(הערת מערכת: אמיר בן-דוד נמצא בחופש ויחזור בשבוע הבא. את הניוזלטר היום הכינה בירנית גורן)

יש ימים שבהם נדמה שהמדינה לא מתדרדרת עוד שלב, אלא פשוט מתפרקת מול העיניים. אתמול היה יום כזה.

בכנסת נבחר למבקר המדינה עורך הדין של ראש הממשלה, אחרי שההצבעה החשאית הפכה למבחן נאמנות מצולם למולך. באלון שבות ניסו עשרות חרדים לפרוץ לביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ניפצו חלונות, השחיתו רכוש והטילו אימה על בני משפחתו.

שלט בהפגנה בכיכר הבימה הקורא לעתיד טוב יותר. אילוסטרציה (צילום: אלון קורנגרין)

בתל אביב רוססו כתובות נאצה נגד עיתונאי חדשות 11, 12 ו-13, עם איום מפורש: "תשלמו בדם יקירכם". ובמקביל דווח כי רעיית ראש הממשלה השתתפה בריאיון למועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, כאילו גם מינוי כזה הוא עניין משפחתי פנימי ולא תפקיד ממלכתי רגיש בלשכת ראש הממשלה.

כל אחד מהאירועים האלה חמור בפני עצמו. אבל הקו שמחבר ביניהם הוא קריסת מנגנוני הריסון. כל מה שאמור לבלום כוח לפני שהוא הופך להפקרות – החוק, המוסדות, החשאיות, העצמאות המקצועית, האחריות הציבורית, הגבול בין מחאה לאיום ובין ביקורת לרדיפה – נסדק בבת אחת.

יחד, אירועי 3 ביוני מציירים תמונה של מדינה שפושטת את הרגל המוסרית והמוסדית שלה. זה כבר לא רק מאבק בין ימין לשמאל, קואליציה ואופוזיציה, חרדים וחילונים, ממשלה ובג"ץ.

זה מאבק על עצם הרעיון שיש במדינה מוסדות שאינם רכוש פרטי של השלטון; בעלי תפקידים שאינם משרתים אישיים של ראש הממשלה; ששחיתות היא לא אופציה; שטוהר המידות הוא תנאי סף; וששופטים, עיתונאים ושומרי סף – שאפשר לחלוק עליהם – הם לא אויבים.

אתמול היה יום שבו מדינת ישראל נראתה פחות כמו דמוקרטיה במשבר ויותר כמו דמוקרטיה לשעבר.

מיכאל ראבילו במשכן הכנסת בירושלים, 1 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הכנסת בחרה אתמול במבקר מדינה חדש. לא שופט בדימוס. לא דמות עצמאית ובעלת מרחק מהממשלה. לא אדם שמגיע לתפקיד עם סמכות ציבורית רחבה וניקיון כפיים מובהק.

הכנסת בחרה במיכאל ראבילו – עורך דין שייצג במשך שנים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את הליכוד ואת הממשלה; שותף ותיק במשרד עורכי הדין של דוד שמרון ויצחק מולכו, אנשי אמונו של נתניהו; האיש שאמור מעתה לבקר את המערכת שממנה צמח, את האנשים שאותם ייצג, ואת ראש הממשלה שנלחם אתמול על בחירתו כאילו מדובר במבצע חילוץ אישי.

זהו מינוי מושחת ברעיון שלו, עוד לפני שמגיעים לאופן שבו הושג. מבקר המדינה אמור להיות אחד משומרי הסף החשובים ביותר של המערכת הציבורית. הוא אמור לבדוק את פעולות הממשלה, את טוהר המידות, את מימון המפלגות, את התנהלות הרשויות, את הכשלים ואת השחיתות. הוא אמור להיות האיש שהשלטון חושש מפניו.

במקום זה, השלטון מינה את האיש שלו.

טל שניידר כותבת הבוקר בזמן ישראל כי מינוי ראבילו הוא תמצית שיטת נתניהו: "מוסדות עצמאיים מוחלפים בנאמנויות אישיות וביקורת שלטונית הופכת לחלק מחצר המלך". היא הזכירה את המונח המדויק לתופעה הזאת: פטרימוניאליזם – שיטת ממשל שבה המנהיג נשען לא על מוסדות, כללים ואחריות ציבורית, אלא על רשת של נאמנים אישיים.

