פלסטיני עומד על גדר ההפרדה ליד מחסום קלנדיה, בין רמאללה וירושלים. 23 בספטמבר 2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
נתי שוחט/פלאש90
פלסטיני עומד על גדר ההפרדה ליד מחסום קלנדיה, בין רמאללה וירושלים. 23 בספטמבר 2011

החומה עומדת, הקונספציה נפלה

ניתוח עומק במשך שנים רבות, ישראל ניסתה "להגן על הווילה" במרחב הג'ונגל המזרח תיכוני באמצעות חומות ומחסומים שעטפו אותה וניתקו אותה מהמרחב – פיזית אבל גם מנטלית ● אולם כעת, הפרדיגמה משתנה ● מה שהתחיל בקשרים חשאיים פרץ בשנה החולפת את גבולות התודעה, והישראלים פונים אל מעבר לחומות בביטחון הולך וגובר - בשת"פ ביטחוני, בדיפלומטיה, בכלכלה, במדע ובתרבות

"בסופו של דבר, במדינת ישראל, כפי שאני רואה אותה, תהיה גדר כזאת, שמקיפה את כולה. יגידו לי, 'זה מה שאתם רוצים לעשות, להגן על הווילה?' התשובה היא כן. 'מה, אנחנו נקיף את כל מדינת ישראל בגדר, במכשול?' התשובה היא כן. בסביבה שבה אנחנו גרים, אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני חיות הטרף".

ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך סיור על גבול ישראל-ירדן, פברואר 2016

הביטוי "להגן על הווילה" עשוי להישמע קצת מוזר למשקיפים מן החוץ, אבל לאוזניים ישראליות זהו קיצור מוכר לרעיון שמקובל על רבים, כמעט באופן לא מודע: ישראל היא וילה בג'ונגל.

הביטוי מיוחס לאהוד ברק, שב-1996 נשא נאום כשר החוץ בפני מנהיגי הקהילה היהודית בסנט לואיס, ואמר: "החלומות והשאיפות של רבים בעולם הערבי לא השתנו. אנחנו עדיין חיים בווילה מודרנית ומשגשגת באמצע הג'ונגל, מקום ששולטים בו חוקים אחרים. אין תקווה למי שאינם מסוגלים להגן על עצמם, ואין מרחמים על החלשים".

16 שנים מאוחר יותר, הוא עדיין משתמש בביטוי הזה. גם אחרים ממשיכים לעשות זאת. "וילה בג'ונגל" הייתה הכותרת של סדרת הרצאות של הכתב הצבאי הוותיק של ערוץ 13 אלון בן-דוד ב-2020 על האתגרים הביטחוניים של ישראל.

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ואהוד ברק בקמפ דיוויד, יולי 2000 (צילום: AP Photo/Ron Edmonds)
יאסר ערפאת, ביל קלינטון ואהוד ברק בקמפ דיוויד, יולי 2000 (צילום: AP Photo/Ron Edmonds)

לא מדובר רק בסיסמה ישראלית סרקסטית. ה"וילה בג'ונגל" משקפת הבנה בסיסית של ישראל ביחס למקומה במזרח התיכון… וכיצד עליה להתנהג בו.

בלבו של הרעיון מונח פחד עמוק מפני הסובב אותנו. המטאפורה מזכירה אדם שמקים משק עצמאי בלב יער מסוכן, ויוצר קרחת יער קטנה, אי של סדר בעל סממנים של ציביליזציה, בעוד הסכנות אורבות בין הצללים שמסביב.

אי אפשר להתעלם, כמובן, מהנימה הקולוניאליסטית של הרעיון, וברק ספג ביקורת על התיאור הלא נבון של שכניה של ישראל. ביצירות אמנות מהתקופה הקולוניאלית באפריקה, הג'ונגל – כמושג טעון משמעות, לא כשם מדעי – מייצג את גבולות יכולתם של האירופאים לכפות סדר ולהכניס בכך היגיון בסביבתם.

