העדויות הקשות נגד יו"ר זק"א, והעולה מן הדברים ש"כולם ידעו", "כולם הזהירו", "מי לא שמע על זה?", מציפות למעלה נושא שאף אחד לא אוהב לחשוב עליו, במיוחד אף אחת.

חשד במשטרה: אישי ציבור ידעו עם המעשים של יו"ר זק"א – ושתקו • @omrimaniv עם הפרטים >> https://t.co/CuOLMuEDeb pic.twitter.com/jyou8sEuok

— חדשות 13 (@newsisrael13) March 15, 2021

כן, כמובן שגם במגזר החרדי יש אונס ויש פדופיליה ויש הטרדות. אין מגזר שנקי מזה. מה שקורה אצל חרדים יותר (יותר, כי גם אצל חילונים הוא קיים) – אלו ההשתקה, האשמת הקרבן ואי הלגיטימציה לספר ולחשוף את הפגיעה. ההבדל הזה הוא הבדל קריטי, לא פחות מזה.

כמובן שגם במגזר החרדי יש אונס ופדופיליה והטרדות. אין מגזר שנקי מזה. מה שקורה אצל חרדים יותר (יותר, כי גם אצל חילונים הוא קיים) – אלו ההשתקה, האשמת הקרבן ואי הלגיטימציה לחשוף את הפגיעה. הבדל קריטי

נתחיל בזה שאין חינוך מיני. לא שומעים על מין ולא על מוגנות. היום יש כן ביקורים בחלק מבתי ספר והחיידרים, בסביבות גיל 11, ובהם מזהירים לא ללכת עם זרים, לא לאפשר מגע בך, לדווח מיד על כל איום או כל מקרה חריג. גם ההסברים האלו לא מלווים בהסבר מיני בסיסי על המתרחש בגופך, על נפלאות וקסם המגע המיני, על אמצעי מניעה. הם תורמים לחרדה כללית, למבוכה, לאי הבנה של מה שמתרחש בגופך וממילא תיעוב עצמי על רצונות וחשקים שמגיעים בגיל הנעורים.

לפי מחקרים רבים, רוב מעשי האונס והפגיעות המיניות, בוודאי בגיל צעיר, הם מאנשים מוכרים ומקרובי משפחה. לכן האזהרה לא ללכת עם זרים מועילה מעט מאד. הבעיה מגיעה ממורים בחיידרים, ממורות, ממורים בתיכונים, מדודים, מסבות, לעיתים מאבות ומאחים. לא הזהירו אף ילד וילדה לא להשמע להם או לא לתת להם לנגוע.

וכאן מגיע החלק הבעייתי והכואב. תשתדלו להבין, כי זה רחוק מתפיסתכם. בעולם החרדי מודדים דברים בקנה מידה של אסור ומותר. ההלכה והתורה הן המפתח לחיים. הרבה דברים יפים מגיעים מההסתכלות הזו: חסד ותמיכה, כיבוד הורים, מאמץ לא להעליב, לא לנקום, הקדשת זמן לעניינים שברוח, צדקה לעניים, ותרנות, המנעות מגניבה, המנעות מגרימת נזק. כל אלו באים בהדגש על קיום המצווה, "מצוות שבין אדם לחברו". התורה והאלוקים הם הדורשים ממך יחס ראוי לסביבתך.

קיום יחסי מין עם אשה, בכל גיל, שלא טבלה במקווה אחרי נידתה, הוא איסור חמור מאד. חייבים עליו ב"כרת" אם נעשה בידיעה שלא טבלה. בהסתכלות החרדית זה לב העניין: נעברה עבירה חמורה מאד. מכאן נובע שאם היא טבלה (גם אם היא ילדה שטרם קיבלה מחזור, עליה לטבול), אז קרה "משהו לא צנוע" ועלול להיות מדרון חלקלק ומה זה העיסוק הזה בנשים והיצר הרע, הוי, היצר הרע – אבל אלו טפלים לעניין העבירה.

