריאות מה עומד מאחורי ההחלטה הזאת, להותיר עובדי בית חולים ללא חיסון, מה שמסכן בוודאות את חיי החולים, ובייחוד את אלה שעדיין לא חוסנו ואת שאר הצוותים הרפואיים?

הרי גם אם נניח את נושא המוסריות בצד, מדובר בלוגיקה בסיסית: מדובר בעובדים השוהים שעות ארוכות בבתי החולים, באים במגע עם חולים, גם אם אינם עובדים במחלקות קורונה. כשהם ייפגשו עם יתר העובדים הקבועים שהתמזל מעמדם וחוסנו, או עם הציוד הרפואי, או עם החולים שלא התחסנו או שאינם יכולים להתחסן מסיבות שונות, מה הועילו "חכמים" בתקנתם?

מקרים כאלו הינם מיקרוקוסמוס למה שבעיני ליברטאנים נתפס כעניין של בחירה ומקדש את חירות האדם. בסופו של דבר, בעיניהם, זה הכול עניין של יחסי עובד ומעביד ותו לא. אבל האמת היא שמדובר בהיררכיה מעמדית ברורה.

בסוף, מדובר בפוליטיקת זהויות ידועה, הרואה הבדל בין אדם לאדם גם בשיאה של מגיפה עולמית. הניאו-ליברלים מאמינים בחשיבות ההון לפני האדם, מרגישים בנוח לתעדף מתן חיסונים לישובים מבוססים עם אחוזי תחלואה אפסיים על חשבון כאלה שנולדו ביישוב הלא נכון, עם תחלואה גבוהה, למגזר הלא נכון, והמועסק, בד"כ, בתנאי עבדות של קבלן.

זה יכול להיות עובד ניקיון שלוקח חלק פעיל במלחמה הזו ושתפקידו למנוע זיהומים במקומות הכי רגישים לכך, וזה יכול להיות מאבטחים שעובדים שעות רבות מאוד תמורת מעט מאוד כסף בשמירה על כולנו. זה יכול להיות גם ההורים, הסבים והסבתות שלנו, תושבי ותושבות הפריפריה הגאוגרפית והמעמדית. זה הקופאיות, נהגי אוטובוס, עובדי רווחה (שלא נספרים כבר שנים). וזה גם הסרת האחריות על חיסונם של תושבי עזה והגדה, על כל ההשלכות שבדבר.

הקורונה לימדה אותנו שאינה מבחינה בין אדם לאדם. אך כנראה שבבתי החולים יש חוקיות אחרת להתנהגות הנגיף. אחרת, איך יסבירו במשרד הבריאות מה עומד מאחורי ההחלטה להותיר חלק מעובדי בתי החולים ללא חיסון?

מה שמשותף לכל אלה, לכל המקרים האלה – היא ההבנה הפשוטה שההגנה עליהם, היא בסופו של דבר הגנה על כולנו.

והנה לכם, על רגל אחת, על מה שבאמת צריכות להיות הבחירות האלה.

מאיר מישאל-שמואלי, פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק בכלכלה אנושית וביהדות מקרבת. פועל בכדי להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

לא ברור כמה התקדמנו מאז מלכות אחשורוש בפרס. אחשורוש מתייחס לוושתי, אשתו המלכה, כחלק מרכושו. הוא רוצה להראות את יופיה לכל שריו, והיא מפתיעה בפרץ פמיניסטי קשוח ומסרבת לתפקיד שיועד לה. הסרוב של ושתי מבהיל מאד – אישה שהיא גם יפה וגם אמיצה מערערת את יסודות הממלכה. הסרבנות עולה לה בחייה והיא מוצאת להורג.

ושתי מפתיעה בפרץ פמיניסטי קשוח ומסרבת לתפקיד שיועד לה, להראות את יופיה. הסרוב של ושתי מבהיל מאד – אישה שהיא גם יפה וגם אמיצה מערערת את יסודות הממלכה. הסרבנות עולה לה בחייה והיא מוצאת להורג

אסתר, הנערה היתומה והצנועה, נבחרה אולי בשל הרושם העדין שעשתה. היא לא פמיניסטית לוחמנית. ושתי היתה מעידה חד פעמית והנזק יתוקן באמצעות מלכה מז'אנר אחר. לא ממורמרת, לא כועסת, לא דעתנית ולא לוחמנית. יפה ושותקת. חכמי התלמוד תארו את אסתר כפסיבית ושתוקה:

"אסתר קרקע העולם היתה" (מסכת סנהדרין, עד).

