הסכמי אברהם הובילו לרנסנס של שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לבין איחוד האמירויות. זאת, תוך מאמץ של שתי הממשלות לעודד ולתגמל חברות שיניעו מהלכים כלכליים משותפים, ומתוך הבנה כי החיבורים הכלכליים מניעים חיבור מדיני חזק ומאפשרים גם פיתוח של יחסי שלום בין העמים.

הסכמי אברהם הובילו לרנסנס של שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לאיחוד האמירויות, תוך מאמץ של שתי הממשלות לתגמל חברות שיניעו מהלכים כלכליים משותפים, כמנוע לחיבור מדיני חזק שיאפשר פיתוח יחסי שלום

באחרונה פורסם כי חברת מובאדלה פטרוליום האמירתית חתמה עם קבוצת דלק קידוחים על מזכר הבנות לרכישת אחזקות דלק במאגר תמר (22 אחוזים מהמאגר) במזרח הים התיכון בעבור 1.1 מיליארד דולרים. מדובר במימוש מחויבויות של חברת דלק למכירת אחזקותיה בתמר במסגרת יישום מתווה הגז.

כבר למחרת הפרסום הסביר שר האנרגיה הישראלי, ד"ר יובל שטייניץ, כי זוהי הצלחה במימוש מתווה הגז ובהכנסת חברות בינ"ל למשק הגז הישראלי. זאת ועוד, לדבריו, הוא "מאמין שזוהי תחילתו של שיתוף פעולה בין המדינות בתחום האנרגיה ובתחומים כלכליים ומדיניים נוספים לרווחתם של האזרחים".

מי את מובאדלה פטרוליום?

מובדלה פטרוליום היא חברת בת של מובאדלה אחזקות, המהווה את זרוע ההשקעות הבינ"ל של ממשלת אבו דאבי ומנהלת נכסים בשווי כולל של למעלה מ-230 מיליארדי דולרים ב-50 מדינות. מדיניות ההשקעות של מובאדלה נקבעת בהתאם לאינטרס כפול – אינטרס כלכלי (השאת רווח לממשלת אבו דאבי) בראייה של גיוון תיק ההשקעות של האמירות ומוכנות לתרחישים כלכליים עתידיים; ואינטרס מדיני של העמקת חיבורים וצירים אזוריים.

המיקוד של השקעות חברת הנפט מצוי בשווקי המזרח התיכון, צפון אפריקה ורוסיה. בין היתר, מעבר למזכר ההבנות המכניס את מובאדלה פטריוליום לשוק הישראלי, היא מנהלת השקעות נרחבות במצרים (מחזיקה במניות במאגר ט'הר במים הכלכליים המצריים ובזכויות קידוח נוספות).

מובדלה פטרוליום היא חברת בת של מובאדלה אחזקות, זרוע ההשקעות הבינ"ל של ממשלת אבו דאבי, המנהלת נכסים בשווי כולל של למעלה מ-230 מיליארדי דולרים ב-50 מדינות

רשומה זו תנתח את ההזדמנויות והאיומים הנוגעים בכניסת כסף אמירתי למשק הישראלי בעסקאות ענק, הנוגעות בתשתיות לאומיות ישראליות.

במימד הגיאו-פוליטי

במימד הגיאו פוליטי העסקה מהווה מימוש מובהק של "הסכמי אברהם" בשני מישורים מקבילים:

ראשית, היכולת להוציא מן המחשכים את היחסים ולרקום עסקאות כלכליות ללא חשש מביקורת ציבורית ומדינית. בניגוד לעבר, לא מזוהה שיח שלילי חריג בתקשורת הבינערבית או במדינות בהן הסנטימנט האנטי-ישראלי חריף (מצרים, ירדן). גם במימד המדיני, לא מושמעת ביקורת כלפי אבו-דאבי על העמקת מהלכי הנורמליציה.

