מצד אחד אנחנו רוצים להיות עם ככל העמים, מצד שני אנחנו "אור לגויים". שיחת הטלפון מהנשיא ביידן שהתמהמהה לבוא – הפנתה זרקור לסתירה הפנימית בזהות שלנו.

באמצע שנות ה-80 יצא הלהיט הגדול של שלום חנוך, ששר "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". המקבילה של שנת 2021 היא "ביידן לא מטלפן". ישראל כולה חיכתה בנשימה עצורה לצלצול טלפון ממנו, כאילו היה אהוב הפכפך. חיכתה וקיוותה.

באמצע שנות ה-80 יצא הלהיט הגדול של שלום חנוך, ששר "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". המקבילה של 2021 היא "ביידן לא מטלפן". ישראל כולה חיכתה בנשימה עצורה לצלצול טלפון ממנו, כאילו היה אהוב הפכפך

שיגרנו רמזים וציוצים, שלחנו את ידידינו להשתדל למעננו ולהציק בעקביות לג'ן סאקי, דוברת הבית הלבן: נו, למה הוא לא מתקשר? מה לוקח לו כל כך הרבה זמן? מתי הוא סוף סוף ירים טלפון? תשובתה של סאקי הייתה שהוא בהחלט מתכוון להתקשר, אלא שכרגע הוא פשוט עסוק – קורונה, סין ועוד עניינים אחרים – נשמעה לנו דומה באופן מטריד לדחייה של מחוזר "זה לא אתם, זה אני".

בסופו של דבר, אחרי שנתן לנו לחכות יותר מארבעה שבועות, הנשיא ביידן סוף סוף התקשר. אלא שלחיבוק הזה היה טעם מריר. למה התעכב כל כך? מה, הוא לא אוהב אותנו? הוא לא יודע כמה אנחנו חשובים לארצות הברית, ולעולם כולו?

מילא נתניהו, אבל אנחנו?

השאלה מדוע ביידן חיכה זמן רב כל כך היא סוגיה בפני עצמה. אין כמעט ספק שיש לה קשר מסוים להתמסרותו הנלהבת של נתניהו לטראמפ, ובהחלט ייתכן שקיים גם עניין של סגירת חשבונות ישנים מתקופת ממשל אובמה. אבל מדוע אנחנו היינו מודאגים כל כך? האם הצורך שלנו בצלצול נובע מתלותנו בארה"ב? מתחושה של בידוד בעולם?

כבר שנים רבות שישראל מציגה נרטיב שבבסיסו עוצמתה וחשיבותה בעולם המודרני, קשריה ההדדיים והאמיצים עם רוסיה, סין והודו. נתניהו ליגלג על הקריאות להחרים את ישראל. חרם לא מדאיג אותנו, הוא הצהיר. להפך, האחרים צריכים לחשוש שמא נחרים אותם. אם כך, איך קרה שאומת הסטארט-אפ פיתחה אובססיה לגבי שיחת הטלפון המתמהמהת מביידן, שיחה שהיה ברור כי תגיע בסופו של דבר?

שנים שישראל מציגה נרטיב שבבסיסו עוצמתה וחשיבותה בעולם. נתניהו ליגלג על הקריאות להחרים את ישראל. אם כך, איך קרה שאומת הסטארט-אפ פיתחה אובססיה לשיחת הטלפון המתמהמהת?

במידה מסוימת אפשר בוודאי לייחס זאת לתסמיני גמילה, אחרי תועפות תשומת הלב שהורגלנו לקבל מממשלת טראמפ. מבחינתה, האינטרסים של ישראל חפפו כמעט כמובן מאליו לאלה של ארצות הברית. הו, אֵילו ארבע שנים מופלאות היו אלה. כמה מחוזרים היינו, כמה מתנות ושבחים הורעפו עלינו. טראמפ העניק לנו שגרירות בירושלים והכרה בריבונותנו ברמת הגולן. ועכשיו? אפילו לשיחת טלפון קטנה אנחנו נאלצים לחכות.

