ביום ראשון בלילה סיפר גורם הקרוב לציפי לבני, התקווה הלבנה הקבועה של מחנה המרכז-שמאל בעשור החולף, כי שמע ממנה שיאיר לפיד, יו"ר יש עתיד, לא מעוניין בריצה משותפת עמה. זאת, בניגוד לדיווחים שפורסמו בעת האחרונה לפיהם לפיד בוחן את האפשרות – בעוד ראשת קדימה לשעבר היא זו שמתלבטת.

יום למחרת, לבני הצהירה רשמית שלא תתמודד בבחירות הקרובות. "לא כל מה שפורסם כהזדמנות באמת היה על השולחן", העירה בהודעה שפירסמה.

האמת היא, שלפיד בכלל לא שוחח לאחרונה עם לבני. שרת החוץ לשעבר, אפשר לנחש, הבינה שלפיד לא מעוניין לחבור אליה, דווקא משום שלא הרים את הטלפון. היא לא צריכה לקחת את זה אישית. זה לא היא, זה הוא.

יאיר לפיד וציפי לבני במליאת הכנסת, כשכיהנו, בהתאמה, כשר האוצר וכשרת המשפטים, 3 בדצמבר 2014 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מזה חצי שנה יאיר לפיד שומע בכל אולפן ותחת כל עץ רענן שהוא לעולם לא יהיה ראש ממשלה, שאין לו את אמון הציבור. "לפיד הוא קורבן של תקרת זכוכית הנמוכה מדי לשאיפותיו הגבוהות", נכתב ב"הארץ" בספטמבר האחרון.

תרמו לדימוי עפר שלח – שללא כל התראה מוקדמת נראית לעין, התהפך בוקר אחד על חברו מזה שנים והכריז שאין ללפיד סיכוי ושהוא, שלח, יכול להוביל את יש עתיד לשלטון; ומשה (בוגי) יעלון, שהגיע למסקנה שהדרך של לפיד מובילה לשום מקום. "במתכונת הנוכחית אנחנו חסומים", אמר לפני חודשיים בראיון לערוץ 12, שם שמע לפיד לראשונה על כוונתו של יעלון לרוץ עם תל"ם כרשימה נפרדת.

תרמו לדימוי עפר שלח – שהתהפך בוקר אחד על חברו מזה שנים והכריז שאין ללפיד סיכוי ושהוא, שלח, יכול להוביל את יש עתיד לשלטון; ומשה (בוגי) יעלון, שהגיע למסקנה שהדרך של לפיד מובילה לשום מקום

דימויים בפוליטיקה משתרשים במהירות. הרבה יותר קשה לעקור אותם. וצריך חוסן נפשי וביטחון עצמי לא מבוטל כדי לא להיכנע להם. דווקא מבחן האש מאלו הקרובים אליו ביותר הוכיח שלפיד הרבה יותר מוכן לראשות הממשלה ממה שהיה נדמה.

יאיר לפיד (צילום: אלעד גוטמן)

החלום ושברו

צריך להתעכב רגע על השנה שחלפה על לפיד: היא הייתה שוברת את החזקים ביננו.

תהיה הביקורת נגדו אשר תהיה, לפיד בנה – מאז שהקים את יש עתיד, לקראת הבחירות ב-2013 – מפלגה מבוססת, יציבה, עם מנגנון מתפקד למופת ופריסת פעילים מרשימה.

מפלגות כמו יש עתיד לרוב נופלות באותה המהירות שקמו – אופנתיות לרגע. מה נשאר מצומת של רפאל איתן מלבד הבושות שגונן שגב ממשיך לעשות למדינה אחת לכמה שנים? איפה ישראל בעלייה של נתן שרנסקי? או הגימלאים של רפאל איתן? שלא לדבר על "דרך שלישית" שהלכה בדרך כל בשר.

יש עתיד הגיעה לבחירות אפריל 2019 כשהיא מבוססת דיה. לפיד בנה מותג. ואז הוא העניק את כל הטוב שבא עם המותג הזה לכוכב העולה בשמי הפוליטיקה, הלוויתן הלבן, האיש שכולם חיכו לו, כחול העיניים ואוהב השירה בציבור – הנה הוא בא, ראש הממשלה הבא, בני גנץ.

