כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים. תופעת ההתעללות בפעוטות הפכה להיות כל כך נפוצה שאנו כבר לא מכירים את כל המקרים, אנחנו בוכים, מקללים ועוברים הלאה.

בימים האחרונים קראנו על גננת שדחפה את אצבעותיה לגופם של הילדים. אמר השופט הנכבד, שגם ידע בגדולתו לבטל את הסדר הטיעון המביש שכמעט ונסגר "אלוהים מרחם על ילדי הגן". אולי. ואולי לא מספיק.

כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים

כהורה לילדים, אי אפשר לסבול את המחשבה על כל אותם פעוטות שנפגעו על ידי מי שלכאורה טיפלה בהם. החרדה מ"אולי זה קרה לי ואני לא יודעת", הדמיון שלא נותן מרגוע. לנסות לדמיין את המקרים הללו, אם יש או אין תמונות המתעדות את הזוועה, זה כמעט בלתי נסבל. לחשוב שמישהו יכול פשוט לפגוע בילד מתוך רוע טהור, גורם לכולנו להתכווץ ולחשוב מה אפשר היה לעשות אחרת. האם עולם כמנהגו נוהג? האם תמיד נחווה כמויות כאלו של אלימות ורוע? לאיזה עולם אנו מביאים את ילדינו. כמה פחד, חשש, כמה חרדות.

בשבועות האחרונים אנו קוראים על מקרים לא מעטים של תומכי הוראה בבתי הספר שפגעו בילדים. ילדים שהאמינו בהם שהם המבוגר האחראי, התומך. ילדים שידעו שהם מגיעים לסביבה תומכת ומוגנת. אנשים זרים ורעים שנכנסים למערכת החינוך כאחד האדם, אבל בפועל – מנצלים את תמימותם ופחדם של ילדים תמימים, שנהרסו להם החיים. חלקם ביצעו עבירות מין מחוץ לבית הספר ונתפסו בעודם עובדים במערכת החינוך.

המחשבה על מה אנו לא יודעים איננה מרפה. איפה כולם? איך עוברים לסדר היום? איך ממשיכים לשלוח את הילדים לבית הספר ולא דואגים? אין ספק שיש הרבה דאגות ותמיד תהיינה כאלו באופן טבעי. אך כאשר הפגיעות נכנסות לנו לתוך הבית השני, הגן ובית הספר, כל החומות נופלות, אנחנו ערומים אל מול הסכנה, אנחנו חשופים וחסרי כל יכולת אמיתית להגן על היקר לנו מכל. ושוב קוראים את אחד מערוצי החדשות ועוד מקרה ועוד מקרה, אין לזה סוף. תדירות מסחררת ורצף של אירועים שכולם מלאי שטנה ורוע.

זה מגיע לכל מקום, זה תופס אותנו לא מוכנים ומפתיע כל פעם מחדש. בבריכה, בקניון, ברחוב, ברשת, בגינה הציבורית, במלונית קורונה, בבית לעזאזל, בבית. השבוע פורסם על מדריך רכיבה שפשוט לקח את הילדות לטיול בפרדס ופגע בהן מינית. סתם ככה, באור יום, ממש ליד הורי הילדות וללא שום חשש. זה תמיד שם, תמיד מאיים, תמיד לא נתפס כמה זה קל ופשוט.

ההורים מלאי חרדות, מתקשים לשחרר, מנסים לאזן בין החשש התמידי לצורך בעצמאות. אין על מי לסמוך, תחושה קשה שכולנו מופקרים בידי מערכות שלא מתפקדות. מדינה שמתפרקת לנו מול העיניים, דואגת למראה החיצוני, לשכבת מגן מדינית, אבל שוכחת לטפל במהות, בחיים עצמם, זילות הגוף והנפש. מערכות החינוך, הרווחה, המשפט, האכיפה מתפקדות בקושי, מנסות לעמוד בקצב אבל לא באמת מצליחות. מערכות שאמורות להגן עלינו ולדאוג לשלומנו, מאפשרות לכל הרוע הזה לקרות בלי מניעה, בלי ענישה. בלי.

