הפריצה לגבעת הקפיטול גררה תגובות בסגנון "זה לא יאמן", אך האמת היא שההיסטוריה מלאה באירועים קשים ש"לא יאמנו". גם השואה, שהייתה מופע קיצון של רוע, אכזריות ופאשיזם, היא אירוע "יאמן" – ועלינו ללמוד מכך.

יש לקוות שבתקופת כהונתו של הנשיא הנכנס, ג'ו ביידן, השסעים והקיטוב בחברה האמריקאית יתאחו לאיטם, והאירועים המזעזעים של הפריצה לגבעת הקפיטול לא יחזרו על עצמם עוד. כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא יאמן. זה לא יאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך.

כשישבתי בסלון ביתי בירושלים וצפיתי באותן תמונות מטלטלות ששודרו, מצאתי את עצמי אומר שוב ושוב: "זה לא יאמן. זה לא יאמן". אבל המילים הללו, שיצאו מפי באופן טבעי כמעט, אינן פשוטות כל כך

"לא יאמן", "חסר תקדים" או "מטורף" הם מונחים שאנחנו משתמשים בהם באופן אוטומטי כביטוי לתדהמה שאוחזת בנו לנוכח מעשים שסוטים מהנורמות שלנו. המונחים האלה מבטאים זעזוע וכאב, אבל יש בהם גם מידה של נחמה פסיכולוגית: כי ככה אנחנו מאשרים לעצמנו שה"נורמות" שלנו הן אכן נורמליות, ושמי שסטה מהן אכן סטה.

המחשבה וההגדרה של ה"לא-יאמן" מאפשרת לנו לשמר מיתוס של יציבות, שמהווה מרכיב מרכזי בתחושת הביטחון של אלה מאיתנו שהתמזל מזלם לחיות ברווחה פוליטית וחומרית. אנחנו חיים את חיינו מתוך הנחה (כוזבת) שהסדר ההיגיון, ההגינות והשכל הישר, תמיד יגברו בסופו של דבר. המיתוס הזה מאפשר לנו להירדם בלילה ולקום למחרת בנחת יחסית.

אבל במובן אחר, לא יאמן שהעולם באופן כללי, ואנחנו היהודים בפרט, עדיין מסוגלים להגדיר אי-סדר והרס כדברים ש"לא יאמנו". הרי מי כמונו חווה על בשרו את פיתויי הפשיזם? את היכולת לשלוט בהמונים באמצעות פחד? את האפשרות שאנשים הגיוניים לכאורה יתעלמו מאמת ומעובדות? שאנשים מתורבתים לכאורה ישתיקו את קול מצפונם? אחרי השואה, איך יכול עוד משהו להיות "לא יאמן"?

ובכל זאת, אנחנו היהודים הובלנו את הרעיון לשמר את מעמדה של השואה כדוגמה ייחודית ל"לא יאמן". הפכנו את השואה למאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא במובנים רבים בלתי-רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאי אפשר להשוות אליו דבר, ועל כן – כמעט אי אפשר ללמוד ממנו דבר.

אנו היהודים הובלנו את רעיון שימור מעמד השואה כדוגמה ייחודית ל"לא יאמן". מאורע שאינו רק נבדל ו"קדוש", אלא גם בלתי רלוונטי: מאורע יוצא דופן שאין להשוות אליו דבר, ולכן גם כמעט לא ניתן ללמוד ממנו דבר

ההיסטוריונים תמיד עומדים הכן להפריך כל השוואה לרציחות עַם אחרות ולשאר מקרים של רצח המונים. באותו אופן, הנאציזם מגלם עבורנו את הרוע המוחלט, שאין להשוותו למופעים אחרים של פשיזם, ולא כל שכן לנטיות פשיסטיות סתם. שום עוול, פשע, או דיכוי, אינם עומדים במבחן ההשוואה לשואה. היא יחידה במינה, מנותקת מחוויות היום-יום, ועל כן אינה נלקחת בחשבון בתפישת המציאות שלנו. באמצעות שלילת השואה כנקודת השוואה לגיטימית, אנחנו יכולים להמשיך להאמין במיתוס היציבוּת שלנו.

