מעטים מכירים את השם לות'רופ סטודארד, מעטים עוד פחות מצליחים לבטא את השם הזה. אבל לפני מאה שנה הוא הוביל שינוי בקו קלקס קלאן והפך את התנועה הגזענית לפופולרית בארצות הברית. עכשיו, כשחלק מהאמריקאים מכנים את מה שהתרחש בוושינגטון ב-6 בינואר "עליונות לבנה בפעולה", ברור שהמורשת שלו עדיין פועמת, וסיפורו צריך לשמש כתמרור אזהרה.

תאודור לות'רופ סטודארד היה נערץ על הנשיא וורן הרדינג ועל אדולף היטלר. הוא נולד בברוקלין, מסצ'וסטס, למד בהרווארד ובאוניברסיטת בוסטון. ספרו המרכזי של ההיסטוריון והעיתונאי נקרא "The Rising Tide of Color Against White World Supremacy" ("הגל הצבעוני הגואה נגד עליונות העולם הלבן").

לשיטתו של סטודארד, הציוויליזציה מוכתבת על ידי גזע וירושה. הוא השתמש במילה "אונטרמנטש", תת אדם, שאומצה בהמשך על ידי הנאצים, האמין בחוקים נגד נישואים מעורבים ותמך באיסור על אנשים "נחותים" להתרבות.

ספרו המאויר של סטודארד על הפנים "הדיסהרמוניים" של היהודים, 1926 (צילום: רשות הציבור)

עם היחלשות הקולוניאליזם, כתב סטודארד, העולם ניצב בפני התפוצצות אוכלוסין, ולכן היהודים אולי ייאלצו "לנטוש" חלקים מהעולם.

סטודארד בז במיוחד לשחורים משום שהאמין שהם מחוסרי ציוויליזציה. שנאתו ליהודים נבעה, בחלקה, מהאמונה שליהודים יש "דם שחור" ושהם מרעילים את אמריקה באמצעות נישואי תערובת.

"לארצות הברית פלשו המוני מהגרים מזרח תיכוניים, שלא לדבר על גורמים אסייאתים כמו היהודים", כתב סטודארד. הוא האמין שהשחורים "יישארו פרא" וש"כל היתקלות עם הכושי תהיה קטלנית".

סטודארד סבר שהציוויליזציה מוכתבת על ידי גזע וירושה. הוא השתמש במונח "אונטרמנטש" – תת אדם – שאומצה בהמשך על ידי הנאצים, האמין בחוקים נגד נישואים מעורבים ותמך באיסור על אנשים "נחותים" להתרבות

ספרו של סטודארד פורסם בעשר מהדורות בתוך שנתיים בלבד. אחד האנשים שצרכו את הספר היה הנשיא האמריקאי וורן הרדינג, שהלל את סטודארד בנאום ב-1921 שציין 50 שנה לייסוד בירמינגהם, אלבמה.

רייכנספרגר פלאץ בברלין של גרמניה הנאצית, המקום בו התנהל בית המשפט הגנטי (צילום: רשות הציבור)

במהלך נאומו דיבר הרדינג על "בעיית הגזע" בבית ובחו"ל. לפי הנשיא האמריקאי, "הבדלים מהותיים, נצחיים ושאין מהם מנוס" קיימים בין הגזעים. הרדינג הפציר במדינות הדרום לוודא שהקהילות השחורות לא הופכות ל"שמורות אדירות של בורות".

אילן היוחסין של יהודה

ב-1923 המגזין "הרסט אינטרנשיונל" חשף שסטודארד לא היה רק חבר בקו קלוקס קלאן, אלא גם שימש יועץ סודי של הארגון. התגובה של סטודארד הייתה לכנות את המגזין "עסק יהודי קיצוני".

בשלוש השנים הבאות המשיך סטודארד לכוון ליהודים. ב-1926 פרסם מאמר בשם "אילן היוחסין של יהודה", שבו כתב כי "היהודים הם גזע מומצא. במהלך שהייתם במצרים וגם אחרי, היהודים אספו את העקבות הראשונים שלהם של דם שחור", קבע סטודארד. "הגיע הזמן לגלות איזה דם זורם בעורקי היהודים".

לות'רופ סטודארד (צילום: רשות הציבור)

מטרתו של סטודארד הייתה "להיפטר מהבדיה שהיהודי המודרני הוא צאצא אמיתי של העברי העתיק". למרות שליהודים הספרדים היו קשרי דם מסוימים לעברים, כתב סטודארד, היהודים האשכנזים היו "תערובת גזעית".

באותה השנה פרסם סטודארד ספר בשם A Gallery of Jewish Types ("גלריה של טיפוסים יהודים"), שהודפסה בפורמט מגזיני, עם איורים, והדגישה את ההבדלים בין פרצופים יהודים של אשכנזים וספרדים, כמו גם מה שסטודארד כינה המאפיינים "הדיסהרמוניים" של יהודים ועיניהם "המונגוליות".