ואם מדובר בגבר, בכל גיל, אז יחסים עם גבר אסורים באיסור חמור, אבל מזמוזים ברמות שונות, ולחץ על נערים לנגוע ולענג, לכאורה אינם עבירה הלכתית. לאנוס גויה אינו עבירה הלכתית. במקרה של בגידה בנישואים, אם בגד עם אשת איש, זה איסור נאיפה ולזה מתייחסים בעיקר, לא לבגידה. האיסור הוא הצרה הנידונה והמשמיצה אותו. אם בגד לא עם אשת איש, ההתייחסות תהיה הרבה יותר סלחנית.

רוב הפגיעות המיניות, בוודאי בגיל צעיר, הן מאנשים מוכרים. לכן האזהרה לא ללכת עם זרים מועילה מעט מאד. הבעיה מגיעה ממורים בחיידרים ובתיכונים ומקרובי משפחה. לא הזהירו אף ילד וילדה לא לתת להם לנגוע

הסתכלות כזו משאירה מעט מאד מקום לפגיעה האנושה בנפש ובגוף הילד או הילדה. לא חושבים על כך, לא מבינים זאת, לא רואים זאת כך. כמו שאינך חושב על הכוס שאתה מקמט וזורק לפח, לא כי אתה רע, כך אם לא הורגלת לראות ולהבין ולחשוב על הצד שלהם, ולא לימדו אותך מה זה גורם, איך זה הורס ופוגע ומצלק, לא תדע זאת, או שזה יהיה רק בשולי תודעתך.

ואלו לא רק הפוגעים. זו המערכת. גם הרבנים ואנשי החינוך, ביניהם אנשים נפלאים, לא חונכו לחשוב על הצד הנפגע בלי קשר לעבירה. גם המורות ונשות החינוך. ועל כן לא רק הפוגעים לא שמים לב לכך, אלא גם הנפגעים.ות מרוכזים בעיקר בענין העבירה. ממנה הם חוששים, אותה הם מסתירים, בה הם אשמים. אין להם לגיטימציה לחוש את הפגיעה והניצול. אין תיעול ושיום ואין הצדקה לרגשות הקשים, להרס הפנימי.

בסרט "ידיד נפש", שהופק על יסוד ספור אמיתי וחמור של פדופיליה לאורך שנים, והגיבור גם שיחק בו, יש שורות פתיחה שהממו אותי והביאו אותי להרבה מאד מחשבה. מאיר בר מבטא בהקדמה את כל האסון על רגל אחת: מבחינת המערכת החרדית, בחור בן 18 בישיבה, שהכיר בחורה בנסיבות כל שהן והתאהבו, קיימו יחסי מין בהסכמה וברצון הדדי, המעשה שלו חמור בדיוק כמו של בחור שהתעסק מינית עם ילד בן שש. אולי חמור יותר, כי בעל נידה.

זה שהיא רצתה ושמחה והכל טוב ומענג את שניהם? לא מעניין. עבירה! פריצות! גועל! יכניס ענייני בחורות לישיבה! לכן לא מעניין שהילד הקטן סובל ונאנק וכפוי ופגוע להמשך חייו.  הבנתם? פה נמצא הגרעין הנורא של ההתנחלות בגופו של מישהו-י, ההתיישבות הצעירה. שדה העבירה הוא הקריטריון.

מבחינת המערכת החרדית, בחור בן 18 בישיבה, שהכיר בחורה והתאהבו, קיימו יחסי מין בהסכמה וברצון הדדי, המעשה שלו חמור בדיוק כמו של בחור שהתעסק מינית עם ילד בן שש. אולי חמור יותר, כי בעל נידה

מכאן מגיעה גם ההתייחסות השלילית לחושפי.ות הפגיעה. מסכן, הוא איש משפחה, חייו יהרסו. בואו נסגור את זה בשקט. אולי לא הבנת נכון, אולי הזמנת את זה. נהנית? אז מה את.ה מתלוננים? נהנית, לכן זה המשיך. ולמה לא סיפרת מיד? את.ה אשמים בזה שזה קרה הלאה, ולא רק לכם. הרב ביקש שלא תפנה.י למשטרה, זה רק יסבך אותו והוא ישב בגללך 20 שנה בבית סוהר. על מצפונך. מה תרוויחי מזה? שלא ירצו אותך ואת קרובי משפחתך בשידוכים? עדיף לסגור בשקט. שלא ידעו עליך. שכן ירצו אותך. זו קהילה חשובה, הרב ביקש שלא תדברי על זה. למה לבשת ג'ינס ועם שסע? החולצה הצמודה שלך ממש פיתתה אותו. צניעות היא אבן הבוחן של בת ישראל. הוא מחייך אליך? רוצה רק את גופך ואחר כך יזרוק אותך. גברים רוצים מנשים רק דבר אחד מגעיל שמכתים אותן לעד. את לא מעניינת אותו. מחמיא לך כדי לצוד אותך ברשתו. אחרי החתונה לבעלך יהיה מותר ואת תצווי "לתת" לו את זה, זו תהיה מצווה. עכשיו אסור ונורא ומבחיל.