יש עתיד הגיעה לבחירות אפריל 2019 כשהיא מבוססת דיה. לפיד בנה מותג. ואז הוא העניק את כל הטוב שבא עם המותג הזה לכוכב העולה בשמי הפוליטיקה, האיש שכולם חיכו לו, כחול העיניים ואוהב השירה בני גנץ

קשה לזכור את זה היום, אבל כחול-לבן הוקמה מלכתחילה על כרעי תרנגולת. האחדות ש"הקוקפיט" הציג במעילי יוניקלו נראתה מבטיחה, אבל לוותיקי הפוליטיקה בישראל היה ברור שזו מפלגה שסופרת את קיצה לאחור מרגע שנולדה.

ראשי רשימת כחול לבן על הגבול עם סוריה. 4 במרץ 2019 (צילום: Basel Awidat/Flash90)

ועדיין, אם היה אדם אחד שהאמין בכל לבו שמפעל כחול-לבן ישגשג ויצליח, זה יאיר לפיד. אחרי הכל, במבחן תוצאות הבחירות, החיבור הוכח כמשתלם לכל המעורבים בו. בעשור האחרון, אף מפלגה – מלבד הליכוד המבוססת שבראשה עומד ראש הממשלה בעל הוותק הרב ביותר בהיסטוריה של המדינה – לא סחפה כל כך הרבה מצביעים, ולא פעם אחת אלא שלוש פעמים. אם זו אינה הצלחה, אז מה כן.

הנאמנות של לפיד לכחול-לבן הייתה בלתי נתפסת ממש, במונחים פוליטיים. לצד שלושה גנרלים מנופחי אגו, לפיד היה הפועל שלא מפסיק לעבוד. שעושה כל מה שצריך כדי לטפח את המותג החדש. את כל מה שלמד בבניית יש עתיד, יישם בבניית כחול-לבן.

ואז באה הבגידה הגדולה.

"גנץ בדרך לממשלת אחדות, כחול-לבן מתפרקת", הכריזו הכותרות בכל כלי התקשורת ב-26 במרץ 2020. גם בעוד שנים רבות, כשילמדו את ההיסטוריה של הפוליטיקה בישראל, היום ההוא עדיין ייזכר כאחד הדרמטיים והמכוננים בתולדות המדינה.

אם מיליון מצביעים הרגישו נבגדים ושבורי לב, אפשר רק לדמיין מה הרגיש יאיר לפיד. קשה היה שלא להרגיש אמפתיה כלפיו באותו רגע. בדיוק למצבים כאלו נועדה הקלישאה החלום ושברו.

בני גנץ ובנימין נתניהו חותמים על ההסכם הקואליציוני במעון ראש הממשלה בבלפור, ב-20 באפריל 2020

סייג לחכמה

לפיד עשה בחירה באותם ימים שעוד יחזור עליה במצבים נוספים בשנה החולפת – ובדיעבד, אם יהיה ראש ממשלה אי פעם, אפשר יהיה לומר שהיא נקודת המפנה בקריירה הפוליטית שלו. הבחירה הזו היא גם הסיבה המבלבלת כל כך שגרמה לאנשים סביבו לחשוב שהוא לא יהיה ראש ממשלה אי פעם.

לפיד בחר לשתוק.

בתסריט הפוליטי המוכר והידוע, הנבגד עושה שיימינג. אף אחד לא היה מתפלא אם לפיד היה יוצא לסיבוב הופעות שבו היה מספר דברים שלא ידענו על גנץ – אם היה ממציא לו תואר שידבק בו, כמו ה"חתרן בלתי נלאה" שיצחק רבין הדביק לשמעון פרס. אם היה מדליף בשיחות רקע לפרשנים פוליטיים את כל הלכלוך שראה והכיל מגבי אשכנזי במשך השנה הקודמת. אם היה מקעקע את הדימוי של שותפיו לשעבר והופך אותם למטרה. קהל שבוי הרי היה לו – זו הייתה הדרך הפופולרית, בוודאי, להגיב לאותה בגידה.

