את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30