בראשית הציונות ועד שנות השמונים של המאה העשרים היה לחקלאות מקום מיוחד באתוס הציוני. בניגוד גמור למדינות לאום מודרניות אחרות, שאימצו את המהפכה התעשייתית והפנו משאביהם מן השדה אל עבר המפעל – הציונות בחרה לעצמה נתיב אחר.

על אף היותה של הציונות תנועה מודרנית, בחרה הציונות את החקלאות כפרקטיקה מרכזית של התנועה. לחקלאות היו יתרונות רבים עבור התנועה ששאפה להקים בית מדיני, ביניהן פיזור האוכלוסייה, יישוב גבולות, ביטחון מזון, יצירת מקומות תעסוקה ועוד. לא בכדי, הסטרטאפים הראשונים של ישראל יכולים להיחשב הקיבוץ והמושב, שתי צורות ישוב חקלאיות ייחודיות שפותחו בישראל.

ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג העוסק במחקר של המרחב הכפרי ומשמש כדיקן הסטודנטים של המכללה למנהל. מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל ומחבר הספר "במקום מושבו —סולידריות במושב העובדים המתחדש" שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין.

החטופים הולכים ונעלמים. נכון להיום נותרו, על פי הערכות, בין 30 ל-40 חטופים חיים בלבד, שגורלם נחרץ ככל שלא יושג הסכם. המספרים קטנים ככל שחולף הזמן. לפני כשבועיים היו, עפ"י ההערכות, בין 35 ל-45 חטופים חיים.

בעוד הפוליטיקאים מסמאים את עיני הציבור עם סיסמאות ריקות כמו "ניצחון מוחלט", "השמדת חמאס", "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים", ו"החטופים לא מתים, הם רק סובלים" – בקרוב כבר לא יהיה את מי להחזיר. הגיע הזמן לומר בגלוי, ועם כל הכאב, שהלחץ הצבאי לא רק שלא הביא לשחרור החטופים, אלא הביא למותם – באופן ישיר או עקיף – של למעלה ממחצית מהחטופים שהיה ניתן להחזיר בעסקה.

דרור דביר הוא פעיל חברתי ויזם היי-טק. הוא כותב על ענייני היום ועל מגוון נושאים כלכליים וחברתיים. פרסם כתבות וטורי דעה ב-ynet, בגלובס, ב-TheMarker ובזמן ישראל. בין השאר ערך עבור גלובס תחקיר עומק על רווחי משפחת עופר על חשבון חברת צים.