בתסריט הפוליטי המוכר, הנבגד עושה שיימינג. אף אחד לא היה מתפלא אם לפיד היה יוצא לסיבוב הופעות שבו היה מספר דברים שלא ידענו על גנץ. קהל שבוי הרי היה לו – זו הייתה הדרך הפופולרית, בוודאי, להגיב לאותה בגידה

אבל לפיד שתק. הוא לא טינף, הוא לא השתלח. הוא דיבר על גנץ בעצב, כתינוק שנשבה, ולא שכח לרגע שהאיש הרע האמיתי בכל הסיפור הזה הוא בנימין נתניהו. גנץ, בנרטיב שלפיד שידר, הוא קורבן. איש תמים להחריד שנכנע ברגע האמת ולא שעה לאזהרות.

בני גנץ ויאיר לפיד ב-3 ביוני 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

גם בחודשיים האחרונים, כשגנץ כבר הפך לדמות נלעגת ודחויה וכנראה הפוליטיקאי השנוא ביותר במחנה המרכז-שמאל – שני רק לנתניהו, אבל ממש לא במרחק רב – לפיד המשיך להתעקש לא לומר עליו מילים רעות. הוא אפילו לא פסל בראיונות עמו את האפשרות שירוצו שוב במשותף, גם אם בליבו ידע שיעדיף לחזור להיות פרזנטור של בנק מאשר לחבור שוב למי שבגד בו והוכיח שאי אפשר לסמוך עליו.

בחודשים הראשונים של הממשלה, השתיקה של לפיד גם עלתה לו בסקרים. הוא לא בלט כיו"ר האופוזיציה – נפתלי בנט לקח את ההובלה בהטחת ביקורת על התנהלות הממשלה, והפך לאופוזיציונר הבולט של נתניהו.

השתיקה הזו – העובדה שלא הסתער כמו בנט על הכישלון של נתניהו וגנץ – גרמה לרבים לחשוב שאין ללפיד את הדרייב הדרוש וכי לא יסחוף אחריו את הציבור. הסקרים הראו שבנט שותה לו את הקולות.

השתיקה הזו – העובדה שלא הסתער כמו בנט על הכישלון של נתניהו וגנץ – גרמה לרבים לחשוב שאין ללפיד את הדרייב הדרוש וכי לא יסחוף אחריו את הציבור. הסקרים הראו שבנט שותה לו את הקולות

בשלב מסוים, ימינה של בנט הייתה המפלגה השנייה בגודלה בסקרים – חוצה בקלות את רף עשרים המנדטים. האח הימני של לפיד, זה שהתחיל את המירוץ הפוליטי באותו זמן כמוהו ועשה את כל הטעויות האפשרויות מאז, נראה כמי שאוחז בהזדמנות בשתי ידיים בעוד שלפיד מפספס אותה.

נפתלי בנט משתתף בהפגנה נגד סגירת פרויקט היל"ה מול הכנסת, ב-12 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

זה הוביל את עפר שלח למסקנה שלפיד לא יהיה זה שיקרא תגר על נתניהו, שלא יתרומם מאותם 15 מנדטים שהסקרים ניבאו לו ולא ישחק תפקיד מכריע בשום מאמץ להרכיב קואליציה. שלח – מי שנחשב החבר הקרוב ביותר ללפיד במשך שנים רבות – קרא ללפיד לקיים פריימריז על ראשות יש עתיד והכריז כי יתמודד על ראשות המפלגה נגד מי שהקים אותה ומזוהה עמה כל כך.

במבחן התוצאה, כל כך קל לומר היום ששלח עשה טעות. אין לדעת אם לפיד באמת היה מקיים מתישהו, בעתיד הקרוב או הרחוק, פריימריז במפלגתו. הוא עצמו אמר אינספור פעמים שאינו מאמין בשיטת הבחירות הזו, שמביאה עמה כל כך הרבה עסקנות ולכלוך פוליטי פנים-מפלגתי (שלא לומר שחיתות ועבירות על החוק).

דבר אחד בטוח: הדרך ששלח בחר לא הניבה לו עצמו שום כוח פוליטי, נהפוך הוא. אחד הפוליטיקאים המוערכים של השמאל קיבל שיעור בצניעות, כשהוא לא מצליח לגרד ולו מנדט בודד בסקרים.

