"כשהוא בא, יש איזה קטע של טריטוריה. כאילו, הוא בא אלינו למכון, אז צריך להראות מי הגבר, אבל הוא גם רוצה להראות שהוא שייך, והרבה פעמים זה מתנגש", אומר רון בקר.
"כן, הרגשתי כאילו אני צריך להוכיח את עצמי, ובקר גם הרגיש כאילו הוא צריך לשמור על המקום שלו. קצת רבנו מכות, קצת כעסנו אחד על השני, אבל עבר מהר", אומר שוכראללה סאדר כנען.
שניהם לוחמי MMA מקצועיים שמתאמנים יחד במכון "ספרטה" בחיפה. האחד יהודי ישראלי שהתחנך על ערכי הציונות, והאחר ערבי מוסלמי מנוף הגליל. הם מגיעים מעולמות שונים, אך מצאו שפה משותפת דווקא בספורט שבו הם בעיקר מכים זה את זה, והפכו לחברים גם מחוץ למכון.
"בגלל שאנחנו מרביצים אחד לשני ועושים ספורט שהוא סביב אלימות, אנחנו יכולים לנקות מאיתנו את האלימות ולפגוש את הצדדים האחרים אחד בשני. האלימות כבר קרתה בכל מקרה"
הם מדברים בנימה מעט מבודחת על החברות ביניהם ועל מה שהיה קורה אילו נפגשו במקום אחר. "בגלל שאנחנו מרביצים אחד לשני ועושים ספורט שהוא סביב אלימות, אנחנו יכולים לנקות מאיתנו את האלימות ולפגוש את הצדדים האחרים אחד בשני. האלימות כבר קרתה בכל מקרה", אומר בקר.
"אנחנו מתאמנים מאוד קשה ביחד וסובלים הרבה ביחד, ומעבר לזה, אני אוהב את סוג הבן אדם שהוא", אומר סאדר כנען.
זהו אחד מ־12 סרטים קצרים בפרויקט "שותפות גורל" ("שראכת מסיר" בערבית), המציג זוגות של אזרחים יהודים וערבים ישראלים שמשתפים פעולה בתחומים שונים.
בין המשתתפים בפרויקט: תורמת מח עצם ערבייה שבחרה לעבור את ההליך הקשה יותר כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של התרומה; שניים שיזמו הקמת שביל הליכה ושיקום נחל בין יישוב ערבי לעיר מעורבת; וזוג יוצרי קולנוע שהמפיק שלהם נהרג בשבעה באוקטובר.
הסרטים נמשכים מעט יותר משלוש דקות כל אחד, ולכולם פורמט זהה. "הסבירו לי בסושיאל שככל שהסרט ארוך יותר מספר הצופים קטן יותר. אני בא מדור הפוך", מסביר הבמאי אורי ברבש בריאיון שנערך בביתו.
הסרטים נמשכים כשלוש דקות כל אחד, ולכולם פורמט זהה. "הסבירו לי בסושיאל שככל שהסרט ארוך יותר מספר הצופים קטן יותר. אני בא מדור הפוך", מסביר הבמאי אורי ברבש
הרעיון לפרויקט נבט אצל אחיו, התסריטאי והסופר בני ברבש, שהתעקש להציג זוגות משני הצדדים והצליח לשכנע את אורי להתגבר על חששו שהמרואיין היהודי יהיה דומיננטי יותר.
"אני חששתי מהזוגיות שתציג את היהודי כבוס ואת הערבי נגרר אחריו. הוא שכנע אותי וצדק. יצאנו לדרך עם צוות שלם: מפיק העל איתי ברקן, המפיק בפועל איציק נקש, שלושה–ארבעה צלמים ושלושה עורכים, שניים בעברית ואחד בערבית, לצד תאורנים, סאונדמנים ושתי תחקירניות. חלקם עבדו בחצאי התנדבות, ואולפני הרצליה העמידו לנו את הציוד בחינם.