לפחות סאקי הודיעה שנהיה המדינה הראשונה במזרח התיכון שתקבל את השיחה הנכספת. אל דאגה, היא רמזה לנו, יש לכם עדיין מקום מיוחד אצלנו. אבל האותיות הקטנות הבהירו: אובייקטיבית, אתם לא עד כדי כך מיוחדים. רק יחסית לאזור שלכם. ניצחון זעיר, ובכל זאת משהו להיאחז בו.

הסתירה הפנימית של מדינת ישראל

בזהות העצמית של מדינת ישראל ישנה סתירה פנימית מובנית. מצד אחד – החלום הציוני לעשות את היהודים לעם ככל העמים. עייפנו מתשומת הלב ש"מרעיפים" עלינו אנטישמים ברחבי העולם. הותשנו מהקונספירציות שלפיהן אנחנו שורש כל הרעות החולות – ממגיפת הדבר ועד לשריפות בקליפורניה. איננו שולטים בכלכלה העולמית ולא בעיתונות העולמית. אנחנו רוצים רק שיעזבו אותנו במנוחה לחיות חיים נורמליים בארצנו.

אבל במקביל, הסיפור שאנו כיהודים מספרים לעצמנו אודות עצמנו, לפיו תפקידנו הראוי הוא להיות אור לגויים, ממלכת כהנים וגוי קדוש. אנחנו הרי ההפך הגמור מ"נורמליים": אנחנו "עם לבדד ישכון". אנו עם הסגולה, שאותו בחר ה' מכל העמים. אפילו אם נניח שה"נבחרוּת" לא מקנה לנו עליונות וזכויות-יתר אלא דווקא מטילה עלינו אחריות – עַם שעומדים בפניו תנאים ושאיפות כאלה, לא קל לו להתמודד עם אנונימיות.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ייחודנו, לפחות בכל הנוגע לשאיפות, הוא מבורך מבחינת היהודים והיהדות: זהו נטל עצום, אבל זו גם ברכה פוטנציאלית שאין כמותה – ההישגים האדירים שהשיגו בני העם היהודי לאורך כל תולדותיו מוכיחים שלרוב תיעלנו באופן חיובי את השאיפה למעמד של עם נבחר.

אלא שאנחנו רוצים ליהנות מכל העולמות. אם בית הדין הפלילי הבינלאומי פותח בחקירה נגדנו, הוא בבירור אנטישמי משום שלא טיפל קודם בצפון קוריאה, סוריה או איראן. הרי אנחנו בסך הכול עם ככל העמים ויש להתייחס אלינו בהתאם. במקביל אנחנו מציגים את עצמנו כיחידים ומיוחדים – האומה המוסרית ביותר, הצבא החזק ביותר, חממת הטכנולוגיה וההייטק המובילה, הראשונים שנקטו בבידוד, שחיסנו את האוכלוסייה, שייחלצו מהמגיפה – אור לגויים ומתָּת לעולם במלוא מובן המילה. אז למה ביידן לא מטלפן?

אם ביה"ד בהאג פותח בחקירה נגדנו, הוא אנטישמי כי אנו עם ככל העמים. במקביל, אנו מציגים עצמנו כאומה המוסרית ביותר, הצבא החזק ביותר, חממת ההייטק המובילה, הראשונים להתחסן. אז למה ביידן לא מטלפן?

האחריות שמוטלת על כתפינו

ועם כל זה, ייתכן שלעיכוב בשיחת הטלפון יש גם צד חיובי. תמצית הסיפור היהודי היא לא שהוגדרנו מלכתחילה כעם קדוש, אלא שמוטל עלינו להגיע לדרגת עם קדוש. קיומה והצלחותיה המרשימות של מדינת ישראל מטעים אותנו לא פעם לחשוב שכבר עכשיו ומעצם הגדרתנו אנחנו אור לגויים, ולא שאנחנו עם שהוצב בפניו האתגר להיות אור לגויים. את המעמד הזה עלינו להרוויח ביושר.

