הפריצה לגבעת הקפיטול גררה תגובות בסגנון "זה לא יאמן", אך האמת היא שההיסטוריה מלאה באירועים קשים ש"לא יאמנו". גם השואה, שהייתה מופע קיצון של רוע, אכזריות ופאשיזם, היא אירוע "יאמן" – ועלינו ללמוד מכך.

יש לקוות שבתקופת כהונתו של הנשיא הנכנס, ג'ו ביידן, השסעים והקיטוב בחברה האמריקאית יתאחו לאיטם, והאירועים המזעזעים של הפריצה לגבעת הקפיטול לא יחזרו על עצמם עוד. כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא יאמן. זה לא יאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך.

כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו, מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא יאמן. זה לא יאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך

"לא יאמן", "חסר תקדים" או "מטורף" הם מונחים שאנחנו משתמשים בהם באופן אוטומטי כביטוי לתדהמה שאוחזת בנו לנוכח מעשים שסוטים מהנורמות שלנו. המונחים האלה מבטאים זעזוע וכאב, אבל יש בהם גם מידה של נחמה פסיכולוגית: כי ככה אנחנו מאשרים לעצמנו שה"נורמות" שלנו הן אכן נורמליות, ושמי שסטה מהן אכן סטה.

המחשבה וההגדרה של ה"לא-יאמן" מאפשרת לנו לשמר מיתוס של יציבות, שמהווה מרכיב מרכזי בתחושת הביטחון של אלה מאיתנו שהתמזל מזלם לחיות ברווחה פוליטית וחומרית. אנחנו חיים את חיינו מתוך הנחה (כוזבת) שהסדר ההיגיון, ההגינות והשכל הישר, תמיד יגברו בסופו של דבר. המיתוס הזה מאפשר לנו להירדם בלילה ולקום למחרת בנחת יחסית.

אבל במובן אחר, לא יאמן שהעולם באופן כללי, ואנחנו היהודים בפרט, עדיין מסוגלים להגדיר אי-סדר והרס כדברים ש"לא יאמנו". הרי מי כמונו חווה על בשרו את פיתויי הפשיזם? את היכולת לשלוט בהמונים באמצעות פחד? את האפשרות שאנשים הגיוניים לכאורה יתעלמו מאמת ומעובדות? שאנשים מתורבתים לכאורה ישתיקו את קול מצפונם? אחרי השואה, איך יכול עוד משהו להיות "לא יאמן"?

ובכל זאת, אנחנו היהודים הובלנו את הרעיון לשמר את מעמדה של השואה כדוגמה ייחודית ל"לא יאמן". הפכנו את השואה למאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא במובנים רבים בלתי-רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאי אפשר להשוות אליו דבר, ועל כן – כמעט אי אפשר ללמוד ממנו דבר.

אנו היהודים הובלנו את רעיון שימור מעמד השואה כדוגמה ייחודית ל"לא יאמן". מאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא גם בלתי רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאין להשוות אליו דבר, ולכן גם כמעט לא ניתן ללמוד ממנו דבר

ההיסטוריונים תמיד עומדים הכן להפריך כל השוואה לרציחות עַם אחרות ולשאר מקרים של רצח המונים. באותו אופן, הנאציזם מגלם עבורנו את הרוע המוחלט, שאין להשוותו למופעים אחרים של פשיזם, ולא כל שכן לנטיות פשיסטיות סתם. שום עוול, פשע, או דיכוי, אינם עומדים במבחן ההשוואה לשואה. היא יחידה במינה, מנותקת מחוויות היום-יום, ועל כן אינה נלקחת בחשבון בתפישת המציאות שלנו. באמצעות שלילת השואה כנקודת השוואה לגיטימית, אנחנו יכולים להמשיך להאמין במיתוס היציבוּת שלנו.

דונלד טראמפ איננו היטלר, וניפוץ חלונות הזכוכית בגבעת הקפיטול זה לא ליל הבדולח. אבל חתירה תחת רצון העם ושלטון החוק, אימוץ האלימות ככלי פוליטי, זיהוי גדולתה של אומה עם גחמותיו של אדם יחיד, התייחסות לאינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים שלך כמדד יחיד למה שנכון ומחייב מבחינה מוסרית, טיפוח פחד ושנאה כלפי מיעוטים ויריבים אידיאולוגיים – כל אלה הם תקדימים שראינו בגרמניה הנאצית. ותקדימים אלה עשויים (ועל כן גם אינם "לא יאמנו") להיות מסוכנים לעתיד הדמוקרטיה בעולם.

אנחנו היהודים צריכים להאמין שהשואה היא אירוע ש"לא יאמן" כדי שנצליח לקום בבוקר, מדי בוקר, וכדי שלא נאבד את האמונה בהיתכנותם של חיינו בקרב שאר האנושות. ובכל זאת אנחנו יודעים שהשואה, ולא כל שכן האירועים בגבעת הקפיטול, לא היו משהו ש"לא יאמן". לא זו בלבד שהם התרחשו, אלא שהם עלולים להתרחש שוב.

הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא יאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לעובדה שהאנושות מסוגלת להגינות עצומה, לחמלה, ולגדוּלה אינטלקטואלית ומוסרית, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית. הניסיון למזער את היתכנות האירועים הללו מפתה אותנו לשאננות, ועלול להקל דווקא על נִרמולם.