דונלד טראמפ איננו היטלר, וניפוץ חלונות הזכוכית בגבעת הקפיטול זה לא ליל הבדולח. אבל חתירה תחת רצון העם ושלטון החוק, אימוץ האלימות ככלי פוליטי, זיהוי גדולתה של אומה עם גחמותיו של אדם יחיד, התייחסות לאינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים שלך כמדד יחיד למה שנכון ומחייב מבחינה מוסרית, טיפוח פחד ושנאה כלפי מיעוטים ויריבים אידיאולוגיים – כל אלה הם תקדימים שראינו בגרמניה הנאצית. ותקדימים אלה עשויים (ועל כן גם אינם "לא יאמנו") להיות מסוכנים לעתיד הדמוקרטיה בעולם.

אנחנו היהודים צריכים להאמין שהשואה היא אירוע ש"לא יאמן" כדי שנצליח לקום בבוקר, מדי בוקר, וכדי שלא נאבד את האמונה בהיתכנותם של חיינו בקרב שאר האנושות. ובכל זאת אנחנו יודעים שהשואה, ולא כל שכן האירועים בגבעת הקפיטול, לא היו משהו ש"לא יאמן". לא זו בלבד שהם התרחשו, אלא שהם עלולים להתרחש שוב.

הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא יאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לעובדה שהאנושות מסוגלת להגינות עצומה, לחמלה, ולגדוּלה אינטלקטואלית ומוסרית, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית. הניסיון למזער את היתכנות האירועים הללו מפתה אותנו לשאננות, ועלול להקל דווקא על נִרמולם.

כך או כך, הדמוקרטיה, שלטון החוק, ההגינות, ההיגיון והסובלנות ינצחו רק אם נגן עליהם ונְפתח מסגרות אינטלקטואליות, חינוכיות ותרבותיות שיאפשרו לכולם לאמצם – גם מהצד השני של המתרס האידיאולוגי.

הלקח האמיתי מן השואה הוא שהרֶשע איננו "לא יאמן", ושנטיות פשיסטיות וגזעניות לא חורגות מהנורמה. אנחנו עדים לכך שהאנושות מסוגלת להגינות ולחמלה, אך גם לשחיתות עמוקה ולרשעות מפלצתית

בחירות חופשיות מייצגות צורות שלטון דמוקרטיות, אבל הן לבדן לא יכולות לשמר את התרבות הדמוקרטית. הלקח מהמאה ה-20 וכעת מהמאה ה-21 הוא שהתרבות הזו שברירית ופגיעה מאוד לאיומים. המתקפות עליה אינן משהו ש"לא יאמן". אנחנו אולי צריכים להאמין שהן משהו ש"לא יאמן" כדי שנצליח לישון בלילה, אבל בבוקר עלינו להיזכר עד כמה הן בהחלט "יאמנו" – ולהתחיל לפעול בהתאם.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר, בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. ספרו הראשון נקרא "גבולות היהדות" וספרו השני "אלוהים בעדיפות שנייה: כיצד להציל את הדת מעצמה" כבר יצא לאור באנגלית, ובקרוב יראה אור בתרגום לעברית. נשוי לעדינה, אב לשלושה, וסב לשלושה

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע השבוע כי דיוני ההוכחות במשפט נתניהו ייפתחו שבועיים אחרי הבחירות ויימשכו שלוש פעמים בשבוע במשך כשש שעות בכל פעם. השופטים דחו את בקשת נתניהו לביטול כתב האישום בתיקים 1000 ו-4000, אך הסכימו כי נפל פגם בהתנהלות מנדלבליט בענין האישור לפתיחת החקירה. סנגורי נתניהו מתעתדים לזמן את מנדלבליט לעדות בענין בהמשך.

מתן אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה (וכן נגד נשיא המדינה, שר, חבר כנסת, שופט, דיין או ראש עיר) הוא דרישה מהותית וקריטית שנועדה למנוע פתיחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור וכן נגד בעלי משרה שיפוטית סתם כך.

מתן אישור היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית נגד רה"מ (וכן נגד הנשיא, שר, ח"כ, שופט, דיין או ראש עיר) הוא דרישה מהותית וקריטית שנועדה למנוע פתיחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור או בעלי משרה שיפוטית סתם כך

מדובר בדרישה שמעוגנת בחוקי יסוד. ואכן, סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה אינו מותיר מקום לשום ויכוח: חלה חובה מוחלטת וחד משמעית לקבל אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה כדי לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן. זוהי דרישה קריטית מאין כמוה.