כל נושא המין והמסתורין וההשתקה סביבו תורמים להשתקה ולסחרור הפנימי. הנפגע.ת לא מבינים שיש מין טוב, שמח, מענג, שגם התורה התירה ואפילו צוותה עליו. הם נגעלים מעצמם ומגופם ומכל העולם, ושנים אחר כך משלמים.ות מחיר כבד מאד של חיים לא תקינים, ממורמרים. רבים מאד מהנפגעים הופכים להיות פוגעים בעצמם. זה תהליך מוכר ועצוב.

פה ושם נחשפות פרשות בגדול. משגיח בישיבה מצויינת שבמשך שנים קיים יחסים עם אחייניות, ורימה אותן שכך אמר הרב וזה טוב עבורן ואסור לספר וכו' וכו'. החשיפה הזו הכתה גלים. הוא נשפט ויושב בכלא לשנים רבות. או רב חשוב מאד, מורה בכיר בסמינר לבנות, מחבר ספרים תורניים, התפוטר במפתיע מהעבודה, אחרי שבנות התלוננו על נגיעות. סיבת עזיבתו לא נודעה. או יועץ חשוב ומוערך התגלה כמפתה וכנוגע. בשקט טופל הדבר. בלי מעצר, בלי ענישה. משתדלים לא לשלוח אליו יותר ליעוץ.

גם ההורים מתקשים מאד לתפקד כשילד בא עם סיפור פגיעה. שוב, זה נכון בכל העולם, אבל כאן הסיבוך הוא עם העבירה, השידוך, הקהילה. הורים שלא מאמינים או מאשימים – מעמיקים את הפגיעה. קהילה שמתייצבת לצד התוקף, מחמירה מאד את הפגיעה. הנפגע מאשים את עצמו ומצטרף למאשימים החיצוניים ומזה אין מוצא.

הגנה במשך שנים על הגברת לייפער תרמה גם היא לקשר ההשתקה ולהאשמת הקרבנות. גם התייצבות שרים חרדיים לצד הרב ברלנד ופוגעים נוספים – מעמיקים את הפגיעות ומעוותים את המערכת והנפשות.

גם ההורים מתקשים לתפקד כשילד מספר על פגיעה. זה נכון בכל העולם, אבל כאן הסיבוך הוא עם העבירה, השידוך, הקהילה. הורים שלא מאמינים – מעמיקים את הפגיעה. קהילה שמתייצבת לצד התוקף, מחמירה מאד את הפגיעה

בשנים האחרונות פועל ארגון חרדי "לא תשתוק", שמטפל מצויין בתלונות המגיעות אליו ונותן לווי וגיבוי לנפגעים.ות. זה בהחלט שינוי לטובה שנותן תקווה. אליו חבר ארגון "מגן" שמספק הגנה מקצועית ומשפטית לנפגעים.ות. ל"לא תשתוק" יש גם דף פייסבוק פעיל. לרוב הנוער החרדי ובוודאי לילדים אין גישה לפייסבוק, ובכל זאת יש תועלת ויש הדהוד מידע. יש גם רבנים שמבינים, נשות חינוך שמבינות, ופועלים כראוי וכנכון בהתייחסותם. יש גם סיפורים מרגשים על התייצבות לצד נפגעים.ות. עדיין מדובר במיעוט.