כך או כך, הדמוקרטיה, שלטון החוק, ההגינות, ההיגיון והסובלנות ינצחו רק אם נגן עליהם ונְפתח מסגרות אינטלקטואליות, חינוכיות ותרבותיות שיאפשרו לכולם לאמצם – גם מהצד השני של המתרס האידיאולוגי.

הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא יאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לכך שהאנושות מסוגלת להגינות ולחמלה, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית

בחירות חופשיות מייצגות צורות שלטון דמוקרטיות, אבל הן לבדן לא יכולות לשמר את התרבות הדמוקרטית. הלקח מהמאה ה-20 וכעת מהמאה ה-21 הוא שהתרבות הזו שברירית ופגיעה מאוד לאיומים. המתקפות עליה אינן משהו ש"לא יאמן". אנחנו אולי צריכים להאמין שהן משהו ש"לא יאמן" כדי שנצליח לישון בלילה, אבל בבוקר עלינו להיזכר עד כמה הן בהחלט "יאמנו" – ולהתחיל לפעול בהתאם.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר, בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. ספרו הראשון נקרא "גבולות היהדות" וספרו השני "אלוהים בעדיפות שנייה: כיצד להציל את הדת מעצמה" כבר יצא לאור באנגלית, ובקרוב יראה אור בתרגום לעברית. נשוי לעדינה, אב לשלושה, וסב לשלושה

ב-13 ליוני 2021 הריבונות על מדינת ישראל חזרה לאזרחיה. אחרי שנתיים בהן ישראל פרפרה כדיקטטורה, שבה אזרחיה היו שבויים בניגוד העניינים של נאשם בפלילים וכלואים בתוך נרטיב שטנה מתקרבן וקונספירטיבי, שרבץ עלינו סמיך ומצחין כמו ערפל רדיואקטיבי – זה נגמר.

ב-13 ליוני 2021 הריבונות על מדינת ישראל חזרה לאזרחיה. אחרי שנתיים בהן ישראל פרפרה כדיקטטורה, שבה אזרחיה נשבו בניגוד העניינים של נאשם בפלילים וכלואים בנרטיב שטנה מתקרבן וקונספירטיבי – זה נגמר

מול מכת״זיות, מכות ומעצרים, מול קללות ויריקות וסכינים, מול הסתה ותביעות השתקה ואיומים, עמדנו יחד איתנות ואיתנים, שרנו כמו תפילה ״יאללה ביבי לך״ וזה קרה.

לא רק ניצלנו – ניצחנו.

ולא רק מי שיצאו להפגין. כולנו ניצחנו. לא ממשלת חלומות, אבל גם לא אוטוקרטיה-קלפטוקטיה חלום בלהות. ממשלת מציאות. המציאות בה אנחנו חיות וחיים. חברה מגוונת עם הרבה מחלוקות שאם היא רוצה להתקיים במסגרת הדבר הזה שנקרא מדינת לאום, חייבת ללמוד לעשות פשרות.

בתמורה לפשרות יעבור תקציב מדינה, מה שלא עבר פה מ-2018. העברת תקציב וחזרה לממשלה מתפקדת אחרי שנתיים בהם עברנו מגיפה, מלחמה וגדלה האוכלוסייה במאות אלפים, ישפיעו על אם נוכל לשלם שכר דירה, אם נוכל לראות רופאה כשצריך, כמה שעות נעמוד בפקקים, כמה ילדים יהיו בכל כיתה ואם יהיו לנו טכנולוגיות כמו כיפת ברזל שיגנו עלינו מפני מתקפה.

הפשרה כואבת וקשה לבליעה, אבל צרת רבים חצי נחמה. לשמאל וימין, יהודים וערבים, חילונים ודתיים קשה במידה דומה. וזה בפני עצמו כבר סיבה למסיבה.

מי שמתאבלים ומקללים ומאיימים היום הם מי שלא מאמינים במדינה. הם מי שחיים בעולם מיתולוגי שבו קיים רק עם ישראל וארץ ישראל ובן האלוהים הנאשם בפלילים. הכבישים עליהם הם נוסעים, בתי החולים בהם מתאשפזים, בתי הספר והישיבות בהם לומדים, כל זה, הם סבורים, מסופק להם בלי ממשלה ובלי תקציב מדינה, כמו מן משמיים. לנצח נצחים. על הכאב של המפגש עם המציאות בה, מה לעשות, קיימים ערבים ונשים וחילונים ולהט״בים והכי נורא, אנשים עם דעות שונות משלהם, לא נקל אם נמנע מעצמנו שמחה. ההיפך, רק נקשה עליהם כי נזין בכך את הדלוזיה.

על הכאב של המפגש עם המציאות בה, מה לעשות, קיימים ערבים ונשים וחילונים ולהט״בים והכי נורא, אנשים עם דעות שונות משלהם, לא נקל אם נמנע מעצמנו שמחה

אז אף אחד לא יגיד לנו לא לשמוח היום. אנחנו נשמח, ונחגוג ונקום מחר בבוקר עם הידיעה שאנחנו יכולים להציב מטרה ולהשיג אותה. וגם שכבוד וחירות, שיוויון וצדק, אמת ושלום זה לא מן משמיים. זה בזיעת אפיך. ואם נרצה, אין זו אגדה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.