טוב שביידן חיכה לפני שהתקשר. טוב נעשה אם בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו, נסיט את הדגש מההישגים שלנו אל האחריות המוטלת עלינו. טוב יהיה אם נפסיק לראות את עצמנו כמרכז העולם, כמעצמת-על מובילה. תפישה עצמית כזאת מולידה בינוניות, כי היא מונעת מאיתנו להבדיל בין מי שאנחנו לבין מי שראוי שנהיה, ובין ההצלחות שרשמנו לזכותנו לבין המשימות שעדיין עומדות בפנינו.

ואף על פי כן – טוב שהתקשר. סוף סוף.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר, בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. ספרו הראשון נקרא "גבולות היהדות" וספרו השני "אלוהים בעדיפות שנייה: כיצד להציל את הדת מעצמה" כבר יצא לאור באנגלית, ובקרוב יראה אור בתרגום לעברית. נשוי לעדינה, אב לשלושה, וסב לשלושה

הפריצה לגבעת הקפיטול גררה תגובות בסגנון "זה לא יאמן", אך האמת היא שההיסטוריה מלאה באירועים קשים ש"לא יאמנו". גם השואה, שהייתה מופע קיצון של רוע, אכזריות ופאשיזם, היא אירוע "יאמן" – ועלינו ללמוד מכך.

יש לקוות שבתקופת כהונתו של הנשיא הנכנס, ג'ו ביידן, השסעים והקיטוב בחברה האמריקאית יתאחו לאיטם, והאירועים המזעזעים של הפריצה לגבעת הקפיטול לא יחזרו על עצמם עוד. כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא יאמן. זה לא יאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך.

כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו, מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא יאמן. זה לא יאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך

"לא יאמן", "חסר תקדים" או "מטורף" הם מונחים שאנחנו משתמשים בהם באופן אוטומטי כביטוי לתדהמה שאוחזת בנו לנוכח מעשים שסוטים מהנורמות שלנו. המונחים האלה מבטאים זעזוע וכאב, אבל יש בהם גם מידה של נחמה פסיכולוגית: כי ככה אנחנו מאשרים לעצמנו שה"נורמות" שלנו הן אכן נורמליות, ושמי שסטה מהן אכן סטה.

המחשבה וההגדרה של ה"לא-יאמן" מאפשרת לנו לשמר מיתוס של יציבות, שמהווה מרכיב מרכזי בתחושת הביטחון של אלה מאיתנו שהתמזל מזלם לחיות ברווחה פוליטית וחומרית. אנחנו חיים את חיינו מתוך הנחה (כוזבת) שהסדר ההיגיון, ההגינות והשכל הישר, תמיד יגברו בסופו של דבר. המיתוס הזה מאפשר לנו להירדם בלילה ולקום למחרת בנחת יחסית.

אבל במובן אחר, לא יאמן שהעולם באופן כללי, ואנחנו היהודים בפרט, עדיין מסוגלים להגדיר אי-סדר והרס כדברים ש"לא יאמנו". הרי מי כמונו חווה על בשרו את פיתויי הפשיזם? את היכולת לשלוט בהמונים באמצעות פחד? את האפשרות שאנשים הגיוניים לכאורה יתעלמו מאמת ומעובדות? שאנשים מתורבתים לכאורה ישתיקו את קול מצפונם? אחרי השואה, איך יכול עוד משהו להיות "לא יאמן"?

ובכל זאת, אנחנו היהודים הובלנו את הרעיון לשמר את מעמדה של השואה כדוגמה ייחודית ל"לא יאמן". הפכנו את השואה למאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא במובנים רבים בלתי-רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאי אפשר להשוות אליו דבר, ועל כן – כמעט אי אפשר ללמוד ממנו דבר.