בפרשות נתניהו, כך קבעו השופטים, ניתן אישור פתיחת חקירה מראש בידי היועץ המשפטי לממשלה הן בפרשת 1000, הן בפרשת 2000 (על כך אין מחלוקת בין הצדדים) והן בפרשת 4000, כלומר בכל 3 פרשות האישום נגד נתניהו.

הדבר הובהר בצורה חדה בהחלטת השופטים.

לכן דרישת חוק היסוד למתן אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, היא דרישה שמולאה. הדרישה המהותית מולאה.

אלא שהדרישה המהותית מולאה בצורה פגומה טכנית. איני מקל ראש בפגם זה. אני סבור שהיה על מנדלבליט לאשר באופן רשמי מראש, בצורה כתובה ובאופן בהיר וחד, פתיחה בכל חקירה.

היה עליו לעשות כן הן בפרשת 1000 והן בפרשת 4000 (כאמור, אין מחלוקת בין התביעה להגנה לגבי אישור פתיחת החקירה מראש בפרשת 2000).

עם זאת, מבחינה מהותית, אין מחלוקת שמנדלבליט העניק אישור מראש לפתוח הן בחקירת פרשה 1000 והן בחקירת פרשה 4000. ואני מדגיש שוב: העניק אישור מראש.

מאחר שהעניק אישור מראש לפתיחת חקירה בכל פרשה אך לא בצורה כתובה ורשמית וסדורה, מדובר בפגם טכני רציני אך לא בפגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

לו הייתה נפתחת חקירת משטרה נגד נתניהו ללא אישורו של מנדלבליט, אז היה מדובר בפגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

מאחר ש-3 פרשות האישום נחקרו באישורו של מנדלבליט, לא קיים כאן פגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

הדרישה המהותית מולאה בצורה פגומה טכנית. איני מקל ראש בפגם זה. עם זאת, מבחינה מהותית, אין מחלוקת שמנדלבליט העניק אישור מראש לפתוח הן בחקירת פרשה 1000 והן בחקירת פרשה 4000

מנדלבליט פיקח בצורה הדוקה על פעולות החקירה. עם זאת, אני מעריך שלא ידע על הלחץ המחפיר לכאורה (שיכול להגיע עד כדי סחיטה באיומים) על ניר חפץ מטעם מי מהחוקרים בטרם הפך לעד מדינה.

על פניו, נראה שהחלטת ניר חפץ להפוך לעד מדינה, לא התקבלה אך ורק בעטיו של לחץ זה, אלא באופן מנותק ממנו, אך הלחץ המתואר אכן חמור מאין כמוהו. ייתכן שמי שהפעיל אותו, ביצע עבירה פלילית לכאורה.

בניגוד לטענות מפי מדבררי נתניהו בתקשורת, לא התרשמתי שהתביעה שיקרה לבית המשפט בנדון. ככל שקראתי את הדברים, אני מתרשם שלא נטענה שום טענה כוזבת מפי התביעה.

מאידך, כן התרשמתי כמובן שמנדלבליט אכן לא העניק אישור כתוב ומסודר ורשמי מראש כאמור לעיל – וזה פשוט לא תקין.

נדגיש: זיכויים במסגרת משפטים פליליים לא נגזרים מפגם טכני בלבד. כשבית המשפט מחליט לזכות בשל מחדלי חקירה, מדובר במחדלים שטמנו בחובם פגיעה עמוקה בזכות היסוד להליך הוגן של הנאשם (תוכלו לראות זאת בהלכת יששכרוב מ-2006 שנקבעה בידי הנשיאה בייניש וכן בהלכת חיימטוב מ-2018 שנוסחה בידי השופט אורי שהם וכן בהלכות נוספות).

על פניו, גם טענת אלוביץ' בדבר הלחץ מטעם מי מחוקריו להחלפת סנגור (כי סנגורו סבר שאין מקום שיהפוך לעד מדינה) היא טענה חמורה שיש לבדוק אותה לעומק. היא אינה משפיעה בהכרח על קבילות הראיות נגד נתניהו, מפני שאלוביץ' לא הפך לעד מדינה נגדו, אך היא יכולה להשפיע על היבטים אחרים. יש לבחון אותה לעומק.

אם ידע מנדלבליט על הליקויים הללו – זה חמור מאד. אם לא ידע (וכנראה שלא ידע), זה עדיין חמור כמובן.

