(הערת מערכת: אמיר בן-דוד יצא לחופשה קצרה ויחזור בשבוע הבא. את הניוזלטר היום הכינה בירנית גורן)

הממשלה קיימה אמש "ישיבה מיוחדת" בנושא שיקום הצפון. על הנייר, זו אמורה הייתה להיות ישיבה דרמטית: החלטות תקציביות בהיקף של 13 מיליארד שקל, תוכנית מיגון, שיקום תשתיות, חיזוק רשויות, הבטחות לצמיחה דמוגרפית וכלכלית, ובעיקר ניסיון לשדר לתושבי הצפון שמדינת ישראל רואה אותם סוף-סוף.

בפועל, אפילו את ההצגה הזו הממשלה לא הצליחה להחזיק.

שלד של אוטובוס שעלה באש מפגיעת רקטה בסמוך למטולה, 11 במרץ 2025 (צילום: חן לאופולד/פלאש90)

לישיבה הגיעו בתחילתה שלושה שרים בלבד: השר במשרד האוצר זאב אלקין, שר החקלאות אבי דיכטר ושר המורשת עמיחי אליהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע באיחור של כשעה, רק לקראת אישור ההחלטות.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא הגיע. שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר התרבות מיקי זוהר בכלל תועדו באותו זמן באירוע בת מצווה של בתו של ראש מועצה אזורית שומרון יוסי דגן. 

קשה לחשוב על תמונה מדויקת יותר של סדר העדיפויות הממשלתי: הצפון תחת אש, יישובים שלמים חיים כבר כמעט שלוש שנים בתוך מציאות בלתי נסבלת של כטב"מים, אזעקות, הרס, קריסה כלכלית וחרדה יומיומית – ובישיבה שנועדה לעסוק בעתידם של מאות אלפי אזרחים, רוב שרי הממשלה פשוט לא טרחו להתייצב.

ראש מועצת מטולה דוד אזולאי אמר את הדברים בחדות: "ממשלת ישראל התנתקה ואיבדה את הצפון". ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן הגדיר זאת כ"הפקרה בפועל": הממשלה מדברת על חזון לשנת 2030 בזמן ש"החולה מדמם על שולחן הניתוחים עכשיו".

וזו בדיוק הבעיה: ההחלטות שאושרו אמש אינן חסרות חשיבות. מיגון בתים עד תשעה קילומטרים מהגבול, פריסת מיגוניות, שיפוץ מקלטים, תקציבי תחבורה, בריאות, תיירות ופיתוח אזורי – כל אלה נחוצים. חלקם נחוצים כבר שנים.

אבל חלק גדול מההכרזות הללו הן למעשה אריזה מחודשת של החלטות, הבטחות ותוכניות שכבר ניתנו בעבר ופשוט לא בוצעו. הצ'ק כנראה בדרך לקריית שמונה על הרכבת המהירה מאילת.

פרויקט הממ"דים בצפון כבר היה אמור להתקדם מזמן. תוכניות שיקום כבר הוכרזו. תקציבים כבר הובטחו. תושבי הצפון שמעו כבר הרבה נאומים על חיזוק, שגשוג ופריחה. מה שהם לא ראו מספיק הוא ביצוע.

נתניהו מסר אחרי הישיבה כי "אנשים ינהרו לצפון", כפי שלדבריו קרה בדרום. זה כנראה תסריט שלקוח מאותו סרט פנטזיה "הניצחון המוחלט".

אנשים לא נוהרים למקום שבו אין ביטחון ואין ודאות כלכלית. אנשים לא חוזרים הביתה בגלל הודעה לעיתונות. הם חוזרים כשהמדינה מוכיחה להם שהיא שם – בתקציבים שמגיעים בזמן, בהחלטות שמבוצעות, במיגון שנבנה, בביטחון שחוזר, ובממשלה שמופיעה לדיון על חייהם.

אמש, אפילו שרי הממשלה לא נהרו לשם.

שר החוץ של ארצות הברית מרקו רוביו מעיד בפני ועדת החוץ של הסנאט בגבעת הקפיטול בוושינגטון, 2 ביוני 2026 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו התייצב אתמול לשימוע בקונגרס וניסה לשכנע את המחוקקים כי ממשל טראמפ אינו מתכוון להעניק לאיראן הקלות בסנקציות רק בתמורה לפתיחה מחדש של מצר הורמוז.