"בניגוד למקובל בדמוקרטיות", כותבת שניידר, "בשיטת הפטרימוניאליזם המנהיג אינו נבנה מדעת הקהל או מתחושת שליחות ציבורית, אלא מרשת של נאמנים שביכולתו לטפח ולתגמל. המטרה אינה שלטון יעיל ומסור לציבור הרחב, אלא כינון 'חצר מלך'".

אתמול הרשת הזו נמתחה על מליאת הכנסת.

בסיבוב ההצבעה הראשון, שנערך כמתחייב בחוק בהצבעה חשאית, השופט העליון בדימוס יוסף אלרון קיבל 60 קולות. ראבילו קיבל 57. אלרון היה רחוק קול אחד בלבד מבחירה. ואז התחיל הסיבוב האמיתי: לחץ, משמעת, צילום, הוכחות נאמנות.

בסיבוב השני התוצאה התהפכה. ראבילו קיבל 61 קולות ונבחר למבקר המדינה.

ההצבעה לתפקיד מבקר המדינה: ראש הממשלה בנימין נתניהו מטיל את קולו, שר התקשורת שלמה קרעי וח"כ חנוך מילביצקי מצלמים את עצמם מאחורי הפרגוד בוחרים בעו"ד מיכאל ראבילו לתפקיד המבקר, 3 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90, מהרשתות החברתיות, מונטז')

זה לא פרט פרוצדורלי. זה לב האירוע. חוק יסוד: מבקר המדינה קובע כי המבקר ייבחר בהצבעה חשאית, משום שהמבקר אמור להיות עצמאי מן הממשלה, וחברי הכנסת אמורים לבחור אותו לפי מצפונם – לא לפי פחדם. החשאיות היא לא קישוט טקסי. היא המנגנון שנועד להגן על הרגע היחיד שבו חברי הקואליציה יכולים לומר לראש הממשלה: עד כאן.

אבל אתמול גם הרגע הזה נלקח מהם.

אחרי שנתניהו כמעט הפסיד בסיבוב הראשון, חברי כנסת מהליכוד תיעדו את עצמם מצביעים מאחורי הפרגוד, כדי להוכיח שהצביעו למועמד הנכון. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה התיר זאת, למרות עמדתה של היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק. כך הפכה הצבעה חשאית להצבעת נאמנות. כך הפך הפרגוד מתנאי לעצמאות למבחן כניעה.

פרופ' יניב רוזנאי כותב ב"הארץ" כי "חשאיות אינה המלצה". לדבריו, "אין שום טעם בקביעה שהבחירה חשאית, אם מצפים מהמצביעים שיתעדו ויציגו את הצבעתם. במצב כזה גם ח"כ המבקש לשמור על חשאיות הצבעתו אינו יכול לעשות זאת באמת".

רוזנאי הסביר אתמול את האבסורד המדויק של ההצבעה הזו: "אם רוב חבריו מצלמים ומציגים הוכחות לנאמנותם הפוליטית, עצם הסירוב לצלם נהפך בעצמו לאמירה פוליטית. במילים אחרות, הדרישה להראות למי הצבעת הופכת את החשאיות עצמה לבלתי אפשרית".

זו הנקודה כולה. ברגע שמצביע נדרש להוכיח למי הצביע, אין עוד הצבעה חשאית. ברגע שחבר כנסת שאינו מצלם את עצמו מסמן בכך את עצמו כחשוד, אין עוד בחירה חופשית. וברגע שמפלגת שלטון לומדת שאפשר לרוקן מתוכן הצבעה חשאית אחת, השאלה הבאה כבר מתבקשת מאליה: מה יקרה בהצבעה החשאית הגדולה באמת, בבחירות לכנסת?

גידי וייץ כתב אמש ב"הארץ" כי "המינוי של מיכאל ראבילו למבקר המדינה מסמן שלב נוסף בדהירת ראש הממשלה בנימין נתניהו לעבר שלטון יחיד שבו לא יהיה נתון לפיקוח ולבקרה של האמונים על כך".

וייץ הוסיף כי "השיטות המלוכלכות שהובילו לניצחון המפוקפק של ראבילו הן פרומו למה שצפוי כאן בבחירות הכלליות. זה גם אות אזהרה צורב למתנגדי השלטון על כך שהחבורה העומדת מולם מוכנה לחצות את כל הקווים האדומים כדי לשמר את הכוח".