אנו היהודים הובלנו את רעיון שימור מעמד השואה כדוגמה ייחודית ל"לא יאמן". מאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא גם בלתי רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאין להשוות אליו דבר, ולכן גם כמעט לא ניתן ללמוד ממנו דבר

ההיסטוריונים תמיד עומדים הכן להפריך כל השוואה לרציחות עַם אחרות ולשאר מקרים של רצח המונים. באותו אופן, הנאציזם מגלם עבורנו את הרוע המוחלט, שאין להשוותו למופעים אחרים של פשיזם, ולא כל שכן לנטיות פשיסטיות סתם. שום עוול, פשע, או דיכוי, אינם עומדים במבחן ההשוואה לשואה. היא יחידה במינה, מנותקת מחוויות היום-יום, ועל כן אינה נלקחת בחשבון בתפישת המציאות שלנו. באמצעות שלילת השואה כנקודת השוואה לגיטימית, אנחנו יכולים להמשיך להאמין במיתוס היציבוּת שלנו.

דונלד טראמפ איננו היטלר, וניפוץ חלונות הזכוכית בגבעת הקפיטול זה לא ליל הבדולח. אבל חתירה תחת רצון העם ושלטון החוק, אימוץ האלימות ככלי פוליטי, זיהוי גדולתה של אומה עם גחמותיו של אדם יחיד, התייחסות לאינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים שלך כמדד יחיד למה שנכון ומחייב מבחינה מוסרית, טיפוח פחד ושנאה כלפי מיעוטים ויריבים אידיאולוגיים – כל אלה הם תקדימים שראינו בגרמניה הנאצית. ותקדימים אלה עשויים (ועל כן גם אינם "לא יאמנו") להיות מסוכנים לעתיד הדמוקרטיה בעולם.

אנחנו היהודים צריכים להאמין שהשואה היא אירוע ש"לא יאמן" כדי שנצליח לקום בבוקר, מדי בוקר, וכדי שלא נאבד את האמונה בהיתכנותם של חיינו בקרב שאר האנושות. ובכל זאת אנחנו יודעים שהשואה, ולא כל שכן האירועים בגבעת הקפיטול, לא היו משהו ש"לא יאמן". לא זו בלבד שהם התרחשו, אלא שהם עלולים להתרחש שוב.

הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא יאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לעובדה שהאנושות מסוגלת להגינות עצומה, לחמלה, ולגדוּלה אינטלקטואלית ומוסרית, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית. הניסיון למזער את היתכנות האירועים הללו מפתה אותנו לשאננות, ועלול להקל דווקא על נִרמולם.

כך או כך, הדמוקרטיה, שלטון החוק, ההגינות, ההיגיון והסובלנות ינצחו רק אם נגן עליהם ונְפתח מסגרות אינטלקטואליות, חינוכיות ותרבותיות שיאפשרו לכולם לאמצם – גם מהצד השני של המתרס האידיאולוגי.

הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא יאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לכך שהאנושות מסוגלת להגינות ולחמלה, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית

בחירות חופשיות מייצגות צורות שלטון דמוקרטיות, אבל הן לבדן לא יכולות לשמר את התרבות הדמוקרטית. הלקח מהמאה ה-20 וכעת מהמאה ה-21 הוא שהתרבות הזו שברירית ופגיעה מאוד לאיומים. המתקפות עליה אינן משהו ש"לא יאמן". אנחנו אולי צריכים להאמין שהן משהו ש"לא יאמן" כדי שנצליח לישון בלילה, אבל בבוקר עלינו להיזכר עד כמה הן בהחלט "יאמנו" – ולהתחיל לפעול בהתאם.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר, בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. ספרו הראשון נקרא "גבולות היהדות" וספרו השני "אלוהים בעדיפות שנייה: כיצד להציל את הדת מעצמה" כבר יצא לאור באנגלית, ובקרוב יראה אור בתרגום לעברית. נשוי לעדינה, אב לשלושה, וסב לשלושה

חברי, עורך הדין גונן בן יצחק, וגם אחרים – לרבות ראש עיריית בת ים, שלחו התרעות למשטרת ישראל לקראת הזוועה שעמדה להתחולל בבת ים. קריאות הזוועה ברשת להגיע לבת ים כדי לתקוף ערבים היו גלויות לאורך היום. הכל היה ידוע מראש.