גם הפעם, אפשר לנחש ברמה גבוהה של ודאות שלפיד נפגע מהבגידה. וגם הפעם, יאיר לפיד עשה את אותה הבחירה: לשתוק.

אפילו לא פעם אחת לפיד תקף את חברו שהפנה לו את הגב או – סליחה על משחק המילים – השתלח בשלח. הוא התעקש וחזר ואמר זאת בכל הזדמנות: לא תשמעו ממני מילה אחת רעה על עפר. ועמד בזה. גם בשיחות רקע.

הח"כים הטריים עפר שלח ויאיר לפיד, בהשבעת הכנסת ב-5 בפברואר 2013 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

וכשיעלון עשה מעשה גנץ-שלח משלו והודיע ללפיד שהוא לא ירוץ איתו דרך התקשורת (באותו ראיון אומלל שבו גם הודיע לגדי איזנקוט שהוא מספר 2 שלו), שוב לפיד שתק. גם את יעלון סרב לתקוף.

בשנה שבה לפיד בעיקר חטף, הוא גם בעיקר שתק.

ומה שנתפס בסביבתו כחולשה, מתבררת היום כיתרון הגדול ביותר של לפיד, והסיבה מדוע בסופו של דבר הוכיח שהוא קורץ להיות מנהיג: הוא לא איבד את קור הרוח, הוא חיכה בסבלנות, הוא שמר על הגינות ועל חוסן נפשי, הוא לא סטה מדרכו ולא שבר את מילתו.

יאיר לפיד התבגר למול עיננו, והפך לפוליטיקאי ראוי ונקי-כפיים, מאמץ את אסטרטגיית בני הזוג אובמה – When they go low, we go high – ומוכיח את מה שיריביו וחבריו שכחו: שקט זה דבר עוצמתי בפוליטיקה.

יאיר לפיד התבגר למול עיננו, והפך לפוליטיקאי ראוי ונקי-כפיים, מאמץ את אסטרטגיית בני הזוג אובמה – When they go low, we go high – ומוכיח את מה שיריביו וחבריו שכחו: שקט זה דבר עוצמתי בפוליטיקה

יותר מכל מתמודד אחר, לפיד הפך לאנטיתזה המוחלטת של בנימין נתניהו. במקום שנתניהו מסית ומפלג, לפיד במודל 2021 מתעקש להישאר הגון. במקום שנתניהו משקר, לפיד מדגמן יושרה. אלו לא דברים של מה בכך.

יאיר לפיד (צילום: אלעד גוטמן)

הבחירה של בנט

הסיכוי של לפיד להיות ראש הממשלה הבא קטן ויוכרע ככל הנראה על ידי נפתלי בנט – שעדיין לא ברור אם עשה גם הוא את המסלול המלא לבגרות וחוסן נפשי ומחילה על האגו. למרות המכה הקשה שחטף בבחירות אפריל 2019, כשלא עבר את אחוז החסימה, ולמרות שאמר אז שלמד שיעור בצניעות, בנט עדיין לא הוכיח שהוא גם יודע ליישם אותו.

כך או אחרת, כלל לא בטוח שבבחירה בין קואליציית נתניהו (עם הליכוד, המפלגות החרדיות ומפלגת הימין הקיצוני) לבין קואליציית רק-לא-נתניהו (עם יש עתיד, תקווה חדשה, העבודה, ישראל ביתנו ומרצ), בנט יבחר דווקא במחנה השני. אחרי הכול, הוא עדיין איש ימין והסביבה הטבעית שלו היא בחיבור הימני-דתי. מצד שני, גם בנט מבין שהדרך לראשות הממשלה עוברת בשיתוף פעולה עם המחנה השני, אז קשה לדעת מה יחליט ברגע האמת.

אבל המספרים משחקים לרעתו של לפיד. וגם ההיסטוריה העכורה שלו עם המפלגות החרדיות. בשבועיים האחרונים, כשהסנטימנט האנטי-חרדי רק גבר בעקבות ההפרות הבוטות של סגר הקורונה וההתנגשויות האלימות עם המשטרה, לפיד שוב בוחר בשתיקה.