שינוי הסברתי לכל הרמות ולכל הגילאים יוכל לעשות המון. הסברה להורים, למורים.ות, לרבנים. לדבר על הצד הרגשי והנפשי של הפגיעה, בלי קשר לעבירה ולא עבירה. להביא התייחסות לילד.ה ולנער.ה ולאיש.ה כאל בני אדם, שחושבים ורוצים וחולמים, וכל הטרדה ופגיעה ואונס הורסים ופוצעים אותם. גם הרבנים והמורות צריכים לעבור סדנה כזו, שתדבר על הצד האנושי, של הפוגע והנפגע, ותסיט מסך מהדבר הכל כך בסיסי הזה, שקוראים לו: בני אדם.

מצורף שיר שמופיע בעמוד של  "לא תשתוק" בפייסבוק.

ולסיום – אלו העמודים שהתקשיתי לכתוב, יותר מכל דבר שכתבתי בחיי, והרבה יותר משכתבתי – לא כתבתי.

אסתר קופמן, בת 43. מזכירה בבית ספר באזור המרכז, ואם לשבעה ילדים. השתיים הגדולות נשואות והיא כבר סבתא. אוהבת מאד לשחות, בעיקר חתירה, פעם חלמה להיות מדריכת שחיה. כנראה לא יקרה בגלגול הזה. הגדרת הזהות הראשונה שלה, בעיני עצמה, היא 'אשה'. לפני אמא, לפני חרדית. קודם כל אשה.

המוח שלנו מבקש להשתחרר! האיבר המסתורי, המדהים והמורכב ביותר באנטומיה האנושית, הוא המוח שלנו. ניתן אפילו להגדירו ככונן הקשיח של האינטליגנציה שלנו. מתוך כך עולה השאלה: האם אנחנו באמת יודעים באיזו מערכת הפעלה עלינו להשתמש על מנת להפיק את המירב מהיכולות המולדות שלנו? האם אנו משתמשים במוחנו ובפוטנציאל הגלום בו בצורה מספקת ויעילה? כיצד קורה שחלק מתבלטים מעל השאר ונחשבים "משכמם ומעלה" כבעלי יכולות יוצאות מן הכלל? האם זו עובדה מולדת? היכן טמון ההבדל בין מוח "מבריק" למוח "רגיל"?.

ומה אם לכל אחד מאיתנו היו יכולות נסתרות או כישרונות חבויים אשר לא חשדנו בקיומם מעולם? האם בתי הספר שלנו מאפשרים לנו לגלותם? האם הם באמת תוכננו כך שבעזרתם נוכל לפתח את הפוטנציאל הגבוה ביותר שגלום בנו?

מה אם לכל אחד מאיתנו היו יכולות נסתרות או כישרונות חבויים שלא חשדנו בקיומם? האם בתיה"ס שלנו מאפשרים לנו לגלותם? האם הם באמת תוכננו כך שבעזרתם נוכל לפתח את הפוטנציאל שגלום בנו?

במהלך המאה ה-19 התרחש תהליך היסטורי אשר חולל שינוי תרבותי גדול. בעל השלכות  משמעותיות על הציוויליזציה שלנו. טרנספורמציה אשר אדוותיה ממשיכות להשפיע גם היום על תחומים רבים בחיינו: בבתי הספר, בערים, באיכות הסביבה והשפעתה על הטבע, בכלכלה, בתחומיי החוק והמשפט, בפוליטיקה ובתפקודיי החברה שלנו בכללותם. המהפכה המדוברת לא פסחה על שום תחום בחיינו. זוהי המהפכה התעשייתית.

התיעוש שהביאה איתה המהפכה התעשייתית כופה את עצמו כיום באופן דיקטטורי על כל חלקת אלוהים קטנה בחיינו. הדוגמה הנוראה והקיצונית ביותר לכך היא התיעוש האכזרי שנעשה בבעלי החיים בשל העלייה בביקוש ובצריכת הבשר, אשר באים על חשבון הסבל הנוראי שנגרם להם בעודם מובלים לטבח.

תעשייה בלתי מוסרית זו, אשר בשל התפוקה ההולכת וגדלה, לצד המהפכה בתחומיי המיכון, הטקסטיל ועוד – מתייחסת ליצורים חיים כאל "דברים" ותו לא והופכת שטחי גידול לבתי כלא ולחדרי עינויים בקנה מידה גדול ומזעזע.