אבל המשטרה לא הגיעה.

חברי, עו"ד גונן בן יצחק, וגם אחרים – לרבות ראש עיריית בת ים, שלחו התרעות למשטרה לקראת הזוועה שעמדה להתחולל בבת ים. הקריאות ברשת להגיע לבת ים לתקוף ערבים היו גלויות לאורך היום. הכל היה ידוע מראש

אני מכיר היטב את תחנת משטרת לוד שמצויה כיום במרכז החדשות. את תחנת משטרת בת ים. תחנות משטרה נוספות במחוז ת"א. במחוז המרכז. גם במחוז ירושלים, במחוז חיפה, במחוז הצפון ובמחוז הדרום. מכיר היטב את משטרת ישראל בכל רחבי המדינה.

כתבתי פעמים כה רבות: יש במשטרת ישראל חלקים מצוינים. שוטרים מסורים. שוטרות אנושיות. אבל יש במשטרה חלקים לא מעטים שבהם מתפשטת תרבות של אלימות, כזב, חיפוי וריקבון.

בתום שנתיים ללא מפכ"ל, בוצע מינוי מפכ"ל אך ורק בעקבות הוראת בג"ץ. מדובר במי שהיה מפקד משמר הגבול. הוא לא פיקד על מחוזות משטרה רגילים. אינו מכיר את תחום החקירות. משולל השכלה משפטית. ובכל זאת קיווינו שיהיה מפכ"ל ראוי.

אבל חששנו מאד. כי ידענו מי מינה אותו. וידענו היטב ששיקולי השר אוחנה אינם ענייניים. מדובר בשר לביטחון משפחת נתניהו. מדובר במי שמשרת נאשם בעבירות פליליות חמורות, שמכהן בניגוד עניינים נורא בין חובתו לשקול אך ורק שיקולים של אינטרס הציבור לבין מעמדו כנאשם שקרן שהתנפל בצורה כוזבת, קונספירטיבית, מסיתה, מתלהמת וברוטלית על מערכות אכיפת החוק:

על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

זאת לצד מתקפות בוטות וכוזבות על מערכת המשפט.

(להבדיל מביקורת חשובה, הכרחית ואף קיומית על המערכות הללו שסובלות מלקויות עמוקות).

ואכן, התברר במהירות שיא שהמפכ"ל הוא מינוי כושל. שמפקד משטרת מחוז ירושלים הוא מינוי כושל. והשר לביטחון פנים הוא באמת השפל של השפל.

בתום שנתיים ללא מפכ"ל, בוצע מינוי מפכ"ל אך ורק בעקבות הוראת בג"ץ. מדובר במי שהיה מפקד משמר הגבול. הוא לא פיקד על מחוזות משטרה רגילים. אינו מכיר את תחום החקירות. משולל השכלה משפטית

הנאשם מפרק את השירות הציבורי. מטיל אימה על מערכת אכיפת החוק. ממנה לתפקידים בכירים אך ורק בהתאם לנאמנות אישית ולא בהתאם ליכולת מקצועית ואינטלקטואלית. מחריב את מוסדות שמירת הסף וביקורת המדינה. מחליש את משטרת ישראל ומשחית אותה פוליטית. ופועל בכל תחום אך ורק בהתאם לשיקול ההישרדות הפוליטית והמשפטית שלו. במקביל הוא מסית ומשסה ללא הפסקה לאורך שנים.

