הבעיה היא לא היהדות.
בכעס רב קראתי בימים האחרונים את ההתבטאויות הנלוזות של אלו שחושבים שהיהדות היא הרכוש הפרטי שלהם. הגינוי הבוטה כלפי גיורים בצה"ל, ומעט קודם לכן הטינה כלפי הגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים – אמירות כל כך צפויות, וכל כך מצערות.
ואף על פי שהן צפויות, האמירות הללו מכעיסות רבים ורבות, כאמור גם אותי. מדוע? לכאורה, העמדה הזו הייתה כל כך צפויה, שהכועסים היו אמורים לפהק לשמוע שוב את הקללות והלעג המוכרים לנו. אך בכל זאת יש כאן כעס ראוי – שכן המניע לאמירות הללו אינו מניע של יהדות, של הלכה, של אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה.
העמדה הזו כה צפויה, שאפשר היה לפהק מהקללות והלעג המוכרים לנו. ובכל זאת יש כאן כעס ראוי – כי המניע לאמירות אינו מניע של יהדות, הלכה, אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה
במחברות הכלא שלו, תאר המהפכן הקומוניסט אנטוניו גראמשי את ההגמוניה. גראמשי ניסה להסביר מדוע "הפרולטריון", מעמד הפועלים, אינו מתמרד נגד האליטות. גראמשי טען כי אותן אליטות מחזקות את מעמדן השליט על ידי יצירת הרושם שאלו הם פני הדברים הטבעיים. על ידי יצירת הרושם שהן אמורות להיות האליטות ויצירת המחשבה שכללי המשחק בהם משחקים השחקנים הפוליטיים הם כללי המשחק שיש לנהוג בהם, ממשיכות האליטות להתל בכולנו כבמריונטות.
במקרה שלנו, כללי המשחק אינם מידי שמים, וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, ההכפשות, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה הן עמדות. עמדות שאנו לא חייבים לקבל כדברי אלוהים חיים. לא – אלו דברי רבנים, שחלקם בעזרת השם עדיין חיים.
אמנם, השליטה של היהדות האורתודוקסית בחיים בישראל היא די ברורה. במסגרת אותו סטטוס קוו ידוע לשמצה, שאפשר לדבר האם ועד כמה הוא באמת תקף כיום, הוחלט לאסדר את הדת כחלק בלתי נפרד מהמדינה.
מאיסור על תחבורה ציבורית בשבת, דרך שליטת הרבנות בריטואלי חיים כגון נישואין וקבורה ועד למינויים של רבני ערים (מכספי מסים) – הדת (היהודית בעיקרה, אך לא רק) מוסדה כחלק משמעותי מהחיים במדינה. ברבים ממוסדות אלה שולטת האליטה החרדית. למשל ברבנות הראשית. אך רק נזכיר – כל זה לא חייב להיות כך, ואפילו הדת הממוסדת במדינה אינה ציווי אלוהי.
הסיבה של האליטה החרדית לצעקות השבר בימים האחרונים מגוחכת: הרי אין ולא צפויה סכנה של רפורמים וקונסרבטיבים שיהגרו בהמוניהם לישראל. אין ולא צפויה סכנה של מאות אלפי גיורים רפורמים שיתקיימו בישראל, ויכירו, אויה לנו, בגרים מכל קצוות תבל.
התהליך הטכני עצמו כל כך ארוך שעצם הרעיון בלתי סביר. אך השנאה הבוערת כלפי התנועה הרפורמית באה מאותו מקום של השנאה החרדית לציונות בתחילת המאה ה-20 (לא של החרדיות כולה, יש לציין), ולהשכלה במאות ה-18-19 – חשש מהחדש, מהקידמה, מהאפשרות שלא כולם ינהו אחרי הרעיונות אותם "אנו" שואפים לקדם. החשש שמא השליטה לא תהיה "בידינו". ההפסד הצורב של היהדות האורתודוקסית מול החילון והרפורמה הותיר אותה בפחד, והפחד מזין את השנאה.
כללי המשחק אינם מידי שמים וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה עמדות
אלא ששנאה אינה ערך יהודי. היהדות האורתודוקסית עליה גדלתי (כחילוני ממשפחה שומרת מסורות), מאמינה ב"ואהבת לרעך כמוך". היהדות שלי אינה מאמינה בקריאת קדיש בשל נישואין למגוירת בצבא, אלא בהכלת ואהבת כל מי שרוצה להיות חלק מהעם הזה.
היהדות שלי מאמינה בחיבוק של קהילות אחרות, גם אם הן מאמינות ביישום הדרך הדתית בצורה שונה מאיתנו. היא מאמינה במחלוקת, היא מאמינה ביכולת להתדיין, היא מאמינה שאפשר להגיד "אנחנו לא מסכימים איתך, אבל אנחנו מוכנים להכיר בקיומך".
ההגמוניה החרדית, אשר שולטת ברבנות הראשית, ובמידה רבה גם בפוליטיקה הדתית בישראל, לא יכולה להביא עצמה ליישום המצווה הפשוטה הזו. מכאן גם ההשקפה שלי, לפיה אותה הטינה, התיעוב העמוק כלפי הרפורמים, אינו מגיע ממקום הלכתי בעיקרו – אלא ממקום של חשש לאובדן הכוח הפוליטי והשליטה בחיי הדת הממוסדים בישראל.
החשש שמא הציבור החילוני בישראל יגלה שיש אפשרות אחרת של יהדות, שאינה האורתודוקסית-חרדית. שלאותם חילונים שרוצים לשמור במידת מה על עקרונות דתיים, יהיה לאן ללכת. שלאותם חילונים תהיה אפשרות להיות מחוברים ליהדותם, בלי להיות מחוברים ליהדות כפי שחלק מהמנהיגים החרדים רואים אותה.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הביקורת לא ענינית . המחדל הוא נהול אוצר המדינה על ידי נתניהו ושר האוצר ישראל כץ בפזיזות ללא תכנון כלומר ללא תקציב תוך חבלה ביכולת המדינה לפעול ולקדם דברים חיונים בעזרת תקציב מסודר .