בנוסף, חיזוק ציר השותפויות הסוני-ישראלי-(אמריקני) במזה"ת מול איראן וחיזוק מקביל של ציר השותפות הסוני-ישראלי-הלני (יוון וקפריסין) מול טורקיה. שותפויות אלו מקודמות במרץ בשורה של מהלכים מתוקשרים, הכוללים אימונים צבאיים משותפים, דיאלוגים אסטרטגיים, ביקורי בכירים, הקמת פורום הגז במזרח הים התיכון (אליו איחוד האמירויות שואפת להצטרף כמשקיפה) ועוד.

בהקשר הכלכלי

החיבורים הכלכליים מיצרים קומה נוספת בתהליך, מקבעים את האינטרסים המשותפים ומיצרים מחויבויות ביטחוניות הדדיות. בהקשר זה, חשוב להזכיר גם את הקצה האמריקני בדמות אחזקות חברת שברון ב-25% מאחזקות מאגר תמר. בהקשר הכלכלי לישראל יש עניין בכניסת שחקנים מנוסים ומגוונים לשוק המקומי (דוגמת כניסת שברון שרכשה את נובל אנרג'י). אלו מביאים עמם ניסיון, ידע, טכנולוגיה ומארג קשרים ענף שיוכל לשרת את יצוא הגז מישראל וייעול הפקתו, לצד מימוש המהלך לצמצום הריכוזיות בשוק הגז המקומי. הבחירה של דלק קידוחים דווקא בחברה מאבו דאבי מסייעת לקידום תכניות נוספות של משק הגז במזרח הים התיכון ופותחת אפשרויות מעבר לחיבור ישיר לאירופה (באמצעות צינור הגז המתוכנן EastMed).

במקביל, חשוב להדגיש כי עסקת הרכש הנוכחית לא תקנה למובאדלה זכויות וטו על החלטות עסקיות של תאגיד תמר, ואינה כוללת מעורבות של מובאדלה בתפעול המאגר (ה-Operator יישאר חברת שברון האמריקנית).

הבחירה של דלק קידוחים דווקא בחברה מאבו דאבי מסייעת לקידום תכניות נוספות של משק הגז במזרח הים התיכון ופותחת אפשרויות מעבר לחיבור ישיר לאירופה (באמצעות צינור הגז המתוכנן EastMed)

במקביל, גם עבור האמירתים ניתן למנות מספר יתרונות כלכליים מובהקים בעסקה (מעבר להיותה הזדמנות עסקית טובה):

לטווח הקצר, העסקה מאפשרת דריסת רגל במרחב של מתחרים אפשריים על שווקי היצוא לאירופה, כדי לגדר סיכונים ולהיערך באופן טוב יותר בשוק שהוא אינטרס ליבה כלכלי ואסטרטגי עבורן.

כך למשל, קיים עיסוק בעסקאות נוספות בתחום האנרגיה בין המדינות, למשל הקמת צינור הנפט בים האדום שיאפשר לאיחוד האמירויות לייצא נפט לאירופה ביתר קלות. בהקשר זה, יוזכר כי לצד העסקה הנוכחית, אין זו ההתעניינות הראשונה של חברות מפרציות בתשתיות לאומיות ישראליות, וכי רק לפני חודשים ספורים דווח על מהלך משותף של מספנות ישראל וחברת DP world האמירתית לרכישת נמל חיפה.

מספנות ישראל וחברת אספקה מדובאי בוחנות את רכישת נמל חיפהhttps://t.co/y0C92m9Zk0 pic.twitter.com/tRlGnUvpbf

— ynet כלכלה (@ynet_economy) September 16, 2020

בראיה ארוכת טווח, מובאדלה פועלת עם חברות נוספות לפיתוח תעשיית "המימן הכחול" (המופק מגז טבעי), כחלופה "ירוקה" ליצוא גז ונפט.