הג'ונגל היה, במילותיה של חוקרת מאוניברסיטת ייל, "מסך לבן, משולל ספציפיות גיאוגרפית, זמנית וטופולוגית, שעליו הקרינו האירופאים רעיונות אוטופיים או דיסטופיים לגבי התרבות הביתית שלהם ויחסיה עם האחר הקולוניאלי".

אבל בעוד שהמרחב הפראי של הג'ונגל דרבן את האירופאים לתבוע אותו לעצמם ולכפות עליו סדר, הדחף הישראלי – ובמובן מסוים, היהודי – הוא הפוך.

בניסוח של ברק ונתניהו, הג'ונגל המזרח תיכוני (המובן המקורי של המילה, בסנסקריט, הוא "מדבר צחיח", כך שהוא אפילו מתאים יותר לאזור מכפי שברק ונתניהו חשבו) הוא ביתם של עמים פרימיטיביים צמאי דם, שחיים ומתים על החרב ועל פיגועי התאבדות. לנוכח מה שראו כשכנים אלימים לנצח, מנהיגיה של ישראל ניסו להקים גדרות כדי להגן על ביתם המטופח מפני הכאוס שאורב מאחורי החומות.

קיר הברזל של הרצל

זה לא היה רעיון חדש. מאז ראשית ימיה של הציונות, הוגים מובילים ראו את עתידה של מדינת היהודים כאי של נאורות שיש להגן עליו מפני השכנים. "בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם חלק מחומת המגן בפני אסיה", כתב בנימין זאב הרצל ב"מדינת היהודים". "משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות".

תאודור הרצל בבאזל, 1897
תאודור הרצל בבאזל, 1897

ב-1923 זאב ז'בוטינסקי פרסם שני מאמרים על דוקטרינת "קיר הברזל" שלו. "התיישבותנו… יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע", הוא כתב.

ישראל בנתה גדרות במקומות שונים, אבל עדיין היה רצון לעצב את האזור, בראש ובראשונה בניסיון לצמצם את האיומים שניצבו בפני המדינה בחצי המאה הראשונה לקיומה. בשנות ה-50 כוחות צה"ל ביצעו על בסיס קבוע פשיטות אל מעבר לגבול הירדני, כנגד הסתננויות של הפדאיון. בשנות ה-60 וה-70 ישראל שיתפה פעולה עם איראן כדי לתמוך במאבקם של הכורדים נגד עיראק, ושיגרה יועצים צבאיים וצוותים רפואיים בניסיון למנוע מבגדד לשלוח כוחות להילחם נגד ישראל.

תפיסת הביטחון הלאומי הקלאסית של ישראל משקפת את הדחף הזה להתמודד עם איומים באמצעות חציית גבולות פיזית. אם תפרוץ מלחמה, על פי אותה תפיסה, הצבא הסדיר הקטן יגן על הגבול במשך 48 שעות, עד שיוזעקו כוחות המילואים הנרחבים. ברגע שיגויסו, ישראל תעבור במהירות לשלב ההתקפה, תעביר את הקרב אל שטח האויב ותביס את כוחותיו בתמרון מהיר ועמוק. התפיסה הזאת הולידה ניצחונות מהירים בשדה הקרב ב-1956 וב-1967, כשכוחות השריון של ישראל חצו את סיני ואת רמת הגולן.

פסגת ניסיונותיה של ישראל לעצב את סביבתה הייתה בדרום לבנון. לאחר עשורים של תמיכה הולכת וגדלה בקהילות הנוצריות שם, ב-1982 כוחות קרקע ישראליים פלשו ללבנון וניסו להציב ממשלה ידידותית בביירות. לאחר שפצצת התנקשות שמה קץ לניסיון הזה, ישראל התפשרה ב-1985 על רצועת הביטחון.

הרצועה הייתה אמורה להיות מנוהלת ומאובטחת על ידי כוחות מקומיים, לצד נוכחות ישראלית מינימלית, אבל כשצבא דרום לבנון החל לקרוס בפני מתקפות חזבאללה, ישראל לא יכלה שלא להישאב פנימה. 15 השנים הבאות של עימותים עם חזבאללה עלו בחייהם של מאות ישראלים, והטראומה עדיין מוחשית 25 שנה לאחר נסיגתו המשפילה של צה"ל.