זו התוצאה. בימים אלה היא מונחת לנגד עיניכם.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

במשך חודש וחצי הופיע ח"כ איתמר בן גביר בכלי התקשורת יותר פעמים מבני גנץ, יותר מיאיר לפיד, יותר מגדעון סער, קצת פחות מנפתלי בנט וכמעט שליש מהופעותיו של רה"מ. מדוע? (הנתונים על פי תכניתו של גיא זוהר "מהצד השני" בערוץ כאן 11).

בן גביר מייצג מפלגה של מנדט אחד שנכנסה כסיעה למפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ.

במשך חודש וחצי הופיע ח"כ איתמר בן גביר בכלי התקשורת יותר פעמים מבני גנץ, יותר מיאיר לפיד, יותר מגדעון סער, קצת פחות מנפתלי בנט וכמעט שליש מהופעות רה"מ

ללפיד 17 מנדטים. לגנץ 8 מנדטים. לסער 6 מנדטים. מדוע כלי תקשורת דמוקרטים מזמינים את בן גביר להופעות, ראיונות ודיונים יותר מראשי המפלגות הללו?

התוצאה קודם והסיבה אחר כך.

תוצאת הרדיפה אחרי בן גביר היא שידור חי של דברי הסתה מטעמו של חבר כנסת המייצג מפלגה קיצונית, הומופובית, שונאת ערבים, מדירת נשים, תוקפת שמאלנים.

דברי ההסתה הללו נשמעים ומשודרים בלי שום קשר לגודל הייצוג הציבורי של אומרם וללא עריכה. ללא בדיקת עובדות. ללא בדיקה אם הם עומדים בכללי החוק ובקוד האתי של מועצת העיתונות.

בן גביר מבצע מעשים שיש בהם חשש וודאי וקרוב לפגיעה בשלום הציבור. הימים האחרונים מעידים על כך כאלף מדורות ל"ג בעומר.

פתיחת לשכה בשייח ג'ארח, באמצע מאבק משפטי לאומי ציבורי אנושי קשה, כמוה כהתגרות מכוונת שנועדה ליצור אלימות. פשוטו כמשמעו.

הגעה ללוד ערב פרעות הדדיות בין ערבים ליהודים, פרעות שהוא עצמו הצית במעשיו בשייח ג'ארח ובאמירות אחרות על מצעד הדגלים, זו התגרות נוספת בתושבים הערבים.

דברי ההסתה הללו נשמעים ומשודרים בלי שום קשר לגודל הייצוג הציבורי של אומרם וללא עריכה. ללא בדיקת עובדות. ללא בדיקה אם הם עומדים בכללי החוק ובקוד האתי של מועצת העיתונות

הידיעה ששודרה בחדשות 13 על כך שבן גביר המליץ לנתניהו על מבצע בעזה כמהלך שימנע את הקמת ממשלת השינוי, הוא שיאו של מעשה הפוגע בשלום הציבור.

וואוו.
איזה פרסום פסיכי של רביב דרוקר.
פסיכי.
בנגביר יעץ לנתניהו:
אם יהיה מבצע צבאי, עבאס לא יכנס לממשלת שינוי ותהיה ממשלת ימין. pic.twitter.com/JhuLZUdplb

— Eldad Yaniv ???????? אלדד יניב (@EldadYaniv) May 11, 2021

אז מדוע עורכי התכניות מזמינים אותו?

צריך לומר ביושר – בן גביר הוא פרובוקטור של רייטינג. הוא קשור לרצח רבין, הוא תלה תמונה של הרוצח גולדשטיין בסלון, הוא מדבר עם נתניהו, והוא נכנס לאחרונה לכנסת למרות היותו ממשיכו של הרב כהנא. אותו רב גזען, שאפילו הימין היה יוצא מאולם המליאה בעת נאומיו. כל אלה הופכים אותו למפלצת שכולם רוצים לבדוק. הנה הוא הרי חייכן חמוד כזה, אבל עם דעות קיצוניות, אז בואו נזמין אותו ונעשה מסיבת רייטינג.