המודל התעשייתי הועמד אף  לשירותם של בתי הספר, ובכך נוצר מצב של תיעוש הידע בתחומי ההשכלה והחינוך. השפעה זו באה לידי ביטוי בכך שילדינו נדרשים להיכנס לתבניות ספציפיות מוגדרות מראש על מנת לעמוד בדרישות מערכת החינוך.

הילדים אשר לא נכנעו לתבניות הללו, אלה אשר לא עלה בידיהם להיכנע, או אלה אשר העזו והתנגדו, נחשבים היו ועדיין, כשליליים, בעייתיים ואשר יש צורך להדירם מהחברה.

בית הספר, שנחשב בעבר הלא רחוק כזכות נחשקת המתאפשרת רק ליחידי סגולה, הפך למטלה, מקור ללחץ, מקום בו התלמידים כאילו מועדים לכישלון בכל רגע נתון, מקום של הדרה, תיוג, האבסת מידע בכוח,  מקום שפועל על פי התניות  ויוצר, יותר מכל, תחושת תסכול.

הילדים אשר לא נכנעו לתבניות הללו, אלה אשר לא עלה בידיהם להיכנע, או אלה אשר העזו והתנגדו, נחשבים היו ועדיין, כשליליים, בעייתיים ואשר יש צורך להדירם מהחברה

כל תלמיד הוא שונה, ואם במקרה מתעוררת אצל התלמיד תחושה של הנאה מסוימת ביחס לבית הספר, הרי שדבר זה  קורה רק באופן מקרי. מכיוון שבמקור, בית הספר לא נועד לרצות, לעניין או להדהים את התלמיד, אלא להכניס אותו לצורת חשיבה מותנית ומוגדרת מראש על ידי קובץ אנשים.

אנחנו נמצאים כיום בצומת דרכים, כמו עומדים בתוך כיכר גדולה ממנה מסתעפות דרכים רבות. למרבה הצער כל הדרכים ,מסתבר, הינם ללא מוצא. אנו חגים כמו חיה כלואה שמסתובבת סביב זנבה, בניסיון נואש ובלתי נלאה למצוא את המסלול המיוחל אשר יאפשר לנו להתקדם בדרך חדשה.

לפתע מופיעה בקו האופק הזדמנות לחשיבה חדשה. אופציה שמגיעה מהכיוון של היזם החברתי הידריס אברקאן, אשר פרסם בשנת 2016 את המאמר המלהיב והמרגש: "שחרר את המוח שלך! מאמר על חכמת הנוירונים במוחנו לשם שינוי בית הספר והחברה".

אברקאן הוא מורה למדע, מרצה במקומות רבים בעולם בתחום המוח, מומחה בביולוגיה, יזם חברתי, יועץ וסופר, שנולד בשנת 1986,  הוא מפרסם כיום כרוניקות בכתב העת "נקודת מבט" ובכתב העת האמריקאי "הפינגטון פוסט".

בהיותו מאוד נוכח ברשתות החברתיות, הוא מבטא בין השאר את דעותיו בנושא כלכלת הידע. אולם בד בבד עם הצלחתו התקשורתית, דעותיו מושכות גם ביקורת חריפה מצד מדענים. עבודתו, אשר נועדה להאיר את הבעייתיות שבשימוש פופולרי מדי במדע, נתונה במחלוקת בקרב חוקרים בתחום.

אני בוחרת שלא להתעכב על הפרטים הטכניים של תיאורים מדעיים ביחס לאופן פעולתו של המוח וכולי, אלא להתמקד במסר שהידריס אברקאן מעביר לנו בנוגע לחשיבות שבהבנת המשמעות העמוקה בשימוש נכון במוחנו:

"אסור לנו להכריח את המוח להיראות כמו בית הספר שלנו, אלא עלינו לאלץ את בית הספר להיראות כמו המוח שלנו".

מסר זה מטיל ספק  גדול במערכת החינוך ובחברה שלנו. סביר להניח שהביקורת הנמתחת עליו קשורה לכך. עם זאת הוא לא היה היחיד שצעק את המסר הזה. קארל רוז'ה, בספרו "החופש ללמוד" מ-1969, דוגל ברפורמה במוסד החינוכי, כך שהוא יחדל להיות מסגרת נוקשה המעכבת את הפרט, אלא להפך, עליו להשתנות ולהוות מקום אשר יאפשר לתלמידים לגלות ולחשוף את עוצמתם הפנימית לעולם.

