נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"

אם יש משהו עמוק ובסיסי מאוד שהמלחמה לימדה אותנו, זה כמה אנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה. כמה עמוק הכאב שאנו חשים כאשר אנו שומעים על ילד חטוף, חייל שנפל או אישה מבוגרת שנרצחה. כמה התחושה כל כך עזה כאשר אנחנו רואים את הפנים של הקורבן או החלל והן נראות כל כך מוכרות. כאילו מדובר בבן משפחה. והכאב, דומה לכאב משפחתי.

זה זמן המשפחות. במהלך ימי המלחמה הבלתי נגמרים חיבקנו קצת יותר חזק את הילדים, ההורים, בני הזוג והקרובים לנו כי עננת המוות מרחפת בכל עת מעל כולנו.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".