בעקבות ההצבעה, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד הודיע כי יעתור לבג"ץ נגד המינוי, ואילו "משמר הדמוקרטיה הישראלית" שלח ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה וליועמ"שית הכנסת מכתב מיצוי הליכים לקראת עתירה לבג"ץ, בדרישה לבטל את בחירת ראבילו. "עקרון החשאיות בהצבעה לבחירת מבקר המדינה נפגע אנושות", נכתב שם, ובמשמר הדמוקרטיה טוענים כי הפער בין תוצאות הסיבוב הראשון והשני מלמד שהפגיעה הזו השפיעה ישירות על התוצאה.

ראבילו ייכנס כעת למשרד מבקר המדינה כשהלגיטימיות הציבורית של המינוי שלו מוכתמת עוד לפני היום הראשון בתפקיד. הוא יידרש לבקר ממשלה שהוא ייצג, מפלגה שהוא ייצג, וראש ממשלה שנלחם עליו כאילו זהו אחד המינויים החשובים בחייו הפוליטיים. הוא יישב על סמכויות רגישות הנוגעות למימון מפלגות, לניגודי עניינים, לטוהר מידות ולביקורת על מחדלי 7 באוקטובר.

וזו לא עוד משרת אמון שאפשר יהיה להחליף ביום שאחרי. מבקר המדינה מכהן שבע שנים, מעמדו מעוגן בחוק יסוד, והדחתו דורשת רוב כמעט בלתי אפשרי של 90 חברי כנסת. נתניהו מינה את עורך דינו לתפקיד שממנו כמעט אי אפשר להזיז אותו – גם אם נתניהו עצמו יוזז מהשלטון.

אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, אחרי קריסת אמון עמוקה כל כך בין הציבור לבין הממשלה, ישראל הייתה זקוקה למבקר מדינה חזק, עצמאי, נקי, בלתי תלוי, כזה שיוכל להיכנס לחדרים הסגורים ולשאול שאלות קשות בלי לחשב למי הוא חייב את הכיסא שלו.

במקום זה היא קיבלה את גרסת 2026 לסוס של קליגולה: מינוי שכל כולו הפגנת כוח, נאמנות אישית ובוז מוחלט לרעיון שלפיו מי שמבקר את השלטון צריך להיות עצמאי ממנו.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בטקס הנחת אבן הפינה להיכל המשפט החדש שנבנה בכניסה לירושלים, 10 בספטמבר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

עשרות חרדים ניסו אמש לפרוץ לביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, באלון שבות. הם ניפצו חלונות, שברו עציצים, השחיתו את מבואת הבית וניפצו את שמשות מכוניתו. ברחוב פוזרו עלונים שעליהם נכתב: "סולברג, תסיר את הידיים שלך מהיהדות החרדית".

השופט סולברג ורעייתו מאירה היו בבית בזמן ההתפרעות. לפי איגרת ששלחו הבוקר נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ומנהל בתי המשפט צחי עוזיאל לשופטים ולעובדי מערכת המשפט, בבית היו גם ילדיו ונכדיו של סולברג.

"תסתכלו איזה הרס! פוגרום! מה זה פה, ליל הבדולח? איך אפשר?" זעקה מאירה סולברג אחרי שהפורעים עזבו. בהמשך ביקשה לדייק את הדברים:

העילה הייתה מחאה על מעצרי עריקים חרדים. סולברג, שכתב את פסק הדין שבו נקבע כי המדינה צריכה לנקוט צעדי אכיפה נגד משתמטים חרדים, הפך עבור הפלג הירושלמי ושוליו לסמל של רדיפת "לומדי התורה".

מאירה סולברג בביתה באלון שבות, לאחר שמפגינים השחיתו אותו, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

אבל זו לא רק מחאה על גיוס. זו מתקפה ישירה על עצמאות השפיטה ועל עצם האפשרות ששופט בישראל יפסוק לפי הדין בלי לחשוש שמחר יגיעו לביתו.

הרשות השופטת מסרה כי מדובר באירוע "חמור ובלתי מתקבל על הדעת", החורג מגבולות המחאה הלגיטימית ונועד לפגוע בתחושת הביטחון של נושאי משרה שיפוטית ובני משפחותיהם. "ניסיונות להפעיל לחץ, להפחיד או להרתיע שופטים לא ישפיעו על מילוי תפקידם", נמסר.