וכוונתם שהיא היתה שקטה ופסיבית כמו אדמה חרושה. זהו דימוי קשה מאד. עורכת הדין אושרת שוהם נדרשה לביטוי הזה וכתבה סביבו מדרש חדש. המדרש שלה מופיע בספר דרשוני (חלק 2), ספר המאגד בתוכו מדרשי נשים שנכתבו בעשורים האחרונים.

זהו חלק מהתיקון הפמיניסטי הדתי. המקרא משאיר חללים רבים אותם מילאו חכמים בדרשות. הם זכו ביכולת לספר את הסיפור, לכתוב את ההיסטוריה ואת הנרטיב. הבעיה היא שעם כל הגיוון וריבוי הקולות בתלמוד, חכמים ייצגו רק חמישים אחוז של החברה.

התנועה הפמיניסטית הדתית החזירה את הקול הנשי לכותלי בית המדרש, השיבה לנשים את היכולת לכתוב מדרשים ואת היכולת לכתוב את הסיפור מנקודת המבט הנשית. גילוי נאות: מדרש שכתבתי מופיע גם הוא בספר.

"אמרו להם חכמים 'אסתר קרקע העולם היתה' שאינה עושה מעשה אלא הוא (אחשורוש) עושה בה".

משעמד מרדכי ואמר לה לאסתר 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו' (מגילת אסתר פרק ד, יד)

זעקה נגדו: אני החרשתי כל ימיי ואתה אומר לי אם החרש תחרישי?! אני בכיתי וכאבתי במסתרים, ואתה, שרק טעמת טעם כאב, מייד זעקת בקול, שנאמר 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'. אף אני לא אשתוק עוד, אף אני לא אסתיר ולא אסתר.

עוד מרדכי הולך ומוסיף 'ואת ובית אביך תאבדו', אמרה לו אסתר: 'אתה לקחתני כבת, אתה הוא בית אבי! תולה אתה גורלך בגורלי?' מייד עמדה ונטלה כח דיבור שנאמר 'ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי' נטלה כח בקשה ודרישה שנאמר 'שאלתי ובקשתי'.

לסוף שלחה להם לחכמים, חייכם, אתם אמרתם 'אסתר קרקע העולם היא' שאינה עושה מעשה, ולסוף נאמר 'ומאמר אסתר קיים'". (אסתר ט, לב)

זהו חלק מהתיקון הפמיניסטי הדתי. המקרא משאיר חללים אותם מילאו חכמים בדרשות וזכו לכתוב את ההיסטוריה והנרטיב. הבעיה היא שעם כל ריבוי הקולות בתלמוד, חכמים ייצגו רק 50 אחוז של החברה

המדרש של שוהם מצביע על נקודת המפנה בסיפור, על התפנית בעלילת חייה של אסתר. אחרי שמרדכי כפה עליה שתיקה בבית המלך, לפתע הוא כופה עליה לזעוק יחד עמו, לפרוע את כל הכללים בבית המלוכה ולסכן את עצמה למוות.

אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים, רגישה מאד לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו קשות על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה אסתר כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים. תם עידן השתיקה. תם עידן הצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות, כביכול יודע איך העולם מתנהל אבל בעצם מטיל עליה את כל כובד האחריות. היא נחלצת מהעמדה השתוקה ומתחילה לפעול ולספר את הסיפור בעצמה.

היכולת לספר את הסיפור של חייך בעצמך, מרפאת. היכולת לעשות מעשה עצמאי, מרפאת. היכולת להפסיק לעבוד במסירות במפעל החיים שמישהו אחר מנהל זו החלמה. כדי להחלים מיתמות, מבדידות, מפוגענות, ומשליטה צריך קהילה תומכת וצריך מקום.

אדמת מרפא נשית היא מקום המיועד להחלמה עבור נשים שמתמודדות עם משבר נפשי בעקבות אלימות מינית. מדובר במענה ראשון מסוגו בעולם שמאפשר לקבל טיפול מותאם טראומה מינית, טיפול גופני, נפשי ורוחני.

במרכז הטיפול נמצאת האישה והיא זו שיודעת כיצד לרפא את עצמה. הטיפול מיועד לנשים שפעמים רבות עמדו על סף תהום רגשי ופיסי וכמעט אבדו את חייהן.