"התחקיר היה השלב הכי קריטי: לבחור את הזוגות ולשמור שיהיו שוויוניים, ושהקשר ביניהם יהיה אורגני, אמיתי, מעשיר ומכבד. נסענו לפגוש את האנשים, ובחלק מהמקרים היו גם כאלה שחששו להיחשף, או שזה לא הסתייע, וזה ציער אותי. סייענו להם לנסח את הדברים, ואז הם מגיעים ליום צילום, וניסינו להגיע למקומות אחרים, ואתה רואה שקורה שם משהו.
"ידענו שאין לנו אפשרות לצלם כל אחד מהם און לוקיישן, כי אז זה היה לפחות 12 ימי צילום וצוות ענק, ופה זה נכנס בשישה ימים מאוד אינטנסיביים, שכולם באולפנים בהרצליה. הרעיון היה לשבור את הקיר הרביעי, לא להעמיד פנים שאנחנו יוצרים משהו, ובזה אני אומר: 'הנה, אנשים באים לאולפן ורוצים לומר את הדבר שלהם עם הפנסים והתאורה והסטנדים'", מוסיף ברבש.
"אני לא רוצה שהקהל ישכח שאני ערבי, להפך, אני רוצה שהוא יידע בדיוק מי אני, שישמע את הסיפור שלי, שיצחק איתי ושיגלה שאולי אנחנו הרבה פחות רחוקים ממה שסיפרו לנו"
החשש שלו מפני טשטוש ההבדלים אולי היה מוצדק בתחילה, אבל המרואיינים הערבים לא הגיעו כדי להסתיר דבר. "אני לא רוצה שהקהל ישכח שאני ערבי, להפך, אני רוצה שהוא יידע בדיוק מי אני, שישמע את הסיפור שלי, שיצחק איתי ושיגלה שאולי אנחנו הרבה פחות רחוקים ממה שסיפרו לנו", אומר הסטנדאפיסט מוהנד, שלמד את רזי המקצוע משותפו היהודי, שהפך למנטור ולחבר.
"אנחנו לא רוצים להסתתר מאחורי העמדות הפוליטיות שלנו", אומר הבמאי על המוטיבציה שלו ושל אחיו להציג את החיים המשותפים של יהודים וערבים, אך מבהיר שאין כאן עניין מפלגתי: "הפרויקט הוא לא פוליטי במובן הזה שאין מאחוריו תמיכה, לא של מפלגה, עמותה או ארגון כלשהו, שום דבר, וכל מטרתו היא לתקן עולם.
"המילה 'ביבי' לא נאמרת פה, לא פעם אחת, גם לא הליכוד או גוש השינוי, וכל המטרה היא לעורר השראה ולפגוש 12 זוגות אקלקטיים, לכאורה מקריים, של שותפות אמת בין יהודים לערבים, להסתכל עליהם ולראות שהמקום הזה יכול להיראות אחרת".
הדברים מקבלים ביטוי בשותפות בין פרופסור אשרף בריק לפרופסור אהרן צ'חנובר. השניים חוקרים מערכת לסילוק חלבונים מיותרים מהתאים ודרכים לטיפול בכשלים בפעילותה. צ'חנובר מציין שלמרבה הצער, לבני האדם אין מערכת מקבילה שתכוון את התנהגותם, והם נוטים לתייג קבוצות של אנשים באופן שלילי על סמך מאפיינים לא רלוונטיים כמו דת, מין ומוצא.
בריק מציין שדווקא השוני ביניהם מוביל אותם להישגים "בחקר מנגנונים מורכבים בגוף האדם, שלא היו מתפענחים על ידי חוקרים בעלי חשיבה אחידה ודפוסי חיים זהים".
"בלתי נתפס שכל מנהיג חדש שמקים מפלגה, לא משנה אם זה איזנקוט, בנט, ליברמן או הנדל, הדבר הראשון שהם אומרים זה לא משהו על יוקר המחיה, ביטחון, משילות, אלא 'אני לא אשב עם ערבים'. זו גזענות מהמקפצה"
"החברה מורעלת"
הפרויקט, שהושק ביום חמישי האחרון ברשתות החברתיות, מגיע בעיתוי מושלם לקראת הבחירות. ראש הממשלה מבסס את הקמפיין שלו על הפחדה מפני האפשרות ש"גדי איזנקוט יקים ממשלה עם מנסור עבאס". גם בגוש השינוי בורחים מהנציגים של החברה הערבית, במקום להפגין מנהיגות ולהצהיר מראש שהם מסרבים לקבל את ההחרמה שמסתתרת מאחורי הסיסמה "ברית הציונים".
