כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים. תופעת ההתעללות בפעוטות הפכה להיות כל כך נפוצה שאנו כבר לא מכירים את כל המקרים, אנחנו בוכים, מקללים ועוברים הלאה.

בימים האחרונים קראנו על גננת שדחפה את אצבעותיה לגופם של הילדים. אמר השופט הנכבד, שגם ידע בגדולתו לבטל את הסדר הטיעון המביש שכמעט ונסגר "אלוהים מרחם על ילדי הגן". אולי. ואולי לא מספיק.

כיווץ עז בבטן, הדם עולה לראש, רצון לצרוח. אלו רק חלק מהתחושות שכל הורה מרגיש כשהוא קורא את החדשות הכמעט יומיומיות על פגיעות מיניות ואלימות כלפי ילדים

כהורה לילדים, אי אפשר לסבול את המחשבה על כל אותם פעוטות שנפגעו על ידי מי שלכאורה טיפלה בהם. החרדה מ"אולי זה קרה לי ואני לא יודעת", הדמיון שלא נותן מרגוע. לנסות לדמיין את המקרים הללו, אם יש או אין תמונות המתעדות את הזוועה, זה כמעט בלתי נסבל. לחשוב שמישהו יכול פשוט לפגוע בילד מתוך רוע טהור, גורם לכולנו להתכווץ ולחשוב מה אפשר היה לעשות אחרת. האם עולם כמנהגו נוהג? האם תמיד נחווה כמויות כאלו של אלימות ורוע? לאיזה עולם אנו מביאים את ילדינו. כמה פחד, חשש, כמה חרדות.

בשבועות האחרונים אנו קוראים על מקרים לא מעטים של תומכי הוראה בבתי הספר שפגעו בילדים. ילדים שהאמינו בהם שהם המבוגר האחראי, התומך. ילדים שידעו שהם מגיעים לסביבה תומכת ומוגנת. אנשים זרים ורעים שנכנסים למערכת החינוך כאחד האדם, אבל בפועל – מנצלים את תמימותם ופחדם של ילדים תמימים, שנהרסו להם החיים. חלקם ביצעו עבירות מין מחוץ לבית הספר ונתפסו בעודם עובדים במערכת החינוך.

המחשבה על מה אנו לא יודעים איננה מרפה. איפה כולם? איך עוברים לסדר היום? איך ממשיכים לשלוח את הילדים לבית הספר ולא דואגים? אין ספק שיש הרבה דאגות ותמיד תהיינה כאלו באופן טבעי. אך כאשר הפגיעות נכנסות לנו לתוך הבית השני, הגן ובית הספר, כל החומות נופלות, אנחנו ערומים אל מול הסכנה, אנחנו חשופים וחסרי כל יכולת אמיתית להגן על היקר לנו מכל. ושוב קוראים את אחד מערוצי החדשות ועוד מקרה ועוד מקרה, אין לזה סוף. תדירות מסחררת ורצף של אירועים שכולם מלאי שטנה ורוע.

זה מגיע לכל מקום, זה תופס אותנו לא מוכנים ומפתיע כל פעם מחדש. בבריכה, בקניון, ברחוב, ברשת, בגינה הציבורית, במלונית קורונה, בבית לעזאזל, בבית. השבוע פורסם על מדריך רכיבה שפשוט לקח את הילדות לטיול בפרדס ופגע בהן מינית. סתם ככה, באור יום, ממש ליד הורי הילדות וללא שום חשש. זה תמיד שם, תמיד מאיים, תמיד לא נתפס כמה זה קל ופשוט.

ההורים מלאי חרדות, מתקשים לשחרר, מנסים לאזן בין החשש התמידי לצורך בעצמאות. אין על מי לסמוך, תחושה קשה שכולנו מופקרים בידי מערכות שלא מתפקדות. מדינה שמתפרקת לנו מול העיניים, דואגת למראה החיצוני, לשכבת מגן מדינית, אבל שוכחת לטפל במהות, בחיים עצמם, זילות הגוף והנפש. מערכות החינוך, הרווחה, המשפט, האכיפה מתפקדות בקושי, מנסות לעמוד בקצב אבל לא באמת מצליחות. מערכות שאמורות להגן עלינו ולדאוג לשלומנו, מאפשרות לכל הרוע הזה לקרות בלי מניעה, בלי ענישה. בלי.

גזרי הדין שמתפרסמים אחרי כל האסונות והרוע סותמים את הגולל. זה כנראה לא מספיק נורא כדי שכל אותן חלאות לא יראו אור יום. זה כנראה לא מספיק מזעזע. עבודות שירות, צמד מילים שמרתיח את הדם. איזה מין עונש זה? למה הכול נגמר בעבודות שירות? והכאב שמלווה את הילדים וההורים הוא בלתי נסבל. הם נשארים עם חיים הרוסים, עם חשש וחרדות תמידיות, עם בושה. בושה שאסור שיהיה לה מקום אבל היא מאוד נוחה לכל אותן מערכות כושלות, כי בושה מייצרת שקט. הרבה שקט. וזה כנראה הכי חשוב כדי שהחיים ימשיכו.

אין על מי לסמוך, תחושה קשה שכולנו מופקרים בידי מערכות שלא מתפקדות. מדינה שמתפרקת לנו מול העיניים, דואגת למראה החיצוני, לשכבת מגן מדינית, אבל שוכחת לטפל במהות, בחיים עצמם. זילות הגוף והנפש

עוד משפחה נהרסת ועוד משפחה נמחקת. עוד נפש אבודה של ילד או ילדה מנסים לבנות את מסלולם מחדש. הדמעות חונקות את הגרון רק מהמחשבה. החרדה לילד הפרטי שלנו מתגברת והופכת אותנו להורים אחרים ממה שהיינו רוצים להיות. רק הורה יבין את רמת החרדה, את הכאב הפנימי של כולנו, את הזעקה לשמיים שלא מגיעה לאף אחד.

כמה הייתי רוצה ומוכנה לתת, כדי שיהיה על מי לסמוך, שתהיה מערכת אחת שתדאג למוגנות של הילדים שלנו, שיהיה לה אכפת. מערכת שתוכל להרתיע את החלאות, שלא יתקרבו פן ייפגעו. שיהיה צדק. שנוכל לנשום לרווחה ולנוח.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.