עורכי התכניות שלנו עסוקים בקליקים, ברייטינג, בזרימת צופים, לא בדמוקרטיה ולא בשמירה על ערכיה.

כבוד ל@tamarzandberg כשקמה ועזבה את האולפן כשאיתמר בן גביר התחיל לדבר: ״לא מבינה למה אתם נותנים במה להתססה והסתה״
סיוון רהב מאיר: ״אנחנו מביאים לאולפן את מי שמעניין לדבר איתו״@N12News בושה pic.twitter.com/iR3GGPQt8E

— ☀️keren☀️ (@kerenyona1) May 14, 2021

עורכי התכניות מבצעים הסתה דמוקרטית. בחסות חופש העיתונות הם עצמם מייצרים אלימות, פגיעה בדמוקרטיה ובמרקם החיים היהודי ערבי בכך שהם נותנים את הבמה לאיתמר בן גביר בלי שום פרופורציה לגודלו כנציג ציבור ובלי שום התייחסות לעוצמת ההסתה של דבריו.

עורכי התכניות מבצעים הסתה דמוקרטית. בחסות חופש העיתונות הם עצמם מייצרים אלימות, פגיעה בדמוקרטיה ובמרקם החיים היהודי ערבי, במתן הבמה לבן גביר בלי שום פרופורציה לגודלו כנציג ציבור

בוקר וערב אפשר לפתוח רדיו ולקבל את בעל המנדט הבודד על גלי האתר.
הראיונות הם חייכניים, סובלניים. שואלים אותו על עמדתו נגד ישיבה עם מנסור עבאס, ובן גביר כמובן עונה את הסיסמאות של "תומכי מחבלים" ואלה הרוצים להשמיד את המדינה. והדברים חולפים באזנם של המראיינים כמו חמאה רכה על פיתה. טבעי. נורמלי. שום הערה, שום שאלה קשה, שום הטחת אמת על שוויון במדינה דמוקרטית, על סובלנות ועל קבלת מנהיגי הציבור הערבים כשווים בפרלמנט.

שטיפת המוח הזו נעשית ברשות ובסמכות. איש לא מתלבט ולא מחשב את תפקידו בשמירה על ערכיה של מדינת ישראל מכסאו כעורך תכנית.

התוצאות נראות כיום היטב בשטח. פלוגות פשיסטיות עם חולצות שחורות ודגלי ישראל מסתערות על ערבים בגלל שהם ערבים. נוער דתי לאומי בגבעות פוגע פיזית בחקלאים פלסטינים ובחיילי צה"ל. הרשתות מלאות דברי הסתה ובלע קשים והאלימות שוצפת ברחובות.

את זריקת הרעל של דברי בן גביר ניתן לפחות להגביל בכמות הראיונות ולאזן, אם היה מעומת עם מושגים דמוקרטיים, עם עמידה על הזכויות לחופש פולחן, התנגדות לגזענות המופגנת שלו ולהסתה מצידם של מראיינים שהם מתווכי הדעות בדמוקרטיה.

התוצאות נראות היטב בשטח. פלוגות פשיסטיות בחולצות שחורות ודגלים מסתערות על ערבים. נוער דתי לאומי בגבעות פוגע פיזית בחקלאים פלסטינים ובחיילי צה"ל. הרשתות מלאות דברי בלע והאלימות שוצפת ברחובות

כתבות חביבות על לוויתנים ודולפינים זה נחמד, אבל זה לא תפקידו של עיתונאי בכיר היושב בצומת המידע החשוב ביותר בישראל. שם בצומת צריך יד אמיצה על השלטר של העמדות. את הפה המסית צריך לסגור ואת הדברים האיומים הגורמים למלחמת אזרחים לעצור בעודם איום.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.