ברבש מתקומם על ההדרה האפריורית הזו: "תראה מה קורה היום. בלתי נתפס שכל מנהיג חדש שמקים מפלגה, לא משנה אם זה איזנקוט, בנט, ליברמן או הנדל, הדבר הראשון שהם אומרים זה לא משהו על יוקר המחיה, ביטחון, משילות או חינוך, אלא 'אני לא אשב עם ערבים'. זו גזענות מהמקפצה.
"למה שלא יצאו ויגידו: 'אני לא אשב עם גזענים או פשיסטים'? אני באופן אישי אתמוך בדמוקרטים, כי שם האנשים שקרובים לליבי, אבל אם איזנקוט יהיה ראש הממשלה, בא לציון גואל. אבל זה (שהוא לא מצהיר על נכונות לשבת בממשלה עם מפלגה ערבית, ע"ש) מאוד מצער אותי, ולתחושתי הוא פועל כי כך ייעצו לו, כדי לשאוב קולות ממקומות ימניים. טכניקה מאוסה וגזענית.
"הוא מדבר על השמדת חמאס ומכוון למנסור עבאס, שהוא מוסלמי ומאמין באללה ובמוחמד ולכן לא יכול להסכים עם התביעה הזו? למה לא להגיד: 'כל מי שמאיים על קיומנו הוא בן מוות וניאבק בו עד תום', אבל מה זה קשור ליתר המוסלמים? ליתר העזתים?"
הציבור הישראלי, בחלקו הגדול, לא רוצה לשמוע על השותפות הזו?
"נכון, כי שטפו את מוחו. אני קורא לפרויקט שלנו 'ניקוי רעלים'. החברה הישראלית הורעלה מאז 1995, כשרבין נרצח, ומי שעמד מאחורי ההסתה זה מי שהיום עומד בראש המדינה, זה ביבי וכל חבורתו. [יצחק] שמיר כבר ניבא את זה כשכינה אותו 'מלאך חבלה'. אנחנו גילינו את זה על בשרנו".
"אני קורא לפרויקט שלנו 'ניקוי רעלים'. החברה הישראלית הורעלה מאז 1995, כשרבין נרצח, ומי שעמד מאחורי ההסתה זה מי שהיום עומד בראש המדינה"
אחד הצמדים בפרויקט משתף פעולה באחד המקומות המורכבים והרגישים ביותר – המחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים שניידר.
"ילד שזקוק לנו הוא ילד שזקוק לנו. ככה צריך להיראות עולם הרפואה והלוואי שככה תיראה החברה שבה אנחנו חיים", אומרת ד"ר יעל דרזניק. "לא צריך להסביר הרבה על החיים המשותפים, לפעמים מספיק להסתכל על מה שאנחנו עושים ביחד כל יום", אומר ד"ר מנסור חורי.
המתמחה הערבי והרופאה המומחית היהודייה הצילו את חייהם של אינספור ילדים, ואי אפשר להפריז בחשיבות עבודתם. זה לא מונע ממכונת ההסתה להפיץ עלילות על טיפול עוין בחייל בבית החולים רמב"ם ועל העדפה מתקנת לערבים בחוגים לרפואה, ולקדם יוזמות מרושעות למניעת קבלתם של בוגרי מוסדות מהגדה המערבית למערכת הבריאות בישראל ו"לייהד את מקצוע הרפואה".
"אלה שקרים מתועבים. החברה הישראלית מורעלת ברמה כזו שאני מתפלל ומקווה שניתן יהיה לפתוח דף חדש, אבל מוכרח להודות שלא בטוח שזה אפשרי. אפילו אנשים שרוצים תיקון כמו איזנקוט, לפיד ובנט, שלא לדבר על ליברמן, [נגועים] בגזענות הבוטה הזו, מהמקפצה. אני באמת לא מבין מאיפה זה בא".