אמ"ן שוכנת בטבע ירוק ומספקת לנשים השוהות בו מרחב של תקוה והחלמה. שערי אמ"ן נפתחו בתקופת הקורונה, כשנשים רבות התדפקו על הדלתות משום שלא יכלו להישאר לבד. בימים אלה מתקיים קמפיין שיאפשר את המשך קיומה.

אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים, רגישה לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה היא כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים, השתיקה והצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות

כדי לקחת חלק היכנסו ותרמו. כדי לראות ולהתרשם היכנסו לכתבה המצורפת ששודרה בכאן 11:

אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". נשואה, אם וסבתא.

מי שטועה פעם אחת, בסדר – כולנו טועים. מי שטועה פעם שנייה, חבר טוב צריך להעיר לו, אבל מי שטועה פעם אחר פעם, גם אחרי שהטעות הכרונית גורמת נזק כבד לאיש ולסביבתו, הרי זאת בעיה מסדר גודל אחר.

במה הדברים אמורים? באובססיה של מערב אירופה וחוגים רחבים בארצות הברית לכך שהמזרח הערבי חייב להיות דמוקרטיה, וכי חייבים לקיים שם בחירות.

אי אפשר לכפות דמוקרטיה. או שאתה דמוקרטי או שאתה לא. דמוקרטיה הוא תהליך פנימי של כל חברה וחברה.

מערב אירופה וחוגים רחבים בארה"ב אובססיבים לכך שהמזרח הערבי חייב להיות דמוקרטיה, וכי חייבים לקיים שם בחירות. אבל אי אפשר לכפות דמוקרטיה. דמוקרטיה הוא תהליך פנימי של כל חברה וחברה

גם למערב אירופה ולארה"ב לקח דורות עד שהתפתחויות היסטוריות, שהתחילו במגנה קרטה באנגליה במסעי הצלב, עבור דרך המהפכה הצרפתית, אביב העמים באירופה במאה ה-19 והמהפכה האמריקאית – עד שהתגבשו הדמוקרטיות המערביות המוכרות לנו היום.

דמוקרטיה מתקיימת בחברות שרוצות אותה. בחברות שלא רוצות אותה – היא לא תתקיים. אי אפשר לכפות דמוקרטיה מבחוץ – חוץ מהיוצא מן הכלל של יפן אחרי הטראומה הגדולה של מלחמת העולם השנייה.

אם מערב אירופה לוחצת על אבו מאזן לערוך בחירות, היא חייבת לדעת שהיציבות היחסית שהושגה במשולש ישראל, אשף וחמאס עלולה להתערער.

ולא צריך לנחש – אחרי שקונדוליסה רייס האמריקנית הכריחה את הנשיא מובארכ לערוך בחירות אשר נתנו לגיטימציה לאחים המוסלמים, והבחירות לרשות הפלסטינית שהעלו את חמאס לשלטון, די ברור שהבחירות שמדובר בהם עכשיו לרשות הפלסטינית לא יסתיימו אחרת.

משבר לוב הגדול גרם לאירופה נזק בלתי הפיך. כאשר פרץ הסער הערבי הדיקטטור הגדול של לוב, מועמר קדאפי, היה משרת נאמן של מדינות מערב אירופה. הוא חיסל את תוכנית הגרעין הסודית שלו, עצר את ההגירה מאפריקה ליבשת הנוצרית, לחם באל-קאעידה, היה מקור יציב של אנרגיה והשקיע סכומי עתק בכלכלה האירופית.

כאשר ביקש לדכא את המרד נגדו וכמעט הצליח, אומנם בשיטות דיכוי האופייניות לדיקטטורים מסוגו, אירופה התערבה מפאת "זכויות האדם" והתלהבות מ"האביב הערבי" שלא היה ולא נברא.

אחרי שקונדוליסה רייס האמריקאית הכריחה את הנשיא מובארכ לערוך בחירות, שנתנו לגיטימציה לאחים המוסלמים, והבחירות לרש"פ העלו את חמאס לשלטון, די ברור שהבחירות עכשיו לרש"פ לא יסתיימו אחרת

ומי החליף את קדאפי? אנרכיה, שבה האיסלאם הרדיקלי משתתף בחגיגה הגדולה. את אירופה שטף, ועדיין, זרם פליטים מאפריקה, אספקת האנרגיה השתבשה לחלוטין, ולחלל הריק חדרה תורכיה תוך עימות עם ציי המלחמה של איטליה וצרפת.

האם מישהו במערב למד לקח? לא נראה. הרשות הפלסטינית זכתה לשנות יציבות ארוכות. אבל המערב חושב שהרשות היא בלגיה – והיא לא.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.