לישראל, העלולה למצוא את עצמה ניצבת בפני שוק אירופי מצטמצם לגז טבעי, בשל המחויבות האירופית לצמצם פליטת גזי חממה, עשוי להיות אינטרס לפתח תעשיה שכזו ולהביא ידע בנושא. עבור ישראל זו עשויה להיות הזדמנות נוספת ללמוד מהניסיון הרב של המאעמ"ים בנושא, וגם אולי אפיק לבחינת תעשיית מימן מקומית בישראל (כוללת ליצוא), כחלופה לצינור הגז לאירופה, אשר קיים ספק באשר ליכולת הטכנולוגית והאסטרטגית לממשו.

אתגרי העסקה

כתמונת ראי מול ההזדמנויות הללו, יש לעמוד על שלושה אתגרים העולים מן העסקה:

ראשית כל, התגברות תפיסת האיום בראי טורקיה ואיראן החוזות בהתלכדות מחנה הניצב למולן. קונקרטית, גם אם המדובר בתרחישים מרחיקי לכת, הדבר עלול להגביר פוטנציאלי חיכוך (טורקיה מול ישראל במזרח הימ"ת; פגיעה צירית במאע"מ דרך מאגר תמר).

שנית, הסיכון במתן דריסת רגל ישראלית למדינה ערבית שמערכת היחסים עימה עדיין לא יציבה מספיק. זאת, לתוך תשתית אסטרטגית בעל השפעה מהותית על הכלכלה הישראלית. במובן זה, עלולה להיווצר תחרות לא בריאה בין שיקולים מדיניים-פוליטיים לשיקולים עסקיים-רגולטוריים.

לשם דוגמה, שאיפה לשכך מתח מדיני עשוי להוביל למתן הקלות רגולטוריות בפיקוח על האסדה (תוך תחרות עם שיקולי איכות סביבה למשל). מנגד, יחסיה של אבו דאבי עם ישראל ומצרים בנפרד ישפיעו על שיקוליה הכלכליים והחלטות איזה מאגר לפתח כלכלית – תמר הישראלי או ט'הר המצרי.

יש סיכון במתן דריסת רגל ישראלית, למדינה ערבית שמערכת היחסים עימה עדיין לא יציבה מספיק, לתוך תשתית אסטרטגית בעל השפעה מהותית על הכלכלה הישראלית

שלישית, תיתכן חשיפה של מאפייני אבטחה והגנה ייחודיים על האסדה.

אולם סביר להניח שניתן לנהל סיכונים אלה, ובכל מקרה האסדה וניהולה יוסיף להיות מונחה ע"י גופי הביטחון הרלוונטיים בישראל. בה בעת, במקרה הטוב, עשויה החברה אף לרכוש שירותי אבטחה מחברות ישראליות ולשלבן בפעילותה במפרץ, ולחזק עוד יותר את הקשרים הכלכליים בין המדינות.

בשורה התחתונה,

לכניסת מובדאלה פטרוליום לשוק הישראלי יש מימד סמלי-היסטורי ואסטרטגי, הנותן גושפנקה לתהליך הנורמליזציה והשת"פ הבר-קיימא בין ישראל לבין איחוד האמירויות.

בראייתנו, יתרונותיו הגיאו-אסטרטגיים והכלכליים של מהלך זה עולים על חסרונותיו. בראייה קדימה, על מקבלי ההחלטות להקפיד ולקיים דיון מעמיק ברוח זו באשר לכל מהלך של רכש אחיזה בתשתית לאומית קריטית על ידי הון זר תוך מתן הדעת על תרחישים עתידיים אפשריים בהם המהלך החיובי והאופטימי הופך מנכס לנטל.

תומר ברק הינו סגן אלוף במילואים. שירת כראש ענף בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בצהל וכקצין בכיר באגף התכנון. מתמחה בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון ובזירה הבינלאומית ובתכנון אסטרטגי. בעל תואר שני בלימודי ביטחון ודיפלומטיה מאוניברסיטת תל-אביב.

יוחאי גויסקי הינו סגן אלוף במילואים. שירת במגוון תפקידים בתחומי המודיעין והתכנון האסטרטגי בצהל ובמשרד הביטחון. מתמחה ביחסים בינ-לאומיים, המזרח התיכון ותכנון אסטרטגי.