חודשים ספורים לאחר סיומה של ההרפתקה הלבנונית ישראל ניצבה בפני אימה חדשה. בשלהי שנת 2000 מחבלים מתאבדים פלסטינים החלו להתפוצץ באוטובוסים, בכניסה למועדונים ואפילו באירועים דתיים כמו סדר פסח בבית מלון. האלימות האכזרית שהישראלים ראו כאופיינית למזרח התיכון הייתה עכשיו בכל מקום. הדיירים הלכו לישון בווילה הנוחה והמצוידת היטב שלהם, והתעוררו כשצמחי פרא פולשים דרך החלונות ומטפסים על קירות חדר השינה.

פיגוע התאבדות בשכונת גילה בירושלים, יוני 2002 (צילום: פלאש90)
פיגוע התאבדות בשכונת גילה בירושלים, יוני 2002 (צילום: פלאש90)

בהתחלה, צה"ל האמין כי הוא יוכל להביס את הטרור באמצעים התקפיים. הוא ביסס את האמונה הזאת על הפשיטות שלו בבקעת הירדן בשנות ה-60 ובעזה בשנות ה-70 לצורך מלחמה בטרור, והרעיון יושם גם בתקופות האינתיפאדה הראשונה וגל הטרור של חמאס בתהליך אוסלו.

אבל עם התמשכותה של האינתיפאדה השנייה, הלחץ הציבורי הגובר בעקבות הכישלון לעצור את פיגועי ההתאבדות החל להניע את ראשי מערכת הביטחון, כגון ראש המועצה לביטחון לאומי והשב"כ. הווילה נזקקה למחסומים טובים יותר סביבה. וישראל החלה להקים אותם בכל מקום שזיהתה בו איום ביטחוני.

אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר במרץ 2002, ומבצע חומת מגן שבא בעקבותיו, ישראל התחילה לבנות גדר ביטחון כדי להפריד בין הפלסטינים תושבי הגדה המערבית לבין הישראלים. היא בנתה חומה חדשה ומשופרת בגבול ישראל-עזה. היא הוציאה יותר מ-1.6 מיליארד שקלים על גדר באורך של כ-390 ק"מ, בתחילה כדי למנוע הסתננות של מהגרים אפריקאים ולאחר מכן כמגן מפני קבוצות טרור היושבות בסיני.

לאחר הפגנות עקובות מדם של פלסטינים בסוריה במאי וביוני 2011, שבמהלכן עשרות מפגינים פרצו את הגדר הקיימת, ישראל בנתה חומה בגובה שמונה מטרים, שמתחילה מדרום למג'ד אל-שמס. ב-2016 ישראל החלה לבנות גדר מאילת לתמנע, על הגבול עם ירדן.

גדר ההפרדה בצפון הגבול בין ישראל-מצרים (צילום: Idobi, CC BY-SA 3.0, Wikimedia Commons)
גדר ההפרדה בצפון הגבול בין ישראל-מצרים (צילום: Idobi, CC BY-SA 3.0, Wikimedia Commons)

ואם ישראל בנתה חומות, הרי שהיה עליה לשכן את אזרחיה מאחוריהן. ב-2005, אריאל שרון ביצע את ההתנתקות מעזה ומצפון הגדה המערבית, ופינה משם אלפי אזרחים ישראלים, חלקם בכוח.

בעמדותיהם של הישראלים חלה תזוזה יחד עם התרוממותן של החומות, אם כי לא ניתן לקבוע מה הסיבה ומה המסובב. לפי סקר מ-1995, 50% מאזרחי ישראל היהודים סברו כי המדינה צריכה לשאוף להשתלבות פוליטית באירופה ובצפון אמריקה, במקום במזרח התיכון, וב-2010 המספר גדל ל-62%. במהלך אותן 15 שנים נראו תזוזות דומות גם בהעדפה להשתלבות כלכלית ותרבותית במערב, על פני המזרח התיכון.