נדגיש: זיכויים במסגרת משפטים פליליים לא נגזרים מפגם טכני בלבד. כשבית המשפט מחליט לזכות בשל מחדלי חקירה, מדובר במחדלים שטמנו בחובם פגיעה עמוקה בזכות היסוד להליך הוגן של הנאשם

נדגיש שהשופטים הבהירו שיבחנו בהמשך הדרך את טענות הסנגורים לגבי קבילות ראיות כאלה ואחרות. וטוב שכך. יש לשמור על זכויות הנאשמים מכל משמר.

ומספר משפטים לסיום בסוגיית האפשרות לכהן כראש ממשלה וכן כנאשם במשרה מלאה.

נטען שנתניהו יוכל לוותר על נוכחות בדיונים רבים במשפטו ולכן המשפט לא יפגע בתפקודו כראש ממשלה.

אז ככה:

א. ראשית, שופטים אינם פוטרים נאשמים באופן אוטומטי וגורף מנוכחות במשפטיהם הפליליים.

ב. קרוב לוודאי שנתניהו עצמו יבקש להיות נוכח בדיונים הרבים שבהם יעידו עדי התביעה החשובים והרבים שממוקדים בו. כלומר, אלו שעדותם עשויה להניח תשתית אפשרית להפללתו.

ג. הוא ירצה להביט בעיניהם. הוא ירצה שהם יחושו לחץ פסיכולוגי (לחץ שהוא מפעיל גם כיום בדרכים שונות. כולל הגילוי המדהים ששוחח עם עד תביעה מרכזי במשפטו: מילצ'ן. קיים חשש שהוא שיבש הליכי משפט. מדהים שהדבר לא נחקר). הוא ירצה לדבר עם סנגוריו במהלך הדיונים או לכתוב להם הערות כאלה ואחרות.

ד. אך גם אם השופטים יפטרו אותו מהתייצבות בחלק מהדיונים, ברור לכולנו שעליו להשקיע שעות רבות בתום דיוני ההוכחות כדי לשוחח עם סנגוריו וכן כדי לקרוא את תוכן הפרוטוקולים שמתעדים את העדויות. יותר מזה: הוא יהיה חייב לשבת עימם ולסייע בעדם במשך שעות להתכונן לקראת החקירות הנגדיות של העדים הבאים.

ה. לא ניתן לנהל כך מדינה. פשוט לא ניתן.

ו. חמור מכך: נתניהו מקבל שוב ושוב הכרעות בנושאים קיומיים על סמך האינטרס הפרטי, הפוליטי והמשפטי שלו, ולא על סמך שיקולי אינטרס הציבור.

לכן הצביע בעד הצעת החוק למניעת כהונת ר"מ תחת כתב אישום ב-2008.

לכן אף אמר שראש ממשלה תחת חקירות (חשוד. לא נאשם) איבד את המנדט הציבורי והמוסרי, מאחר שקיים חשש רציני שישקול שיקולי הישרדות אישיים ולא שיקולים לאומיים.

גם אם השופטים יפטרו אותו מהתייצבות בחלק מהדיונים, ברור לכולנו שעליו להשקיע שעות רבות בתום דיוני ההוכחות כדי לשוחח עם סנגוריו וכן כדי לקרוא את תוכן הפרוטוקולים שמתעדים את העדויות

אי אפשר. פשוט אי אפשר שראש ממשלה יכהן גם כנאשם במשרה מלאה. שלא לדבר על החלטתו להטיל אימה על התביעה הכללית, למנוע מינויים בכירים בשירות הציבורי, להפר את התחייבותו לבג"צ לחתום על הסדר ניגוד עניינים, לשלוח נציגות צייתניות כמו מירי רגב ואסנת מארק לוועדה למינוי שופטים, למנות מבקר מדינה שהוא יס מן, ולעשות כל שניתן כדי לסרס את הכנסת, להפחיד את מערכת המשפט, לעקר את הפרקליטות מכוחה, לרדוף את החלקים בתקשורת שאינם סוגדים לו, ולהפוך את מדינת ישראל למדינה בלתי דמוקרטית בתהליך זוחל של ארדואניזציה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בני גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית שלושה עשר רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים בלבד (יצחק רבין ואהוד ברק) הפכו לראשי ממשלה (השני עם הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה נבחר בישראל). רמטכ"לים אחרים לא היו סיפורים של הצלחה בולטת בפוליטיקה הישראלית וחלקם היו לסיפורי כישלון פוליטי.