סובבתי ביום הצום האחרון של רמדאן במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מן הרושם, כי בעוד שבערים המעורבות בישראל הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. זה מפתיע, כי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא הסיסמה של המהומות בישראל.

סובבתי ביום צום רמדאן האחרון במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מהרושם, כי בעוד שבערים המעורבות הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. הרי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא סיסמת המהומות

מן השיחות עם המזרח ירושלמים אפשר להבין מה קרה בירושלים, ומן הזווית הזאת מה קורה בישראל.

יש למזרח ירושלמים טענות קשות נגד ישראל, אבל הם רוצים לטפל בבעיות האלה בעצמם ולא רוצים התערבות מן החוץ. לא של הרשות הפלסטינית (מבחינתם אבו מאזן הוא "מרגל", וכך הם קראו לאנשי פתח כאשר הם ביקשו לרכב על הגל), לא של ערביי ישראל (הם סילקו את אחמד טיבי וסירבו לקבל את מנסור עבאס כאשר ביקש לבוא לשיח' ג'ראח), ולא של חמאס. יש אהדה לחמאס, אבל לא למעורבות פעילה של חמאס במזרח העיר. חמאס כתנועה לא קיימת במזרח ירושלים, והמפלגה האסלאמית המאורגנת והחזקה, חיזב א-תחריר, נעלמה מן האירועים.

מי עשה את הבלגנים על הר הבית? לדברי המזרח ירושלמים היו אלה ערביי ישראל, חלק מן העימות בין התנועה האסלאמית הדרומית והצפונית. מי שסילק באמת את ראיד סלאח מהר הבית זה הווקף המוסלמי. ישראל עצרה אותו, אבל הווקף מנע את כל אירועי ההזדהות אתו.

זה לא אומר שהכל סבבה. רחוק מזה. יכולה להגיע נקודת זמן שגם מזרח ירושלים תצטרף למהומות, ואז נאבד את אחדות העיר, אם לא את העיר עצמה.

המזרח ירושלמים רוצים את אחדות העיר, אבל במעמד של שיוויון עם היהודים. הדברים אמורים בעיקר ביחס מפלה לדבריהם ביכולת שלהם להשיג אישורי בנייה, ואפילו אישורים לפתוח בתי קפה וחנויות בשטחים הגובלים בשכונות היהודיות או בתוכן. לעומת זאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים מאפשר ליהודים לחדור לשכונות הערביות כמו בשיח' ג'ראח. התחושה היא שליהודים מקלים ולערבים מקשים.

יכול להיות שאין ממש בתחושות האלה, אבל זאת ההרגשה הרווחת במזרח העיר, ויש לשים אליה לב.

מנקודת המבט הזאת אפשר לקבל פרספקטיבה על הנעשה בישראל. מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל, וערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב לא רק בכלכלה אלא גם בשלטון. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לבה של ישראל לצרכי הערבים כמו תשומת הלב שהיא מעניקה לצרכי היהודים.

מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל. ערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב גם בשלטון ולא רק בכלכלה. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לב ישראל לצרכי הערבים

אני הייתי מוסיף לכך עוד תובנה. יש לשים לב כי מי שחולל את המהומות בישראל היו לוד והבדואים בנגב. מה שמשותף להם זה שאלו אזורים בשליטת אירגוני פשע. מה שעומד ברעיון השתלבות ערביי ישראל במוסדות השלטון הוא הרצון להילחם בכנופיות הפשע. אין להוציא מכלל אפשרות שכנופיות הפשע רוצות לחבל בממשלת השינוי כדי לסכל מאמץ מרוכז לחסל אותם. אליהם הצטרפו גורמים פן ערביים בצפון שרוצים לסכל את השתלבות ערביי ישראל בשלטון מסיבות אידאולוגיות.

וגם סתם חמומי מח לא חסר.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.