בין הרבה מבוכות אחרות שפקדו את מחנה המרכז שמאל בחודשים האחרונים וחשפו את חולשותיו, סוגיית אבתסאם מראענה היא המביכה מכולן. כאילו לא למדנו כלום מתעמולת הימין ב-20 השנים האחרונות – משגרים בלון ניסוי עם קצת חומר נפץ, ואנחנו מחבקים אותו לחיקנו ונהנים מכל שבב וגיץ של שלבי הפיצוץ.

בין הרבה מבוכות שפקדו את מחנה המרכז שמאל בחודשים האחרונים וחשפו את חולשותיו, סוגיית אבתסאם מראענה היא המביכה מכולן. כאילו לא למדנו כלום מתעמולת הימין ב-20 השנים האחרונות

מאות ראיונות קיימו מועמדי ומועמדות מפלגת העבודה לכנסת ה-24 בשבועות האחרונים, אבל במערכות התקשורת שכבר הפסיקו לדבר אידאולוגיה, ערכים וחזון, על מה נותר לדבר מלבד הבלון ששיגרו לאוויר ליצני החצר מבלפור? אתם מתאריםות לעצמכן מצב שבו בן גוריון, רבין או פרס היו בכלל מתייחסים לדברים הללו ולא זורקים אותם בפרצופו של הימין?

באף אחד מהראיונות הללו, איש מנציגי המחנה הדמוקרטי-ליברלי לא התייצב איתן וחשף את ערוותם וריקנותם הערכית של אותם מפריחי בלונים. אמנם הקולות מתוך מפלגת העבודה לפסילתה של מראענה נותרו חלשים (הישג מרשים כלשעצמו), אבל ראינו הרבה התפתלות והתכדרות עצמית המעידה על בושה ותחושת אשם.

מרב מיכאלי פעלה בגבורה בשנה האחרונה וניכר שהציבור מעריך את זה. אף על פי כן, שאלה אחת פשוטה של אופירה וברקו הצליחה לעשות מה שהצעות לכניסה לממשלה, תביעה משפטית, הימור מסוכן על עתידה הפוליטי ובעיקר תחושת מיאוס מהמערכת המסואבת לא הצליחו לעשות.

התשובה לשאלת אבתסאם מראענה היא ברורה וצריכה להיאמר בראש מורם: "מה יותר מסוכן לעתידה של מדינת ישראל? עבריין שמואשם בפשעים חמורים ומכהן בתפקיד הבכיר ביותר במגזר הציבורי, תוך שיסוי וקריעה של המרקם החברתי ושחיקת הדמוקרטיה, או תסריטאית קולנוע שכתבה לפני 10 שנים פוסט והתנצלה עליו? במה אתם מתעסקים למען השם? חדלנו לבלוע את גיבובי המילים שלכם ואת מזימות כוורת בלפור שעובדת מסביב לשעון ביעילות שמעוררת פלצות".

במקום זאת, במהלך שאין דרך אחרת להגדירו מאשר מזוכיזם והפנמה של דיכוי אידאולוגי, מעדיפים רבים מאנשי מחנה המרכז שמאל לטמון שוב את הראש בערימת הרפש של הימין. להתחיל במסע תחקירים לעברה של פוליטיקאית מתחילה, שנכנסה לגוב האריות מתוך רצון אמיתי להילחם בשנאה ובפירוד בין יהודים וערבים. מפקפקים בה ובכוונותיה לדאוג לנשים הערביות שנמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית, וצולבים את יושבת ראש המפלגה על שלא נכנעת להמון ולא גירשה את האיום הקיומי מקרב המפלגה שהקימה את המדינה.

התשובה לשאלת מראענה ברורה וצריכה להיאמר בראש מורם: "מה יותר מסוכן לעתידה של מדינת ישראל? עבריין שמואשם בפשעים חמורים ומכהן בתפקיד הבכיר ביותר או תסריטאית שכתבה לפני 10 שנים פוסט והתנצלה עליו?

כמה כעס ואכזבה. כעס על שלא הצלחנו להתעלות מעל סימון האיום הקיומי התורן של נתניהו (תמיד מדובר או באישה, או בערבי או בשילוב של השניים). אכזבה מכך שלא למדנו לקח ובחרנו לחבוט שוב בעצמנו, כמו אישה שמרגישה נאורה כי היא סובלנית כלפי בעלה המכה, שהרי יש לנהוג בו בחמלה ובהכלה. כמה טיפשות ששוב לא הבנו את גודל השעה וגודל הסכנה לדמוקרטיה ולדמותה של מדינת ישראל.

אור ארז הוא פעיל חברתי-פוליטי. עוסק בדוברות פוליטית של דמויות וארגונים במחנה המרכז-שמאל. חבר ועידה לשעבר במפלגת העבודה ואקטיביסט גאה. במהלך לימודי פוליטיקה וממשל ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון הספיק לארגן את ההפגנה הראשונה נגד נתניהו בבאר שבע, להיפגע מרכב חולף במחאת הפונדקאות ולקבל איומים על חייו כשארגן את מצעד הגאווה בעיר. מאמין בחופש ובשוויון. החלק המרגיע ביומו הוא צפייה במהדורת החדשות לאור נרות לפני השינה.   