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית 13 רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים (רבין וברק) הפכו לרה"מ (השני עם הכהונה הקצרה ביותר רה"מ נבחר בישראל)

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

בסך הכל – רק בחמישית מן המקרים של כניסת קצינים בדרגות אלוף ומעלה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית לגנרלים בצבא. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, עובדה שהשפיעה גם היא על צביונה של הפוליטיקה הישראלית ובה תת ייצוג בולט לנשים. זה בוודאי נמוך בהרבה מרף הציפיות או מן האשליה הרווחת כאילו אנשי צבא בכירים יהיו לאנשי מדינה ופוליטיקה מובילים. הנחת כזב, האלילים הכזיבו, לרוב.

רוב ראשי ממשלות ישראל היו ברובם חסרי כל ניסיון צבאי משמעותי בדרגות בכירות או חסרי ניסיון צבאי כלשהו. כמה מן המוצלחים שבהם לא שירתו כלל בצבא.

במיוחד ככל שגדלה הקיטוביות הפוליטית בישראל, כך מתקיימת הציפייה כי רמטכ״ל כדוגמת גנץ יושיע את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה ויגאל אותה מבעיותיה הקשות. במסגרת זו אף נשמעו לאחרונה ציפיות לכניסתם של הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט והנוכחי – כוכבי, ללבה הרותחת של החיים המפלגתיים.

הפוליטיקאים חוששים מאנשי צבא, לשווא. לכן כבר ב-2007, בעת ממשלת אולמרט, תוקן החוק והוא מחייב תקופת צינון משפטית של שלוש שנים, שמונעת מאישי צבא בכירים בדרגות אלוף או רב אלוף להיכנס מיידית לפוליטיקה לפני תום שלוש שנים מסיום שירותם הצבאי. מצד אחד, יש בתקופת צינון זו הגיון דמוקרטי של שלטון חוק אזרחי וצמצום הכדאיות של אישים צבאיים בכירים לעסוק בפוליטיקה מפלגתית עוד בתקופת כהונתם הצבאית. מצד אחר, אין למניעה החוקית הזו הרבה תכנים. היא באה להגן על פוליטיקאים מכהנים ולא על דמוקרטיה.  

רק לחמישית מהקצינים בדרגות אלוף ומעלה שנכנסו לפוליטיקה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, מה שהשפיע על צביון הפוליטיקה הישראלית ותת הייצוג הבולט בה לנשים

הציפייה מאישי צבא להיות פוליטיקאים טובים היא חסרת בסיס, לרוב. בארץ ובעולם גנרלים אינם נוטים להיות סיפור הצלחה פוליטי כביר. הסיבה אינה אישית אלא עמוקה יותר. הסיבה היא שיטתית. המקצוע הצבאי שונה במובנים רבים מן המקצוע הפוליטי. איש הצבא התחנך להביא לביטוי מיטבי מסגרת ממושמעת והיררכיה פיקודית, שבה הבסיס להובלת אנשים מעוגן בפקודות והוראות ברורות. פוליטיקה היא אמנות הפעלת הכוח הציבורי במסגרת תחרות נוקשה על הקצאות משאבים.

איש הצבא מתחנך להטעות את האויב. הפוליטיקה מבוססת לצערנו על הטעיית היריב הפוליטי. המקצוע הצבאי מבוסס על חשאיות, בפוליטיקה על ניצול הפומביות. הרטוריקה הצבאית מבוססת על חדות ובהירות תוך הפגנת נחישות. הרטוריקה הפוליטית מבוססת על השגת פופולריות. החזון הצבאי הוא המשך התכליות המדיניות באמצעים אחרים. החזון הפוליטי הוא ניצול העוצמה הצבאית להישגים מדיניים ואישיים.

אמנם המקצוע הצבאי רחוק מלהיות תמים. רמטכ"לים חייבים לעבוד מול ולעומת דרגים מדיניים אך בכך הם רוכשים רק ניסיון מסוים ולא ידע פוליטי הדרוש להנהגה מדינית. רשימת ההבדלים עוד ארוכה, אך לב העניין הוא כי ניתן ללמד פיקוד וניהול אך לא ניתן ללמד באופן נרכש כריזמה פוליטית. עכשיו – בשיא הקיטוביות ושפל המצב של החיים הציבוריים בישראל, אנו עלולים להילכד שוב במלכודת הפתאים של צפיות לגנרל שיגיע ויושיע. זאת במקום בדק בית יסודי של כשלי החיים האזרחיים בישראל.

פרופסור גד ברזילי הוא מומחה למשפט, חברה וממשל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים. (צילום: פוטו נגבה).