התנגשויות בין חרדים למשטרה בנסיונות אכיפת תקנות הסגר,26 בינואר 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אפשר לומר שזו טקטיקה פוליטית – בניסיון לחמם את היחסים עם המפלגות החרדיות, שאולי יסכימו בכל זאת לשבת תחתיו בקואליציה עתידית. ואפשר שגם הפעם לפיד מבין שבמשחק ארוך הטווח, אם אין לך משהו טוב להגיד לפעמים באמת מוטב לשתוק. הציבור לא צריך שיגידו לו את מי לשנוא, יש מספיק שדואגים לכך.

הקושי של לפיד מול המפלגות החרדיות הוא גדול. בסופו של דבר, אם יהיה ראש ממשלה יום אחד, הם יצטרכו לבוא אליו. אחרי ניסיונות להפריש חלה ולהצטלם בכותל, לפיד מבין שהוא צריך לחכות להם ולא לרדוף אחריהם. בינתיים, עד שיבואו – ואם יהיה חזק מספיק, הם יבואו, שלא יהיה ספק – נותר לו רק לא לקלקל. כלומר, לשתוק. ככתוב במזמור לדוד בספר תהילים: "שִׁיתָה ה' שָׁמְרָה לְפִי נִצְּרָה עַל־דַּל שְׂפָתָי". שישמור אותי אלוהים מלומר מילים מיותרות ומזיקות.

הקושי של לפיד מול המפלגות החרדיות הוא גדול. בסופו של דבר, אם יהיה ראש ממשלה יום אחד, הם יצטרכו לבוא אליו. אחרי ניסיונות להפריש חלה ולהצטלם בכותל, לפיד מבין שהוא צריך לחכות להם ולא לרדוף אחריהם

היועצים של לפיד בארצות הברית אומרים לו שהוא יעבור בקלות את 20 המנדטים בבחירות הקרובות – הוא עשוי להגיע ל-25 מנדטים לפי הניתוח שלהם – כך שבאופן אישי, הוא עשוי לנחול את ההישג הגדול ביותר שלו מאז נכנס לפוליטיקה. אולם באופן מעשי, גם הוא יודע שהמפה הפוליטית נראית קרובה יותר לתיקו הקבוע של השנתיים האחרונות מאשר להכרעה.

אחרי השנה שעבר – אחרי הבגידות, האכזבות וההבנה שאם אין הוא לו אז מי לו – לפיד העדיף לרוץ לבד. והוא צודק. כדי להוכיח שהוא מוכן להנהיג, הוא צריך את ההישג האישי הזה רשום על שמו – ועל שמו בלבד.

יאיר לפיד (צילום: אלעד גוטמן)

יעלון טוען בראיונות שכחול-לבן לא הייתה משיגה כל כך הרבה מנדטים בלי החיבור עם תל"ם. לפיד לא צריך שאחרי ה-23 במרץ יעלון יטען את אותו הדבר על יש עתיד.

שלח טען בראיונות שהוא הארכיטקט והסיבה שיש עתיד הצליחה כל כך. לפיד לא צריך שאחרי ה-23 במרץ הוא יטען זאת שוב.

בני גנץ, גבי אשכנזי, יועז הנדל, צבי האוזר – כל כך הרבה טוענים לכתר ההצלחה הפנומנלית של כחול-לבן בקלפי (אבל מסרבים לקחת אחריות על הכישלון הקולוסלי שלה בפועל). גם את זה לפיד לא צריך אחרי ה-23 במרץ.

גם לא את לבני, שתמיד רושמת הצלחות בחיבורים ומקבלת קרדיט על ההישגים – אבל נעלמת ברגע שהמפלגה שלה נכנסת לאופוזיציה.

מה שלפיד צריך זה הישג שרשום על שמו – הישג נקי, ישר, מרשים. גם אם יקבל 20 מנדטים ולא 25. גם אם לא יהיה ראש הממשלה אחרי הבחירות הבאות. בטווח הרחוק, זה המסלול שלו לבלפור. וזו הדרך היחידה עבורו לשבור את דימוי תקרת הזכוכית.

הסדקים כבר שם.