אמנת ז'נווה הרביעית קובעת בסעיף 56 שעל המעצמה הכובשת לפעול למיגור מגפות בשטח הכבוש.

מבחינת המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל היא מעצמה כובשת בגדה מאז יוני 1967. כל עוד לא סיפחה את הגדה תוך הענקת אזרחות לכל תושביה הפלסטינים (ולחילופין: הפכה עצמה למדינת אפרטהייד רשמית באמצעות סיפוח הגדה ללא מתן זכויות אזרח לפלסטינים) וכל עוד לא הסכימה לכונן מדינה פלסטינית, מדינת ישראל היא המעצמה הכובשת שם. והיא האחראית לשלומם ורווחתם הרפואית של מיליוני הפלסטינים בגדה בעת התפרצות מגפה.

אמנת ז'נווה הרביעית קובעת בסעיף 56 שעל המעצמה הכובשת לפעול למיגור מגפות בשטח הכבוש. מבחינת המשפט הבינלאומי, ישראל היא מעצמה כובשת בגדה מאז יוני 1967

הדבר מטיל עליה חובה לחסן את התושבים הפלסטינים שתחת שליטתה הצבאית. לא זו בלבד שראש הממשלה נמנע מלעשות כן, הוא גם מסביר בשילוב מוכר של הסתה ושקר, שאלפי העובדים הפלסטינים שפוקדים את ישראל כדי להתפרנס משכר נמוך, הם שאחראים לכך שהתחלואה בישראל גבוהה לאין ערוך בהשוואה למדינות אי אחרות (וזהו גם הסברו השקרי והמסית לנתוני התמותה הגבוהים לאין ערוך בישראל בהשוואה למדינות אי אחרות).

זו לא רק הסתה מוכרת (הפלסטינים מפיצי מחלות כשם שמפגיני בלפור הפיצו מחלות, מסביר מי שמכנה את הרוטציה "תחלואה" ובכך חושף את האמת על השקר המוחלט שעמד מאחורי הסכם הרוטציה עליו חתם). זהו גם כזב: התחלואה בגדה המערבית נמוכה מזו שבמדינת ישראל. נתוני התמותה שם נמוכים יותר. ואין שום עדות שהפועלים הפלסטינים בישראל (שאותם היה על נתניהו לחסן כמו את כל הפלסטינים) הם שמעלים את התחלואה והתמותה.

ישנן עדויות, לעומת זאת, על כך שישראלים לא מעטים ששבו מדובאי ואזרחים לא ישראלים שהגיעו לכאן מטעמי לחצים פוליטיים (בחורי ישיבות מארצות הברית. ואין בכך כדי לרמוז חלילה שכל הציבור החרדי או רובו אחראי להפצת המחלה. רחוק משם) ובכלל שהעדר הפיקוח בנתב"ג הפרוץ – הם שהולידו את שיעור התחלואה. כמו גם אכיפה סלקטיבית במוקדי תחלואה ידועים וזאת מהטעמים הפוליטיים-הישרדותיים המוכרים של הנאשם שמחתים את שותפיו על מסמכי נאמנות מבישים.

הסתה, שקר ובריחה מאחריות לניהול נפשע מטעמי אינטרס הישרדות אישי תוך פגיעה באינטרס הציבורי והלאומי. התמהיל המוכר של נתניהו.

חיי אומה אינם מסלול הישרדות אישית. קיים חשש – לא בלתי מבוסס, אני חייב לומר – שראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות יקבל הכרעות לא על בסיס האינטרס הלאומי אלא על בסיס שיקולי הישרדות אישית.

אלו דברי נתניהו בשנת 2008. השנה בה נתן את קולו לתמיכה בהצעת חוק טרומית שלפיה, תופסק כהונת ראש ממשלה ברגע שהוגש נגדו כתב אישום. השנה שבה אולמרט התפטר בשלב החקירות. זמן רב בטרם הפך נאשם במשפט פלילי.

אמנת ז'נווה מחייבת את ישראל לחסן את התושבים הפלסטינים תחת שליטתה הצבאית. לא זו בלבד שרה"מ נמנע מכך, לטענתו הפלסטינים הם שאחראים לתחלואה הגבוהה בישראל יחסית למדינות אי אחרות

מה השתנה מאז? מבחינה עקרונית, לא השתנה דבר. נתניהו צדק אז כמובן. מבחינה מהותית, השתנה הכל. 13 שנים לאחר מכן, אנו שקועים במדמנה חוקתית, משפטית, פוליטית, ציבורית ומוסרית מצחינה במיוחד. רק בגללו.

והתקציב שלא הועבר רק כדי להפר הסכם רוטציה בידי הנוכל שמתעקש לשקר שוב ושוב ולטעון שיש תקציב? שטויות. העיקר שביבי יישאר ראש ממשלה. עם קואליציית הבלהות הגזענית והרקובה שלו.

רקוב.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.