לדברי רוביו, כל הקלה בסנקציות תהיה "מבוססת תנאים" ותינתן רק אם איראן תוותר על פעילותה הגרעינית. "איראן נמצאת תחת סנקציות בגלל האורניום המועשר שלה ובגלל הפעילות הגרעינית שלה", אמר. "אם היא תסכים לוותר על הדברים האלה, יהיו הקלות בסנקציות שייקשרו להתחייבות שלה ולעמידה שלה בהסכמים".

אבל עצם הצורך של רוביו להבהיר את הדברים מעיד על עומק המבוכה האמריקאית.

שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה מול איראן, מצר הורמוז הפך לקלף המיקוח החשוב ביותר של טהרן. מחירי האנרגיה לוחצים על טראמפ לקראת בחירות האמצע, מדינות המפרץ חוששות מהסלמה נוספת, בעלות הברית האירופיות אינן ממהרות להצטרף למהלך צבאי לפתיחת המצר, ובקונגרס כבר נשמעות יותר ויותר שאלות גם מצד רפובליקאים.

רוביו הכריז במהלך השימוע כי "המלחמה נגמרה". הסנאטור הדמוקרטי קורי בוקר לא הסכים איתו. קשה להאשים אותו.

כשאיראן עדיין מחזיקה במצר הורמוז, המגעים על הסכם ביניים נמשכים, ממשל טראמפ ממשיך להטיל סנקציות גם תוך כדי המשא ומתן, וכאשר אזור שלם עדיין מתנהל תחת איום של התלקחות מחודשת – המילה "נגמרה" נשמעת בעיקר כמו משאלה פוליטית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן, 27 במאי 2026 (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

גם בישראל כבר ברור שהמלחמה הזו אינה מתנהלת רק לפי האינטרסים הישראליים: ראש הממשלה בנימין נתניהו רצה להרחיב את המערכה בלבנון, טראמפ עצר אותו. נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ איימו לתקוף שוב בביירות, טראמפ לחץ על הברקס.

בירושלים יכולים להמשיך לומר שאף אחד לא קושר לישראל את הידיים, אבל המציאות אומרת אחרת: הנשיא האמריקאי הפך בפועל לשחקן המכריע בהחלטות הביטחוניות של ישראל.

"המשבר המסוכן בין נתניהו לטראמפ סביב לבנון איננו עוד פרק ביחסי ישראל-ארה"ב", כותב הבוקר צבי בראל ב"הארץ". "הוא תמרור אזהרה מהבהב, המתריע מפני מצב שבו ראש ממשלה ישראלי נהפך לתלוי פוליטית בנשיא אמריקאי עד כדי פגיעה ביכולת ישראל להגן על עצמה".

זו אינה בהכרח טענה נגד עצם התיאום עם ארצות הברית. תלותה של ישראל בוושינגטון עמוקה, ביטחונית, מדינית וכלכלית, ובכל עימות אזורי רחב ישראל חייבת להביא בחשבון את האינטרסים האמריקאיים.

אבל יש הבדל גדול בין תיאום אסטרטגי עם בעלת הברית החשובה ביותר לבין מצב שבו ראש ממשלה ישראלי, השקוע עד צוואר בשיקולים משפטיים, פוליטיים ואישיים, מנהל מערכה צבאית שאינה ברורה אפילו לפטרון האמריקאי שלו.

הדברים של בראל חדים במיוחד מפני שהם מחזירים את הדיון מהזירה הדיפלומטית אל המחיר הישראלי המיידי: החיילים שנשלחים ללבנון, המפקדים שנדרשים לתכנן את המערכה, ותושבי הצפון שעדיין מחכים להבין מהי בדיוק המטרה ומה ייחשב להישג.

השאלה הקשה אינה רק מה טראמפ רוצה עכשיו מאיראן. השאלה היא מה ישראל רוצה, ומה מטרת המלחמה שהיא ממשיכה לנהל בצפון.

אם חזבאללה אינו מפורק מנשקו, אם הרחפנים ממשיכים להגיע, אם תושבי הצפון אינם חוזרים לבתיהם, ואם כל הסלמה משמעותית תלויה לבסוף בשיחה עצבנית מוושינגטון – צריך לשאול מה בדיוק משיגים החיילים שנשלחים שוב ושוב לעומק לבנון.

כי בסוף, מאחורי כל המילים הגדולות על איראן, הורמוז, גרעין, סנקציות והסכמים, יש גם שאלה ישראלית פשוטה מאוד: מי מקבל כאן את ההחלטות, בשם איזה אינטרס, ומי משלם את המחיר כשההחלטות האלה מתגלות כעוד מהלך פוליטי בתחפושת ביטחונית.