"אלה שקרים מתועבים. החברה הישראלית מורעלת ברמה כזו שאני מתפלל ומקווה שניתן יהיה לפתוח דף חדש, אבל מוכרח להודות שלא בטוח שזה אפשרי"
מי כאן המניאק?
ברבש הוא אחד הבמאים המשפיעים בקולנוע הישראלי, ואשתקד ציין 50 שנות יצירה. מאז אמצע שנות ה־70 הוא הותיר חותם עמוק בקולנוע המקומי, בין היתר בעיסוק בנושאים פוליטיים וטעונים. עם סרטיו נמנים "מאחורי הסורגים", שהיה מועמד לאוסקר, ו"אחד משלנו" – שניהם זכו להצלחה גדולה בקופות. לטלוויזיה ביים, בין היתר, את "טירונות", "משפט קסטנר", "קו 300" ו"מילואים".
בנאום קבלת הפרס ציטט ברבש את "מונולוג המניאקים" מתוך הסרט "מאחורי הסורגים", שנושא השחקן ארנון צדוק, על רקע סצנה שבה כמה אסירים שוברים את שביתת הרעב שעליה הכריזו חבריהם היהודים והערבים במחאה נגד הנהלת הכלא.
ברבש השווה את ממשלת ישראל הנוכחית להנהלת הכלא בסרט, וטען כי בדומה לה, הממשלה "מקפידה לסכסך בין קבוצות בעם, להפריד ולמשול, לשסות ולהשפיל. אז מי כאן המניאק האמיתי, אדוני השר, מי כאן המניאק שיושב ואוכל ומעלה גרה?" בקול חנוק מהתרגשות הוא התחייב להיאבק למען פדיון השבויים ו"להחליף את שלטון ההפרד ומשול שהכריז מלחמה על החברה הישראלית".
בתגובה לזכיית הסרט "הים" בפרס הסרט הטוב ביותר, הודיע שר התרבות מיקי זוהר על הפסקת המימון לפרס אופיר ואף השיק פרס מתחרה מטעם משרד התרבות.
למוחרת ההודעה על הפרס המתחרה יצא ברבש להפגין מול ביתו של זוהר וקרא ליוצרים להחרים אותו. ואולם, חלקם הסכימו לקבל את הפרס ואף כיבדו את הטקס בנוכחותם. כעת מקווה ברבש שזוהר בדרך להפוך ל"שר התרבות היוצא".
הממשלה "מקפידה לסכסך בין קבוצות בעם, להפריד ולמשול, לשסות ולהשפיל. אז מי כאן המניאק האמיתי, אדוני השר, מי כאן המניאק שיושב ואוכל ומעלה גרה?"
בפרויקט "שותפות גורל" אתה חוזר לתמה של "הפרד ומשול", שבה עסקת בעבר. יצאת נגד שר התרבות שניסה לפלג את הקהילה המקצועית שלך. האם הוא הצליח?
"במובן מסוים, לצערי, כן. היו יוצרים, חלקם בעלי מעמד, ששיתפו פעולה עם הרוע (בהסכמתם לקבל את הפרס, ע"ש), ובזה הם חצו קווים. חד־משמעית כן. רוב קהילת היוצרים לא כזאת, עובדה שזה היה מיעוט. הייתי רוצה שזוהר יגיע לאולם הזה והוא יהיה ריק, למעט כמה מלחכי פנכה. אבל הוא לא היה ריק. ועדיין, רוב היוצרים מוסריים וערכיים, עם תפיסת עולם מגובשת, כך אני מקווה".
אז כרגע הקולנוע במצב של אילוף או צנזורה עצמית?
"אני כבר ארבע שנים, ועוד לפני כן בבלפור, לא פתחתי ספר – ספרות הייתה כל עולמי, אהבת חיי – ולא ראיתי סרט, לא תיאטרון ולא שמעתי מוזיקה. הרגע היחיד שבו ראיתי סרטים דוקומנטריים היה כשביקשו ממני להיות שופט ב'דוקאביב' לפני חודשיים.