גזרי הדין שמתפרסמים אחרי כל האסונות והרוע סותמים את הגולל. זה כנראה לא מספיק נורא כדי שכל אותן חלאות לא יראו אור יום. זה כנראה לא מספיק מזעזע. עבודות שירות, צמד מילים שמרתיח את הדם. איזה מין עונש זה? למה הכול נגמר בעבודות שירות? והכאב שמלווה את הילדים וההורים הוא בלתי נסבל. הם נשארים עם חיים הרוסים, עם חשש וחרדות תמידיות, עם בושה. בושה שאסור שיהיה לה מקום אבל היא מאוד נוחה לכל אותן מערכות כושלות, כי בושה מייצרת שקט. הרבה שקט. וזה כנראה הכי חשוב כדי שהחיים ימשיכו.

אין על מי לסמוך, תחושה קשה שכולנו מופקרים בידי מערכות שלא מתפקדות. מדינה שמתפרקת לנו מול העיניים, דואגת למראה החיצוני, לשכבת מגן מדינית, אבל שוכחת לטפל במהות, בחיים עצמם. זילות הגוף והנפש

עוד משפחה נהרסת ועוד משפחה נמחקת. עוד נפש אבודה של ילד או ילדה מנסים לבנות את מסלולם מחדש. הדמעות חונקות את הגרון רק מהמחשבה. החרדה לילד הפרטי שלנו מתגברת והופכת אותנו להורים אחרים ממה שהיינו רוצים להיות. רק הורה יבין את רמת החרדה, את הכאב הפנימי של כולנו, את הזעקה לשמיים שלא מגיעה לאף אחד.

כמה הייתי רוצה ומוכנה לתת, כדי שיהיה על מי לסמוך, שתהיה מערכת אחת שתדאג למוגנות של הילדים שלנו, שיהיה לה אכפת. מערכת שתוכל להרתיע את החלאות, שלא יתקרבו פן ייפגעו. שיהיה צדק. שנוכל לנשום לרווחה ולנוח.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.

אחרי שנתניהו יירד מהבמה, בדרך הטבע כמובן, ישתרר שקט מבורך. רק אנשי ימין יזחלו החוצה מהריסות הליכוד לטנף על האיש שפרם מפלגה ותפר למידותיו מעור של פוליטיקאים חסרי חוליות.

השבוע קיבל (עוד) מנדט כדי לגמור את העבודה. נקווה שזו שירת הברבור כי באמת מיצינו. אני יודעת שאני כותבת את אותו פוסט כל הזמן, רק מחליפה פסקאות, זה כמו בבדיחה, תסלחו לי, על החיילים שמחליפים ביניהם תחתונים במקום ללבוש נקיים. גם נתניהו ממחזר תחתונים, רק השותף מתחלף. בסיבוב האחרון השאיר אותו חשוף שת.

אחרי שנתניהו יירד מהבמה, בדרך הטבע כמובן, ישתרר שקט מבורך. השבוע קיבל (עוד) מנדט כדי לגמור את העבודה. נקווה שזו שירת הברבור כי באמת מיצינו. אני יודעת שאני כותבת את אותו פוסט כל הזמן, רק מחליפה פסקאות

השבוע ראיתי סרט על רודן, לא חשוב שמות, קווי האופי דומים כאילו נולדו לאותו אב קדמון. תמיד מבעית לראות שליטים מאבדים צלם מתוך הכוח להשחית. גם נתניהו הפך מפוליטיקאי שאפתן למכונת הרס. המפתחות, איך לא, בידיים של סוחרי-דת ציניים, שהתמיכה בו חוזרת אליהם במטבע קשה ועל חשבון הפריפריה, זקנים ועניים.

זה נשמע כמו התחלה של טלנובלה אבל זה משחקי הכס. בלי חמלה. צריך כאן מבול, בחיי, ארץ חמדת אבות הפכה תחתיו לארץ חומצת אבות. 4 מערכות בחירות בשנתיים, האחרונה היתה צריכה להתרחש בעוד 16 שנה(!) אלמלא השליט במנוסה.

ככה הרגיל אותנו, גם לכך שראש ממשלה נאשם בפלילים זה סביר, אבל תובעת במשפטו שבנתה פרגולה בלי אישור היא עבריינית נרדפת, שפוליטיקאים יערקו ממפלגה למפלגה תמורת אתנן, הקטע בו בנט, העוזר הקטן שלו, בא עם סל דרישות שגדולות מסכום המנדטים שקיבל ומסרב להבטיח ליאיר לפיד שלא ילך עם נתניהו, מעיד על הריקבון העמוק שנתניהו השריש במערכת הפוליטית.

הליכוד כבר לא מפלגה אלא עסק משפחתי פרטי מניב, שרים וח"כים הם סטטיסטים בהצגת יחיד, תלמידו של כהנא נבחר לכנסת בעידודו של מי שהלך לפני עמוד תליה בהפגנות נגד יצחק רבין,

נשיא המדינה מעניק לו מנדט להקים ממשלה יום אחרי פתיחת משפטו, כשהמשפט יתנהל 3 פעמים בשבוע כאילו אין מדינה מסובכת לנהל. וכאילו כל זה לא מטריד דיו, אחרי פתיחת משפטו נשא נאום-שטנה נגד מערכת המשפט והאשים אותה בהפיכה שלטונית, מששעבד שוב את מהדורות החדשות על עורכיהן הכנועים לנאומים, שאין בהם דבר מלבד ארס שמצית אש זרה בחסידיו.

הליכוד כבר לא מפלגה אלא עסק משפחתי פרטי מניב, שרים וח"כים הם סטטיסטים בהצגת יחיד, תלמידו של כהנא נבחר לכנסת בעידודו של מי שהלך לפני עמוד תליה בהפגנות נגד יצחק רבין

המדינה נעה תחתיו כמו עץ בסופה, ברצותו יסית נגד ערבים וברצותו – יהפוך עורו ויקרבם למען מטרותיו, אולי גם יקריב. ההמון כבר ילך אחריו. אהבה קנאה שנאה ידידות. הכל בדולר.

המדינה נראית כמו הגיף המפורסם של ג'ון טרבולטה שמסתובב אנה ואנה ולא מבין מה קורה פה. גם נתניהו איבד את כוח-העל שהכל מייחסים לו, רואים עליו את העייפות ואת הפחד והזיעה הקרה. תראו את העיניים המתרוצצות, תנועות הלעיסה בפה קפוץ כשהוא נרגז, זה לא יוסף, כמו ששרה כוורת. זה לא יוסף, זה לא יו-סף. הוא לא יותר מעגל זהב שתוכו קש. הכי מייאש שהתרגלנו לחרא הזה.

אבל אין רע בלי טוב, כי מנסור עבאס מנהיג שנדנד את העץ וכפה על כולנו להתמודד עם השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. חבל שיאיר לפיד שמסתמן כמבוגר אחראי ושקול לאורך קרוסלת הבחירות (ובלי תעודת בגרות, שחצנים) לא דיבר בגלוי על צירוף המפלגות הערביות. הוא איחר להבין את גודל השעה ונתן לפוליטיקת הכזב לעקוף אותו בסיבוב.

עכשיו נחכה שהנוכל המושחת והטפיל מימינה יפלו לבור שכרו למדינה המעונה הזאת. המקום הזה חולה. כולם יודעים שכל מה שצריך זה שהמלך הרקוב ייעקר משורש ויושלך הצידה. הוא קורא לזה הפיכה אבל אל תשימו לב, הרגלתם אותו לחרבן למדינה על הראש וקשה לו לעשות בסיר כמו כולם.

התחלתי בבדיחה עם זקן ולכן אסיים בפראפרזה על מערכון של אפרים קישון, ממילא מיציתי את ארסנל המילים שיכולתי לכתוב על ראש הממשלה ובעלה וגם המדינה נראית כמו סטנד אפ ניישן.

המדינה נראית כמו הגיף המפורסם של טרבולטה שמסתובב אנה ואנה ולא מבין מה קורה פה. רואים על נתניהו את העייפות ואת הפחד והזיעה הקרה. תראו את העיניים המתרוצצות, את תנועות הלעיסה בפה קפוץ

ובכן, שיחה בין חברים מתגלגלת לחינוך ילדים והמארחים מספרים שהבן שלהם מסרב ללכת לגן. האורחים מציעים להם להיות תקיפים, הילד חייב ללכת לגן.
"אנחנו לא מכריחים", נלחצים ההורים. "נחכה שיסכים בעצמו".
ואז מצטרף לחבורה גבר לא מגולח שסיגר כבוי שמוט בזווית פיו ושואל: "יש'כם אש?"
"בנימין", שואל אותו המארח בהיסוס. "מחר תסכים ללכת לגן?"

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.