שופט בית המשפט העליון בדימוס יוסף אלרון ועורך הדין מיכאל ראבילו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נכון לכתיבת שורות אלו, הכנסת עדיין לא הצליחה לבחור היום מבקר מדינה חדש. בסבב ההצבעה הראשון, שנערך בהצבעה חשאית, אף אחד משני המועמדים לא הצליח להשיג את הרוב הדרוש של 61 חברי כנסת.

השופט העליון בדימוס יוסף אלרון, מועמד האופוזיציה, קיבל 60 קולות. עו"ד מיכאל ראבילו, מועמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, קיבל 57 קולות. שני חברי כנסת – אלי דלל מהליכוד ומאיר פרוש מיהדות התורה – לא הצביעו בסיבוב הראשון, וייתכן שקול נוסף נפסל.

הכנסת אמורה לקיים בהמשך היום סבב הצבעה נוסף. הפעם, לפי החוק, אין צורך ב-61 קולות אלא רק ברוב רגיל. במילים אחרות: אם לא יהיו עוד הפתעות, השופט בדימוס אלרון ימונה למבקר המדינה הבא. ואלה חדשות רק במעט פחות רעות.

בשנותיו האחרונות בעליון, אלרון נחשב שופט לעומתי למערכת המשפט – וגם התמודדותו לנשיאות בית המשפט העליון בניגוד לנוהג הסניוריטי שירתה בפועל את המאבק של שר המשפטים ומחולל ההפיכה המשטרית יריב לוין במערכת.

אלא שמועמדותו של ראבילו בעייתית הרבה יותר. הוא עורך דינו האישי של נתניהו, ייצג את הליכוד ואת הממשלה בעתירות לבג"ץ, ושותף ותיק במשרד עורכי הדין של דוד שמרון ויצחק מולכו, אנשי אמונו של נתניהו.

אם ייבחר, ראבילו יהיה מבקר המדינה הראשון שעבד קודם לכן עבור הממשלה שאותה הוא אמור לבקר. הוא גם יהיה כנראה מבקר המדינה עם רשימת ניגודי האינטרסים הארוכה בהיסטוריה.

אחרי שנים שבהן מוסדות הפיקוח בישראל מותקפים, מוחלשים ומוצגים כאויבי העם, תפקיד מבקר המדינה אינו עוד מינוי אפור של סוף קדנציה. זהו עוד מבחן לעצמאותם של שומרי הסף.

וזה לא ייאמן שהיום אנחנו מייחלים לבחירתו של אלרון. מגיע לישראל כל כך הרבה יותר טוב מזה.

העיתונאי ערן סויסה בריאיון לרוני קובן ב"כאן 11", ינואר 2026 (צילום: צילום מסך, "כאן 11")

קבוצת ההייטקיסטים שרוכשת את רשת 13, בראשות המיליארדר אסף רפפורט, נמצאת במגעים מתקדמים לרכישת "ישראל בידור", אחת מאימפריות האינסטגרם המשפיעות בישראל, עם יותר מ-1.7 מיליון עוקבים בעמוד הראשי ועוד מאות אלפים בעמודי המשנה.

לפי דיווח של עידו דוד כהן ב"הארץ", הקבוצה גם בוחנת את האפשרות להעסיק את עיתונאי הבידור והרכילות ערן סויסה – המתחרה הבולט של "ישראל בידור" ואחד המותגים החזקים בסושיאל בישראל, שמחזיק בעצמו מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות.

על פניו, זה מהלך עסקי הגיוני מאוד. אם רשת 13 רוצה להתחזק בדיגיטל, אין הרבה נכסים ישראליים שמציעים לה גישה מהירה יותר לקהל צעיר, גדול ונאמן. ובכל זאת, קשה להתייחס ל"ישראל בידור" כאל עוד מותג בידור תמים.

תחקיר שפורסם ב"הארץ" בשנה שעברה הציג את הקשרים בין בעלי הקבוצה, האחים שלמה ודוד סער, לבין שרים בליכוד, כולל שיתופי פעולה תקציביים וסיקור חיובי.

לפי הדיווח, האחים סער צפויים להמשיך להוביל את המותג גם אחרי הרכישה של רפפורט, אם תושלם.

בנימין נתניהו, מאי 2008