בעוד שרבים תהו באשר למסר שהגדר משדרת, ההיבט הביטחוני הוכיח את עצמו. הגדר בגדה המערבית – יחד עם מותו של יאסר ערפאת והיעילות הגוברת של המבצעים הצבאיים – הפחיתה בצורה קיצונית את מספר הפיגועים שיצאו מהגדה המערבית, אם כי רבים טוענים כי מיוחסת לה חשיבות מופרזת. בשעה שקריסתן של מדינות ברחבי המזרח התיכון הביאה לזרם גדול של פליטים ולמלחמת אזרחים, ישראל הצליחה לצאת מכך ללא פגע, ובמובנים רבים וחשובים אף מחוזקת.

הנודע והלא נודע

קיימים יסודות פסיכולוגיים עמוקים לרצונה של ישראל להדוף את הכאוס שמתחולל על גבולותיה. פילוסוף הדת הרומני מירצ'ה אליאדה כתב כי בני האדם מחלקים את העולם על פי צירים קטגוריים בסיסיים – טבע מול תרבות, או לחלופין, מוכר מול זר. העדשות הבסיסיות האלה שמשמשות להסתכלות על המציאות הן כל כך עמוקות שהמוח האנושי פיתח שתי מערכות הסתגלות התואמות את שתי הקטגוריות האלה – הנודע והלא נודע, המוכר והזר.

הראשונה, שאנחנו שואפים להשאיר אותה פעילה, משמשת אותנו כשאנחנו נמצאים בשטח מוכר. השנייה פועלת כשאנחנו נמצאים בשטח לא מוכר. אנחנו מנסים בכל כוחנו להשאיר את המערכת השנייה כבויה, מפני שכאשר היא פועלת משמעות הדבר שאנחנו בממלכה מסוכנת ובלתי צפויה, שבה הידע הנוכחי שלנו אינו רלוונטי וטעויות עלולות להיות הרות גורל.

כשאנחנו נתקלים בלא מוכר, כותב הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון, "אנחנו עוצרים ונסוגים (במקרה כזה, הרי שסיווגנו את השטח החדש כ'משהו שמוטב למישהו פגיע כמוני לחמוק ממנו במהירות)". מפתה להצטופף שבעי רצון בעולם המסודר והצפוי, אבל זה נהיה בלתי אפשרי באופן בלתי נמנע. הג'ונגל פולש אל הווילה, אנשים משתנים, הידע הקיים מתיישן. באופן בלתי נמנע, הסדר קורס לכדי כאוס.

חומת ההפרדה ליד נתיב העשרה (צילום: דורון הורביץ/פלאש90)
חומת ההפרדה ליד נתיב העשרה (צילום: דורון הורביץ/פלאש90)

אנחנו מגינים על המוכר על ידי בניית חומות גבוהות יותר ויותר, כדי להרחיק את היצורים המפחידים שאורבים בחוץ. חוטי תיל חלודים הופכים לגדר החכמה והמשוכללת ביותר, עם חיישנים ומצלמות. הגדר שמשתרעת לאורך גבול עזה על פני השטח עומדת על מחסום בטון תת-קרקעי. חומות בטון מתנוססות מעל הרי ירושלים. מנהיגי ישראל מתפארים בכך שהדפו את הג'ונגל והשיבו לווילה את הסדר והשלווה.

המהלך הזה אינו בר קיימא. עולם שנאטם מפני סביבתו נעשה יותר ויותר מאובן ורודני. רעיונות חדשים, מנהיגים חדשים ודרכי חשיבה חדשות אינם יכולים לקנות להם אחיזה, ותחומו של הסדר מתחיל להצטמצם ולהתערער.

החומות התחילו להשפיע על צורת החשיבה של החיילים והמנהיגים שבווילה. הן השרו תחושת שאננות מאחוריהן, וכעת לחציית החומות אל תוך הג'ונגל הייתה משמעות רגשית עצומה. המדינה בנתה בראשם של מגיניה מחסומים פסיכולוגיים אימתניים לא פחות מאלה שעל גבולותיה.

