לאחרונה הגישו ארגונים וניצולי שואה יהודיים עתירה לבג"ץ, בבקשה לחייב את המדינה לדרוש מממשלת גרמניה סכום של כ-17 מיליארד דולר. אלה מהווים את יתרת כספי השילומים שנותרו לתשלום בהתאם להסכם השילומים שנחתם ב-1952, על פיו הוסכם כי גרמניה המערבית תשלם שני שלישים ואילו מזרח גרמניה תישא בשליש הנותר. גרמניה המערבית שילמה את הסכומים ואילו ממשלת גרמניה המזרחית סירבה כל השנים לעמוד בתשלום. בשנת 1991, בעת איחוד שתי הגרמניות, גרמניה המערבית לקחה עליה את ההתחייבויות של גרמניה המזרחית, אולם הממשלה המאוחדת סירבה לשלם בפועל.

לאחרונה הגישו ארגונים וניצולי שואה יהודיים עתירה לבג"ץ, בבקשה לחייב את המדינה לדרוש מממשלת גרמניה כ-17 מיליארד דולר,  יתרת כספי השילומים שנותרו לתשלום בהתאם להסכם השילומים שנחתם ב-1952

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הסיבה בגינה ממשלת ישראל אינה דורשת את התשלום היא מדינית, שכן היא אינה רוצה להתקוטט עם אחת מידידותיה בעולם בגין חוב ישן. העותרים מבינים כמובן שיש להם בעיה, שכן בג"ץ אינו נוטה להתערב בהחלטות מדיניות. לכן פרקליט התובעים, עו"ד גלעד שר, הדגיש כי השילומים התקבלו בשם כל נפגעי השואה, וכי הממשלה אינה יכולה לוותר בשם ניצולי השואה וגופים יהודיים המייצגים אותם על חלק מהכסף המגיע מגרמניה. זהו מהלך, לדעת העותרים, הנגוע ב"אי סבירות קיצונית". זו העילה היחידה לפיה יכול בג"ץ להתערב בסוג של אי-עשיה כזו של הממשלה.

עד כאן הצד המשפטי. בצד המוסרי, אני בדעה שהצדק עם התובעים. נכון שהכספים שגרמניה נתבעת לשלם ייכנסו, אם התביעה תתקבל, לקופת האוצר בישראל ולא לכיסם של ניצולי השואה, אבל עדיין יש לזכור שהסכם השילומים המקורי היה פשרה בין צרכי המדינה המתפתחת בשנותיה הראשונות לבין רווחת ניצולי השואה.

אלמלא כספי ההסכם שנכנסו לקופת המדינה, אשר שילמה לניצולים קיצבאות, אך שימש ברובו לפיתוח המדינה – כל ניצול היה מקבל סכום גבוה בהרבה מכפי שקיבל. לכן, אם ראש הממשלה המנוח דאז דוד בן גוריון, הממשלה והכנסת ויתרו בשמם של הניצולים על קיצבאות גבוהות יותר שהיו מיטיבות עם חייהם, בעיקר בזיקנתם – אך מוסרי ונכון, בשם אותם ניצולים, שממשלת ישראל תדרוש מממשלת גרמניה לעמוד בתשלומים במלואם.

המחלוקת על השליש החסר שעדיין לא שולם הגיעה לבית המשפט אחרי שלא נענו פניות רבות של  העותרים לגורמים הרלבנטיים בממשלה. העותרים מבקשים להורות לממשלה לפעול לקבלת השליש החסר, ובמידה שהמדינה אינה רוצה לפעול, שתצהיר על ויתורה על הטיפול בתביעה זו ואז נציגי העם היהודי בכללו, כולל הארגונים שעתרו, יוכלו לפעול למימוש ההתחייבויות.

כמי שכיהן כשר בממשלות ישראל וגם כפרופ' למשפטים, אני ער לדילמה העומדת בפני מקבלי ההחלטות בממשלה כיצד להשיב לעתירה. אני משער שהפרקליטות, לאחר דיון עם שרי הממשלה בדרגים הגבוהים ביותר, תבקש לדחות את העתירה בנימוק של שיקולים מדיניים.

עמדתי היא, שישנם מקרים בהם השיקולים המוסריים גוברים על השיקולים המדיניים. גם כאשר הממשלה, בשנות החמישים, החליטה על הסכם השילומים – הארץ רעשה וגעשה בשל המחלוקת בשאלה האם, למרות הצורך הדחוף של המדינה הצעירה במזומנים, מותר למדינה לקבל כספים לקופתה ממדינה שרצחה 6 מיליון יהודים בשואה.

אם הממשלה והכנסת ויתרו בשם הניצולים על קיצבאות גבוהות יותר שהיו מיטיבות עם חייהם, בעיקר בזיקנתם – אך מוסרי ונכון, בשם אותם ניצולים, שממשלת ישראל תדרוש מממשלת גרמניה לעמוד בתשלומים במלואם

האם כסף יכפר על הדם? בסוף הממשלה החליטה שכן. ולכן, ככל שהממשלה נמנעת מלדרוש את התשלום המגיע לישראל עד הסנט האחרון – הדבר מהווה פגיעה בניצולי השואה ואי כיבוד זכרם של הנספים. גם מי שהסכימו לשילומים התכוונו לכך שישראל תקבל את מלוא התשלום, ולא רק את חלקו.

קשה לי להבין את ממשלת גרמניה המאוחדת שלא העבירה את הכספים ביוזמתה. מדובר הרי בחוב מוסרי, שאיננו יכול להימדד בכסף. לכן, כדי לא לשוות לתשלומים מראה של עיסקה כלכלית גרידא, אלא עיסקה מוסרית, כפי שהיא היתה אמורה להיות – על ממשלת גרמניה להרים את הכפפה ובעקבות הבג"ץ בישראל להודיע ביוזמתה ומצידה:

"אנחנו מתחייבים לשלם את השליש החסר של תשלומי השילומים לישראל לפי לוח זמנים שיימסר",

ובכך להראות עוד מעט רצון טוב ועמדה מוסרית כלפי ניצולי השואה המעטים שעוד נותרו בחיים בישראל ויהיה בכך השלמת צדק היסטורי.

פרופ' שמעון שטרית הוא פרופ' למשפטים בפקולטה למשפטים בירושלים ושר לשעבר. פרופ' שטרית מכהן כנשיא הארגון הבינלאומי לעצמאות שופטים (JIWP).