"מעבר לזה לא ראיתי סרטים, אז אני לא במעמד שאני יכול לומר משהו. וזה לא כי אני מעניש את עצמי, אלא פשוט כי אני לא יכול. זה מצב קיומי נפשי עמוק. כל כולי מגויס לתיקון עולם, לשנות את המקום הזה, כי זה לא יחזיק מעמד ויקרוס לתוך עצמו. ומה שמאיים עליו זה המרכז, הפוליטי והחברתי. זה החור השחור שיבלע את החברה הישראלית בתהום הסימטריה.
"הסימטריה, קרובת משפחה של המרכז, היא מזעזעת. יושבת פרשנית פוליטית בערוץ מרכזי ואומרת: 'הבעיה של החברה הישראלית היא הקיצוניים משני הצדדים, בן גביר ויאיר גולן'. והשלב הבא יהיה: 'הקיצוניים משני הצדדים, יצחק רבין ויגאל עמיר'".
בזמן שהוא אומר את הדברים, מאחוריו מונחת כרזה שכותרתה: "רצח רבין ב־1995, ורצח הדמוקרטיה ב־2023".
"כל כולי מגויס לתיקון עולם, לשנות את המקום הזה, כי זה לא יחזיק מעמד ויקרוס לתוך עצמו. ומה שמאיים עליו זה המרכז, הפוליטי והחברתי. זה החור השחור שיבלע את החברה הישראלית בתהום הסימטריה"
מה חשבת על מחול השדים סביב הסרט "נז"א" ויוצריו?
"לא ראיתי, למרות שניסיתי, אז אני לא יכול להתייחס למה שיש על המסך. אבל כל מי שרוצה לדעת יותר על מה שקרה בשלוש השנים האחרונות יודע שאלה זוועות. נעשו שם פשעי מלחמה בהיקפים שאי אפשר לתאר.
"אני דוחה על הסף את התווית של רצח העם שהדביקו למצחנו. זה המשך של עלילות דם עתיקות יומין וניסיון אירופי להסיר מעצמם אחריות לשואה. נקודה, שורה חדשה: מה שעשינו בעזה זה אות קין לנצח. החורבן שהשתנו שם, עשרות אלפי נשים, ילדים וזקנים ולא מעורבים שנהרגו, אין על זה ויכוח. זה לדורי דורות.
"והנורא מכול הוא שבמשך שלוש השנים האלה התקשורת הישראלית שיתפה פעולה עם ההסתרה מרצון. פניתי ליותר מאדם אחד בתקשורת בשאלה איך לא מטפלים בזה, ואמרו לי: 'אין קשב בציבור הישראלי'.
"ברגע שאין קשב לזה, אתה מפסיק להיות חלק מהאנושות. ראיתי ושמעתי והלב נקרע, והטענה ש'אנחנו לא חיים את האבל של הישראלים' היא אידיוטית. מה שקרה בשבעה באוקטובר בלתי נסלח, וזה שישראל רודפת את מי שהיה שותף לתועבה ולזוועה הזו זה מצוין מבחינתי. אבי עסק במשך שנים ברדיפה אחרי נאצים בדרום אמריקה. זו נקמה מקודשת, אבל המחיר של זה לא אנושי.
"ראיתי גבר עזתי צעיר שהחזיק תעודות של ילדיו שנולדו, ומישהו נכנס לפריים ולוחש לו ששני ילדיו שזה עתה נולדו נהרגו בהפצצה עם האימא שלהם. אני לא אומר שמישהו כיוון אליהם, אבל זו אחריות שלנו. והלב נשבר. כל אחד אומר היום 'אני ציוני'. לפני כן תהיה בן אדם, כולנו נבראנו בצלם. מתחת לזה יש מקום לציונות, בוודאי".
"מה שעשינו בעזה זה אות קין לנצח. החורבן שהשתנו שם, עשרות אלפי נשים, ילדים וזקנים ולא מעורבים שנהרגו, אין על זה ויכוח"
בתחילת הסרט "אחד משלנו" מפקד היחידה (ארנון צדוק) שואל את חוקר מצ"ח (שרון אלכסנדר): "מה יש פה בדיוק לחקור? מחבל מזוין נהרג בשעת ניסיון בריחה ממעצר. את זה יש לחקור? אין לכם במצ"ח דברים יותר חשובים להתעסק איתם? […] מישהו מעלה בדעתו שאנחנו משקרים?" זה הזכיר לי את הטיוח בפרשת "שדה תימן", ולא רק שם.