חטיפתו של גלעד שליט ב-2006 – לאחר ההתנתקות מעזה – היא המחשה מאלפת של ההשפעות הפסיכולוגיות המזיקות של החיים מאחורי גדר. מחבלים של חמאס חפרו מנהרות מתחת לגדר הגבול, ותקפו מוצבים צבאיים וטנק שחייליו כשלו מלהגיב בצורה אפקטיבית. או שהם היו לחלוטין לא ממוקדים באיום הפוטנציאלי או שפשוט ישנו, בהנחה שעצם נוכחותה של הגדר מגינה עליהם.

על פי הדו"ח של אלוף (מיל') גיורא איילנד, שחקר את התקרית, הכוחות הישראליים השתהו בחציית הגדר אל תוך עזה במרדף אחר החוטפים, משום שחשבו שהם זקוקים להכנות ולהיתרים מיוחדים לפני הכניסה לרצועה.

גלעד שליט לאחר שחרורו, הולך עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון דאז אהוד ברק והרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף בני גנץ בבסיס חיל האוויר תל נוף בדרום הארץ, 18 באוקטובר 2011 (צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון/פלאש 90)
גלעד שליט לאחר שחרורו, הולך עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון דאז אהוד ברק והרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף בני גנץ בבסיס חיל האוויר תל נוף בדרום הארץ, 18 באוקטובר 2011 (צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון/פלאש 90)

אולם מבשרת רעות עוד יותר היא המציאות הבלתי נמנעת שבה הג'ונגל מוצא את דרכו חזרה פנימה. בעוד הגדרות מפרידות בינם לבין האוכלוסייה הישראלית, חזבאללה וחמאס פיתחו מאגרי טילים בעלי יעילות הולכת וגדלה. הלוחמים שלהם אולי כלואים בעזה מאחורי הגדר, אבל חמאס יכול לשתק את נמל התעופה בן-גוריון ולגרום לתל אביבים לרוץ בבהלה מבתי הקפה שעל החוף אל מקלטי הביטחון.

אף על פי שמערכת כיפת ברזל ליירוט רקטות הקנתה לישראלים עוד שכבת הגנה, חמאס וחזבאללה ערערו את תחושת הביטחון הזאת באמצעות חפירת מנהרות המובילות את תוך יישובים ישראליים. חמאס וארגוני טרור פלסטיניים אחרים מצאו שקל יותר לעודד ולסייע לתושבי מזרח ירושלים לבצע פיגועים מאשר להוציא מפגעים מהגדה המערבית.

נוסף על כך, נדרש מספר הולך וגדל של חיילים כדי לשמור על החומות של ישראל. לפני 1967 נדרשו רק שמונה פלוגות כדי להגן על גבולותיה של ישראל. היום, כשהיא מוקפת חומות – וחתומה על הסכמי שלום עם המדינות שמעבר לגבולותיה הארוכים ביותר – ישראל מציבה על גבולותיה כמה חטיבות, עם כמה יחידות שנועדו במיוחד למטרה זו.

לחקור את הכאוס

ישנה עוד גישה שבה ישראל יכולה לגשת לסכנה שהיא חשה סביבה – גישה שהיא בבירור יותר מפחידה ומאתגרת, אבל גם בת קיימא ובסופו של דבר יותר מתגמלת. אנחנו יכולים לחקור את הכאוס בביטחון ולהבין את הפוטנציאל שהוא מכיל ליצירת סדר וידע חדשים.

אם נחקור את הלא נודע בהצלחה, כותב פיטרסון, "תחומו של הנודע יגדל, או ישתנה, ותחומו של הלא נודע יצטמצם או לפחות ישוב להיות בלתי נראה…". אם לא נעשה זאת, "תחומו של הלא נודע יתרחב, מפני שהטעות לא תתוקן, ומבנה התרבות יתכווץ או יתערער עוד יותר".