באיגרת פנימית ששלחו הבוקר עמית ועוזיאל לכלל השופטים ועובדי מערכת המשפט, הם הגדירו את האירוע כ"חסר תקדים בחומרתו" וכ"חציית קו אדום". לדבריהם, מעשי האלימות שכוונו לסולברג ולמשפחתו הם "למעשה מתקפה על מערכת המשפט כולה ועל שלטון החוק במדינת ישראל".

גם נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר את הדברים באופן ברור:

ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה את "ההתפרעות האלימה נגד השופט נעם סולברג" ואמר כי גורמי האכיפה חייבים למצות את הדין עם הפורעים. גם זה קרה: נתניהו הצליח לגנות התפרעות חרדית אלימה בלי להזכיר את המילה חרדים.

מפגינים, המתנגדים לגיוס החרדים לצה"ל, מוחים באלון שבות ליד ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

שר המשפטים יריב לוין גינה את האלימות, ומייד הטיל את האחריות על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, משום ש"היא אמרה שאין מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי". זו כבר לא חוצפה. זו שיטה. גם כשפורעים חרדים מגיעים לביתו של שופט עליון, שוב האשמה היא של היועמ"שית.

אבל ההודעות המדהימות באמת הגיעו מהמפלגות החרדיות.

יצחק גולדקנופף, יו"ר יהדות התורה, מסר כי "לצד הגיבוי המלא ללומדי התורה שכבודם ומעמדם נרמס תחת רגלי הממשלה הנוכחית", הוא מגנה את האלימות.

ש"ס ודגל התורה הלכו רחוק יותר. הן פתחו את הודעתן בכך שהן "כאובות ומזועזעות ממסכת הרדיפה והרמיסה המתמשכת של לומדי התורה מצד שופטי בית המשפט העליון", והוסיפו: "התרענו פעם אחר פעם כי צעדים אלו יובילו להקצנה ולאנרכיה, ולצערנו אנו רואים כיצד החששות הללו מתממשים".

כלומר, קודם כול השופטים אשמים. אחר כך מגנים אלימות.

זו בדיוק שפת ההיתר. זו הדרך שבה מערכת פוליטית שומרת לעצמה מרחק ביטחון מהאבן שנזרקה, אבל לא מהרעיון שעמד מאחוריה. מגנים "כל מעשה אלימות", כמובן. מי לא מגנה אלימות. ואז מסבירים שהאלימות הייתה צפויה, כמעט טבעית, משום שבית המשפט העז לדרוש מהמדינה לאכוף את החוק גם על חרדים.

נזק שנגרם לביתו ורכבו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, ופתקים שהמפגינים החרדים פיזרו ברחוב ביתו, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ובזמן שהמערכת הפוליטית מיהרה להסתתר מאחורי ניסוחים זהירים, בערוץ 14 אמר איתמר פליישמן לרעייתו של סולברג דברים שצריך לקרוא שוב כדי להאמין שנאמרו בשידור:

זה כבר לא רמז. זו לא מטפורה. זו הודעה על כך שהאש תגיע גם לבית.

האירוע באלון שבות לא נולד אתמול. הוא בא אחרי הפגנות מול ביתו של ראש אגף התנועה במשטרה, אחרי ניסיון פריצה לתחנת משטרה בבית שמש, אחרי מצור על תחנת משטרה בקריית גת, ואחרי שנים שבהן פוליטיקאים לימדו את הציבור שלהם שמערכת המשפט אינה מוסד של המדינה אלא אויב פוליטי, זר, עוין, רודף.

אתמול האויב הזה קיבל כתובת פרטית.

אי אפשר שלא לדמיין מה היה קורה לו האירוע הזה היה מתרחש בביתו של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית או בביתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה.

בעצם, לא צריך לדמיין: אפשר להיזכר איך לוין, נתניהו ואחרים מילאו פיהם מים כשמפגינים מטעמם תקפו את התובעת ליאת בן־ארי או את נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק.

וגם אי אפשר שלא לגחך כשנזכרים בבכי ובנהי של הימין נגד ההפגנות של מתנגדי הממשלה בקפלן או בבלפור. אף הפגנה נגד ההפיכה המשטרית, בעד שחרור החטופים מעזה או נגד שלטון נתניהו לא הסתיימה בתמונות שמתקרבות למה שראינו אתמול בחצר ביתו של סולברג באלון שבות.

בנימין נתניהו, מאי 2008