להתמקד במסר שהידריס אברקאן מעביר לנו בנוגע לחשיבות שבהבנת המשמעות העמוקה בשימוש נכון במוחנו: "אסור לנו להכריח את המוח להיראות כמו ביתה"ס שלנו, אלא עלינו לאלץ את ביה"ס להיראות כמו המוח שלנו"

מספר רב של מחנכים גדולים נוספים השאירו את חותמם בהיסטוריה החינוכית. אנשים כגון מריה מונטסורי במאה ה-19, מפתחת השיטה אשר נקראת על שמה ואשר מאפשרת לתלמידים כבר מגיל צעיר (פעוטות מגיל הגן) להתנהל וללמוד להתארגן באופן עצמאי, תוך מציאת דרכם הייחודית לביטוי אותנטי.

על פי מחקר שפרסם כתב העת Science בשנת 2006, היכולות הלימודיות והחברתיות של ילדים המקבלים חינוך זה  טובות יותר והם משיגים תוצאות גבוהות ואף ציונים טובים יותר.

כיום מתקיימות יוזמות מקומיות רבות בשיטות שונות, אשר שמות להן כיעד את פיתוח ואפשור העצמאות והחופש של הילד. כולם הולכים לכיוון של אוטונומיה גדולה יותר של התלמידים, עבודת צוות, לוחות זמנים ושיעורים בהתאמה אישית. מילת המפתח היא תמיד זהה, על בית הספר להסתגל לדרישות החיים האמיתיים.

אך כל אלה נותרים עדיין בתרדמה, כמעט מושתקים ונותרים שוליים בעקבות עקשנותם של מפעילי המסגרות הנורמטיביות להישאר בשיטת החינוך הרגילה.

על מנת להגדיר את בית הספר של היום, מדבר הידריס אברקאן על "החיים המדורגים". מצב בו אתה צריך להשתלב בתבנית, להישאר במקום שמייעדים לך, לעבוד לבד, לא לעקוב אחר הלב שלך או האינטואיציה שלך והכל בשם מחיקת האינדיבידואל.

הוא מסביר לנו שאנחנו לא משתמשים  באופן "ארגונומי" במוח שלנו. נוירואורגונומיה (נוירו-עצבי ארגון–עבודה ונומול – חוקי הטבע) זו האמנות להשתמש בדרך האפקטיבית ביותר במוח האנושי. למוח שלנו יש ביטויים ותנועות שהוא יכול או לא יכול לעשות. יש לו גבולות. "מרחק של זרת" זהו טווח היד: המרחק שבין קצה האגודל לבין הזרת כאשר היד פתוחה.

מרחק זה מגדיר במוח את היכולת שלנו לתפוס משהו. כדי לתפוס חפץ גדול מדי או כבד מדי בידנו אנו משתמשים בידית. אנו יכולים להשתמש בידיות, כלומר בייצוגים מותאמים להעלאת רעיונות רחבים יותר של מושאי לימוד. דבר אשר מספק סיוע להבנת תפיסות מופשטות "עם ידית אינטלקטואלית". המוח שלנו מותנה, מעוכב, ועל ידי השבתתו באמצעות משיכה והנאה, הוא גם "נותן קול וביטוי" לאוכלוסייה הנכונה של הנוירונים.

הידריס אברקאן מפתח את התפיסה של כלכלת הידע, שהיא למעשה כישלון הידע. האינפורמציה מדויקת אולם הידע ניתן לשחזור.

"כאשר אנו חולקים דברים חומריים אנו מחלקים אותו, וכאשר אנו חולקים דברים אבסטרקטים או אינטלקטואלים, אנו מכפילים ומעצימים את המשמעות שלו".

הוא משתמש כאן  במטפורה שמייצגת מאוד את ההוראה כיום. דמיינו שאתם רעבים מאוד ושאתם מוזמנים למזנון משובח. שפע של מנות מגוונות מולכם, חלקן מעוררות תיאבון, אחרות קצת פחות, אבל אתם כבר יכולים לדמיין את עצמכם טועמים הכול ונהנים. זה גן העדן בהתגשמותו. כעת, אומרים לכם שאתם צריכים לאכול הכול על השולחן הגדול הזה תוך שעה ושכל אוכל שיוותר עליו יחויב בתמורה כספית. עכשיו אתם בגיהינום! האוכל לא השתנה, אבל הסיבה והדרך לאכול אותו כן השתנו.