השר לעניינים פיננסיים של איחוד האמירויות עובייד חאמד אל־טייר, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר של ארצות הברית סטיב מנוצ'ין בנמל התעופה בן-גוריון, 20 באוקטובר 2020 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
השר לעניינים פיננסיים של איחוד האמירויות עובייד חאמד אל־טייר, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר של ארצות הברית סטיב מנוצ'ין בנמל התעופה בן-גוריון, 20 באוקטובר 2020 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

אף על פי שחקירת הכאוס מנוגדת לדחף האנושי לבטיחות, יש לנו – וליונקים הרבה פחות מורכבים מאתנו – מערכת הסתגלותית שבנויה בדיוק למטרה זו. כשחפץ חדש מוכנס לכלוב של חולדה, ראשית החיה קופאת באימה ובוחנת אותו בצורה פסיבית. אם לא נראה שנשקפת ממנו כל סכנה, החולדה מתחילה את חקירתה, בתחילה לאט וממרחק. היא מנסה לעורר תגובה על ידי התרוצצות בסמוך לדופנות הכלוב. לאט-לאט היא מתקרבת יותר ויותר, מרחרחת ושורטת את החפץ.

באמצעות חקירה אקטיבית, "החיה בונה את עולם המשמעויות שלה על פי המידע שנצבר במהלך – כתוצאה של – התנהגות חקרנית ממושכת", כותב פיטרסון בספרו "מפות של משמעות".

הדבר נכון גם לחקירה אנושית. "אנחנו חשים בנוח במקום חדש מרגע שגילינו שלא קיים שם שום דבר שיאיים עלינו או יפגע בנו (ליתר דיוק, כשערכנו התאמות בהתנהגותנו ובתבניות הייצוג שלנו כך ששום דבר שם לא צפוי או יכול לאיים עלינו או לפגוע בנו)", הוא כותב.

באופן מעודד, ישראל והישראלים פונים אל מעבר לחומות בביטחון הולך וגובר. זה התחיל בקשרים החשאיים עם מדינות ערביות שפיתחו משרד ראש הממשלה, משרד החוץ וגופי הביטחון בעשור האחרון, אשר פורחים עכשיו לכדי קשרים דיפלומטיים, כלכליים, מדעיים ותרבותיים רחבים.

צוותי דיגיטל דיפלומטיים של משרד החוץ השתמשו ברשתות החברתיות כדי לתקשר באופן ישיר עם אזרחי מדינות ערביות, וסייעו בהכשרת הקרקע ליחסים רשמיים. אזרחים פרטיים ממלאים בכך תפקיד מוביל כאשר יזמים ישראלים מחפשים הזדמנויות באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין, ועשרות אלפי תיירים ישראלים מבקרים בדובאי.

גם הרטוריקה השתנתה. גורמים רשמיים מדברים על "מקומה של ישראל באזור", לא מתוך מבצר מוגן, אלא כשותפה פעילה.

"למה אני צריך להסתתר?" אמר לאחרונה שגריר ישראל במרוקו, דוד גוברין. "אני לא צריך להסתתר. לפני יומיים הלכנו לקניון גדול… באופן טבעי, שאלו אותנו 'מאיפה אתם?' קיבלו את פנינו בחמימות רבה… זה באמת מדהים, נפלא".

שליח ישראל למרוקו דוד גוברין (מימין) עם דוד טולדנו, ראש הקהילה היהודית ברבאט, ינואר 2021 (צילום: משרד החוץ)
שליח ישראל למרוקו דוד גוברין (מימין) עם דוד טולדנו, ראש הקהילה היהודית ברבאט, ינואר 2021 (צילום: משרד החוץ)

נראה שיש פתיחות חדשה לחקור גם מעבר לעולם הערבי. "ישראל חוזרת לאפריקה, ואפריקה חוזרת לישראל. זה קורה ובגדול", אמר נתניהו לאחר שגינאה המשוונית הודיעה כי תעביר את השגרירות שלה לירושלים.

אפילו ב"זירה הצפונית" המסוכנת, מקבלי ההחלטות הבינו שלא די באמצעים הגנתיים כדי לשמור על ביטחון המדינה. החל מ-2016 מה שמכונה "המערכה בין המלחמות" של ישראל מתמקדת באיראן ובשליחיה בסוריה ומעבר לה, וכוללת תקיפת אלפי מטרות כגון משלוחי נשק, בסיסים ואתרים אחרים.

אבל בדיוק כשם שישנן סכנות אמיתיות בג'ונגל, ישראל מתמודדת עם איומים רציניים על גבולותיה. השאלה היא אם הנכונות החדשה למעורבות בונה באזור תוביל לגישה ביטחונית חדשה, שתוביל לתוצאות טובות יותר ואולי לפתרונות רעננים.

יחסי הנורמליזציה עם מדינות ערביות יסייעו בתיאום הביטחוני, והם יכולים להוביל להקמת ארגוני ביטחון ומודיעין משותפים. הם יכולים גם להוביל ליחסים חמים ורחבים יותר עם מצרים וירדן, שישפרו את התיאום בין המדינות ויסייעו למתן כמה מגורמי היסוד לחוסר היציבות לאורך גבולותיה הארוכים ביותר של ישראל.

השאלה האחרונה, שעוד אין לה תשובה – וככל הנראה גם לא תהיה בשנים הקרובות – היא איך הדבר ישפיע על המבוי הסתום עם הפלסטינים. ייתכן בהחלט שהפתיחות החדשה בעולם הערבי כלפי ישראל תחלחל גם לחברה הערבית, וקולות פרגמטיים ידרשו הנהגה חדשה, פחות סרבנית. ישראל עשויה גם היא לעזור בשילובם של פלסטינים מתונים בשותפויות אזוריות, כפי שנעשה לדוגמה בפורום הגז של מזרח הים התיכון.

אמנים פלסטינים ציירו ציורי קיר כחלק ממסע להגברת המודעות למאבק בקורונה בעזה, ספטמבר 2020 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)
אמנים פלסטינים ציירו ציורי קיר כחלק ממסע להגברת המודעות למאבק בקורונה בעזה, ספטמבר 2020 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

במובנים רבים, ישראל לומדת כי הגנה על הווילה אינה יכולה להתבצע על ידי הקפתה בחומות בלבד. חומות והגנה הן מרכיב אחד של גישה יעילה ובת קיימא לשגשוג במזרח התיכון. אבל הוא חייב להיות מלווה ברוח של חקירה וגילוי ובנכונות להתעמת עם מה שנראה מאיים ולמצוא בו הזדמנויות חדשות.

הג'ונגל הוא מבלבל ומאיים, אבל הוא גם מקום של רוב שפע והזדמנויות. "תהליך החקירה של הבלתי צפוי הוא זה שבמהלכו נוצרים כל הידע והתבונה", כותב פיטרסון. "כל הגבולות של יכולת ההסתגלות מתרחבים".

ישראל נראית יותר ויותר נלהבת לקחת חלק בתהליך הזה, לצאת החוצה אל הג'ונגל ולמצוא ביטחון על ידי עיצוב מקומה באזור.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מאמר שנראה קצת אוטופי במציאות מאד מורכבת שבה החברה הישראלית נעשית יותר מסורתית ויותר ימנית בתפישותיה. 50% מבני הנוער סבורים לפי סקר שנעשה לא מזמן שיש לשלול מערביי ישראל את זכות הבחירה. ... המשך קריאה

מאמר שנראה קצת אוטופי במציאות מאד מורכבת שבה החברה הישראלית נעשית יותר מסורתית ויותר ימנית בתפישותיה. 50% מבני הנוער סבורים לפי סקר שנעשה לא מזמן שיש לשלול מערביי ישראל את זכות הבחירה. זו תוצאה ברורה של מהלכים חינוכיים ארוכי טווח שעליהם אחראים אנשים שרוצים לעמוד בראש המדינה ו אג'נדה שלהם פוסלת ,על בסיס דתי אידאולוגי, השתלבות במרחב. בכדי לפרוץ את המרחב התודעתי צריך להשקיע בחומות מגן כפתרון לטווח קצר ובחינוך ליצירתיות, הבנה, וקבלת האחר כשווה בין שווים. "כחומה אנושית" שתפרוץ את חומת המגן לטווח ארוך ותייתר את נחיצותה. קשה לראות הליכה בכיוון זה במבנה הפוליטי שקיים היום במדינת ישראל.

עוד 2,306 מילים ו-1 תגובות
סגירה