"אתה רואה שנעשו שם פשעים נוראיים. אנשים יוצאים משם מרוסקים.
"תפסנו את אייכמן, רוצח ההמונים הכי גדול בתולדות העם היהודי. מישהו עינה או הרעיב אותו או התעלל בו? מה קורה לכם? יש דיווחי שקר בצבא. בפעם האחרונה שהלכתי לגדה נפצעתי, וכנראה שאני כבר לא בגיל המתאים, אבל עוקב ורואה הודעות של הצבא, שלא לדבר על המשטרה שנמחקה לגמרי. זו תרבות שקר מזעזעת".
היום היו עושים סרט כמו "אחד משלנו"?
"אף אחד לא היה עושה סרט כזה ולא מממן אותו, ולא את 'מאחורי הסורגים'. אלה שני סרטים שנעשו באמצעות כספים ציבוריים, במימון קרן הקולנוע הישראלי ומשרד התרבות. בלעדיהם זה לא היה יוצא לדרך. ושניהם זכו להצלחה בקופות, גם בעולם. במשך שנים הצבא הקרין את 'אחד משלנו' בתרבות יום א'. אני לא יודע אם זה קורה היום".
אתה שבור לב מהמצב?
"לא, כי אני לא בנוי ככה. בני תמיד צוחק עליי ואומר ש'בכל סיטואציה אתה רואה סיכוי. גם כשאתה בתוך מנהרה שחורה, ותמיד תראה בתוך מנהרה את האור. אתה רק לא יודע שהאור שאתה רואה זה האור של הקטר שעוד רגע ידרוס אותך'. זה ההבדל ביני לבינו. אני רואה את האור, והוא רואה שזה האור שידרוס אותי. אני מקווה שהוא טועה, ואני חושב שגם הוא מקווה שהוא טועה".
"הכיבוש הרס אותנו. ואת זה חלק מאיתנו לא מוכנים לקבל, או מוכנים לקבל אבל אומרים: 'נשים את זה בצד, אין לזה קשר'. אין דבר כזה 'אין לזה קשר'. אתה חייב להבין שזה הפיל הגדול שעומד בחדר"
ובכל זאת, הוא מביע עצב עמוק בעקבות כתבה על נפילתו של גור קהתי, שמשפחתו עזבה את הארץ. "אני מוכרח להודות שזה שבר את ליבי לקרוא על משפחה שורשית, שתראה מה עשו להם. הנה תחקיר שקר".
מנגד, הוא שואב תקווה "מכול כך הרבה אנשים מסורים לתיקון המקום הזה", ומספר שהוא עובד על סרט דוקומנטרי העוקב אחר ניצול שואה שמשתתף בסיורי "נוכחות מגינה" בשטחים.
"הוא חלק מהקבוצה של מנדי אור, שכולם בה היו מפקדים בכירים. הם הולכים ומגנים על פלסטינים, חושפים את העוול שהצבא והמשטרה הממוסדים מעלימים ובעצם מדווחים שקר. אני שייך גם לקבוצה של לוחמי כיפור, שעובדת גם לקראת הבחירות. אנשים נותנים מזמנם ומכספם, ולעיתים גם את החופש שלהם, כי הם נעצרים בשביל להגן ולתקן את המקום הזה.
"אבל הדבר המהותי שצריך לזכור, וזו הייתה הבעיה של המחאה מלכתחילה, זה ערבים ויהודים. תזכרו את זה: הכיבוש הרס אותנו. ואת זה חלק מאיתנו לא מוכנים לקבל, או מוכנים לקבל אבל אומרים: 'נשים את זה בצד, אין לזה קשר'. אין דבר כזה 'אין לזה קשר'. אתה חייב להבין שזה הפיל הגדול שעומד בחדר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו