חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים. אולי לא אצביע בבחירות? מה יקרה? מקסימום יהיה אותו הדבר או יותר גרוע. האדם הוא ייצור גמיש. מאד גמיש. כשקר מתכסה, כשחם נכנס למזגן, כשחושך מדליק את האור, כשרעב קונה משהו על הדרך. הקיום האנושי לא זקוק ליותר מידי בשביל לשרוד. אז יהיה יותר קשה, אולי זה לטובה? מי יודע.

סיפור הצפרדע במים החמים בסיר, זו לא באמת צפרדע. אלה הם בני אדם. מעטים מאד מהם קופצים ועושים שינוי. כאלה היו הדור של הסבא רבא שלי. אנשי העלייה השלישית. הרצל כבר מת מזמן, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ובאירופה מתחממים מי הלאומנות. אלה שבעתיד ירתחו ויאדו איתם שישה מיליון יהודים ועוד עשרות מיליוני בני אדם נוספים. רק המשוגעים מוכרים/משאירים את כל רכושם (הדל) ומפליגים לארץ לא נודעת. מיעוט זניח.

הדור ההוא, דור המייסדים (אלה שבערוץ "כאן 11" מתעקשים להכפישם ולנתץ את הישגיהם הכבירים עם סדרות מביכות כמו "מחדל מרבד הקסמים", חטיפת ילדי תימן ועוד. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר איך ערוץ טלוויזיה עובד בשירות סילוף ושכתוב ההיסטוריה), היה אמיץ ומהפכן. אוסף של אנשים שראו מה קורה סביבם והגיבו. ביניהם היה גם ישראל רפפורט שלקח את משפחתו ועלה לארץ ישראל.

אני לא דומה להם. סבא שלי, טוביה רפפורט, היה חלוץ. אני בקושי מגן שמאלני. ה"מהפכנות" שלי היא מהפכנות של פלגמטים. של אלה שלא רוצים לעזוב. עייפים מידי מכדי לחולל מהפכה אמיתית. עצלנות של צפרדע שהמים החמים או טו טו רותחים אך היא מחליטה להישאר. אולי יקרה נס.

המציאות ברורה מאד. אין צורך להיות בוגר 8200 בשביל להבין שמפלגה אחת גדולה עדיפה על ארבע קטנות שחלקן אולי לא יעברו את אחוז החסימה. גוש אחד עדיף על פני רסיסים חסרי כוח פוליטי. על ברק, פרץ, הורוביץ להתאחד. רצוי לצרף את אורלי לוי. אולי אפילו את ציפי לבני (יש כאלה שמשום מה מחזיקים ממנה) ולרוץ כרשימה אחת לכנסת. אם זה היה תלוי בי הייתי מצרף גם את חד"ש וטיבי לרשימה.

ונשאלת השאלה, למה הפוליטיקאים לוקחים אותי כמובן מאליו? למה ברור להם שאצביע עבורם? הפעם אני לא מוכן להיות מובן מאליו. בשיטה הפרלמנטרית, חברי הכנסת שאני מצביע עבורם אמורים לייצג אותי. אם כך, יש לי דרישות אליהם. בעצם לא דרישות, דרישה אחת והיא אולטימטום: או שתתאחדו ותרוצו ברשימה אחת לכנסת, או שלא אצביע.

אתם רוצים להיבחר לכנסת בשביל לייצג אותי? בתנאי שתאחדו כוחות ותראו שאתם שווים את הקול שלי. אני לוקח על עצמי את "רצון העם". זהו רצון העם. והוא משותף לא רק לי אלא באמת לעוד רבים שמבינים שהבחירות בספטמבר חשובות מאד ויש רק דרך אחת לשנות את סדרי העולם שהתהוו כאן בעשור האחרון.

הטענה כנגד אי הצבעה היא שחצי קול הולך לצד השני. זה לא מעניין. ממש לא משנה לי אם נתניהו ינצח עם 61 או 65. ברגע שהחלטתי שההצבעה שלי מותנית, אין לי בעיה עם ההפסד. זה חלק מהמשחק. מה שחשוב לי הוא להניע אנשים לאיים על הפוליטיקאים באי הצבעה. רק כשהם יפנימו שגם לאזרחים יש דרישות, יבוא שינוי. ואם נגזר על מחנה השמאל להיכחד – אז לפחות אני יודע שעזרתי להניף את החרב ולגאול את המחנה מהייסורים.

טוענים שזה חוסר אחריות לא להצביע. שזו חובה מוסרית. שנותנים לי את האפשרות הנדירה להשפיע ואני עלול לפספס אותה. סליחה, אבל איפה האחריות של המפלגות? איפה האחריות של המתמודדים למצב? למה להם מותר להתבחבש במלחמות אגו חסרות תוחלת ואילו ממני הם מצפים להתנהג יפה ולהצביע עבורם? האחריות עליהם גדולה יותר והם מזלזלים בה ובי.

אי אפשר לכתוב פוסט על הבחירות לגוש השמאל בלי להתייחס לאהוד ברק. אסכם זאת כך כאילו אנחנו בטוויטר: ברק הוא הקלף הטוב ביותר שיש כרגע על השולחן. פוליטיקה היא אמנות הפשרה, ואין ברירה אלא להתגמש. גם בזוגיות לא כולם מאושרים ומרוצים מבני הזוג שלהם (לא את/ה כמובן, אצלכם הכל דבש). יש רגעים בחיים שצריך לנקוט עמדה גם אם היא לא עומדת כפלס עם סט הערכים הפרטי.

אם לא אצביע, זו תהיה הפעם הראשונה שאני לא אצביע בבחירות. אך יש סיכוי שיתאחדו וכן אצביע. ואז אולי יהיה מהפך? שווה לנסות.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.