בכתביו ובנאומיו, סטודארד טען לעיתים קרובות ש"היהודים תומכים ומממנים את ה-NAACP" (האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים). התמיכה הזאת, לטענתו, היא הוכחה למורשת השחורה שלהם.

נחיתות מולדת

על במת ההיסטוריה צפתה לסטודארד מבוכה רבה במהלך העימות שלו ב-1929 עם אגדת זכויות האדם, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז. הנושא היה הטיעון של העליונות הלבנה, שלפיו, לשחורים אין את אותן "אפשרויות אינטלקטואליות כמו לגזעים האחרים".

בדומה לסטודארד, גם דו בויז נולד במסצ'וסטס. דו בויז היה האקדמאי השחור הראשון שקיבל דוקטורט מהרווארד, וב-1929 היה קולן הנערץ של תנועות פופולריות מניאגרה ועד הארלם.

העימות בין דו בויז ולות'רופ סטודארד ב-1929 (צילום: רשות הציבור)

האירוע בין דו בויז לסטודארד הוכתר כ"אחד העימותים הגדולים שהתקיימו", כשכל אחד מהצדדים התבקש לענות על השאלה "האם יש לעודד את הכושי לחפש שוויון תרבותי?".

דו בויז ידע שגזענות מסוגו של סטודארד תהיה להיט על הבמה. הקהל בשיקגו, כפי שצפה דו בויז, חשב שהטיעונים של סטודארד יותר מצחיקים מאשר אמינים.

בכותרות העיתונים למחרת נכתב "5,000 אנשים עודדו את דו בויז וצחקו על לות'רופ סטודארד". דו בויז ניפץ את התיאוריות התרבותיות של סטודארד".

לתוך האפלה

במהלך שנות ה-30, סטודארד היה עד לעליית הנאצים בגרמניה, תנועה שהתיאוריות הגזעיות שלה מצאו השראה בכתביו. ב-1939 נסע לגרמניה לדווח על מנהיגות הרייך אחרי שש שנים בשלטון. המשטר איפשר לו לראיין את היטלר, הימלר ודמויות מפתח נוספות.

סטודארד בז במיוחד לשחורים משום שהאמין שהם מחוסרי ציוויליזציה. שנאתו ליהודים נבעה, בחלקה, מהאמונה שבגופ של היהודים זורם "דם שחור" ושהם מרעילים את אמריקה באמצעות נישואי תערובת

אלפרד רוזנברג, הדיקן של התיאוריה הגזעית הנאצית, הוקסם במיוחד מסטודארד. בבית המשפט לבריאות תורשתית / גנטית (Erbgesundheitsgericht) בברלין, למד סטודארט על מאמצי העיקור הכפוי שהובילה הממשלה.

כפי שכתב סטודארד מאוחר יותר, החוקים הגזעיים בגרמניה "ניפו את הענפים הגרועים ביותר בעץ הגרמני, באופן מדעי והומניטרי באמת". באשר ליהודים, סטודארד חזה ש"הבעיה היהודית תיפתר באמצעות הסילוק הפיזי של היהודים מהרייך השלישי".

טבלה שפרסם המשטר הנאצי ב-1935 בעקבות חוקי הגזע בנירנברג, שמדגימה את הסיווג של היהודים לפי מוצאם (צילום: רשות הציבור)

אחרי ארבעה חודשים בגרמניה חזר הביתה לכתוב את ספרו, "לתוך האפלה: גרמניה הנאצית היום" (Into the Darkness: Nazi Germany Today). במילה "אפלה" התייחס סטודארד להתקפות האוויריות של בנות הברית על גרמניה, ולא לתוכניות רצח העם של המשטר.

מטרתו של סטודארד הייתה "להיפטר מהבדיה שהיהודי המודרני הוא צאצא אמיתי של העברי העתיק". למרות שליהודים הספרדים היו קשרי דם מסוימים לעברים, כתב סטודארד, היהודים האשכנזים היו "תערובת גזעית"

"הנאצים מתייחסים ליהודים כגזע תערובת", כתב סטודארד. "על ידי כך הם מתכוונים לקבוצה שהיא מובחנת במודע, אך מורכבת מכמה גזעים שונים במובהק. בגלל זה הנאצים נדרשו לחוקק את חוקי נירנברג שיאסרו על נישואי תערובת בין גרמנים ליהודים".

עד פרסום הספר ב-1940, סטודארד והתיאוריות שלו יצאו מהאופנה. מותו, ב-1950, בקושי הוזכר בעיתונים, למרות שהספיק לשמש השראה לאחת הדמויות ב"גטסבי הגדול", גזען לבן בשם גודאר, מחבר הספר "עליית האימפריות הצבעוניות".