בבית הספר זה בדיוק כך. זו מסעדת הידע בה אנו מאכילים את התלמידים שחייבים לבלוע הכול בקצב מסוים, וזאת מבלי לקחת בחשבון את "מידת הרעב ואת הטעם האישי" שמבטא את הייחודיות והשוני של כל אחד מהם. ההוראה היא סטנדרטית, אותו קצב לכולם ללא הבחנה. וההנאה בכל זה?

בית הספר הוא מסעדת הידע בה אנו מאכילים את התלמידים שחייבים לבלוע הכול בקצב מסוים, וזאת מבלי לקחת בחשבון את "מידת הרעב ואת הטעם האישי" שמבטא את הייחודיות והשוני של כל אחד מהם

מערכת הדירוג אינה בהכרח מוטלת בספק, מכיוון שלמשל ניקוד הזוכים במשחקי חברה ווידאו וכיוצא באלה אינו מהווה בעיה עבור השחקנים, שאפילו מבקשים אותה. אבל בתי הספר שלנו הפכו ל"מפעלים חינוכיים",  והתפוצצות בתפוצתם של  מקרים רבים המוגדרים כהפרעות קשב, היפראקטיביות והפרעות התנהגות אחרות היא ההוכחה לכך שבית הספר שלנו והחברה שלנו חולים ולא התלמידים.

הידריס אברקאן דוחף את הסכין לפצע הפתוח ואומר לנו:

"זהו אכן טבעם של משטרים טוטליטריים, לגנות ולהוקיע את  מתנגדיהם".

במסה זו קיים נושא אשר מוביל אותנו מתחילתו ועד סופו. הנושא הוא אהבה. מכיוון ש"הפלא וההתפעמות הם מנוע הלמידה והגילוי". כולנו יכולים להיות יוצאי דופן, בעלי כישורים ייחודיים לנו,  אך לא ניתן להשיג דבר ללא תשוקה. כדי להיות מצוין במשהו אתה צריך לרכוש אלפי שעות של תרגול להגשמתה של משימה זו, בין אם פיזית ובין אם נפשית.

אך ללא אהבה לדבר זה הופך להיות למטלה בלתי אפשרית לביצוע. המצטיינים בתחום זה או אחר, הם בעלי התשוקה לדבר, מאוהבים בדבר, אהבה שמעצימה את איכות הלמידה.

לתת לילדינו את התיאבון לידע זה למעשה לתת להם את המפתח להצלחה, דבר שיכול להתאפשר ולהיעשות רק עם מערכת חינוך שמעריכה אותם, מעצימה אותם, דוחפת אותם לעצמאות וביטוי אישי, מכירה בשונות שלהם, מלמדת אותם לבחור ולהיות אחראיים לבחירתם, לחוות ולהתנסות בתגליות חדשות, לפתח חוזקות ותכונות ייחודיות להם. דברים אלה מאפשרים להם לפתח את אישיותם, לשתף, לגדול ולהתפתח דרך דו שיח  שיתוף והחלפת רעיונות אשר מעצימות  את עבודת הקבוצות ומכינות אותם לחיים האמיתיים.

בית ספר אשר עולה בקנה אחד עם הטבע האישי של הילד, עם תפקודי גופו, מוחו, ובהתאמה לקצב הפנימי והייחודי לו, העדפותיו וטעמו האישים. בית ספר שמפנה את מקומו לאינטואיציה, הנאה, פריחה והגשמה. זה הדבר אשר יוצר את ההבדל ומביא לגילוי האוצר הגלום בתלמיד. זה שמעריך יוזמה, שהופך כל כישלון לכלי לשיפור ומצוינות וכל מעידה לסיכוי.

בית ספר שיהפוך את ילדינו לכאלה שבונים חברה מאוזנת ועשירה בידע.

"אנחנו לא שם כדי להתאים לטביעת רגל, אלא להשאיר את שלנו" (הידריס אברקאן)

קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.