חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים. אולי לא אצביע בבחירות? מה יקרה? מקסימום יהיה אותו הדבר או יותר גרוע. האדם הוא ייצור גמיש. מאד גמיש. כשקר מתכסה, כשחם נכנס למזגן, כשחושך מדליק את האור, כשרעב קונה משהו על הדרך. הקיום האנושי לא זקוק ליותר מידי בשביל לשרוד. אז יהיה יותר קשה, אולי זה לטובה? מי יודע.

סיפור הצפרדע במים החמים בסיר, זו לא באמת צפרדע. אלה הם בני אדם. מעטים מאד מהם קופצים ועושים שינוי. כאלה היו הדור של הסבא רבא שלי. אנשי העלייה השלישית. הרצל כבר מת מזמן, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ובאירופה מתחממים מי הלאומנות. אלה שבעתיד ירתחו ויאדו איתם שישה מיליון יהודים ועוד עשרות מיליוני בני אדם נוספים. רק המשוגעים מוכרים/משאירים את כל רכושם (הדל) ומפליגים לארץ לא נודעת. מיעוט זניח.

הדור ההוא, דור המייסדים (אלה שבערוץ "כאן 11" מתעקשים להכפישם ולנתץ את הישגיהם הכבירים עם סדרות מביכות כמו "מחדל מרבד הקסמים", חטיפת ילדי תימן ועוד. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר איך ערוץ טלוויזיה עובד בשירות סילוף ושכתוב ההיסטוריה), היה אמיץ ומהפכן. אוסף של אנשים שראו מה קורה סביבם והגיבו. ביניהם היה גם ישראל רפפורט שלקח את משפחתו ועלה לארץ ישראל.

אני לא דומה להם. סבא שלי, טוביה רפפורט, היה חלוץ. אני בקושי מגן שמאלני. ה"מהפכנות" שלי היא מהפכנות של פלגמטים. של אלה שלא רוצים לעזוב. עייפים מידי מכדי לחולל מהפכה אמיתית. עצלנות של צפרדע שהמים החמים או טו טו רותחים אך היא מחליטה להישאר. אולי יקרה נס.

המציאות ברורה מאד. אין צורך להיות בוגר 8200 בשביל להבין שמפלגה אחת גדולה עדיפה על ארבע קטנות שחלקן אולי לא יעברו את אחוז החסימה. גוש אחד עדיף על פני רסיסים חסרי כוח פוליטי. על ברק, פרץ, הורוביץ להתאחד. רצוי לצרף את אורלי לוי. אולי אפילו את ציפי לבני (יש כאלה שמשום מה מחזיקים ממנה) ולרוץ כרשימה אחת לכנסת. אם זה היה תלוי בי הייתי מצרף גם את חד"ש וטיבי לרשימה.

ונשאלת השאלה, למה הפוליטיקאים לוקחים אותי כמובן מאליו? למה ברור להם שאצביע עבורם? הפעם אני לא מוכן להיות מובן מאליו. בשיטה הפרלמנטרית, חברי הכנסת שאני מצביע עבורם אמורים לייצג אותי. אם כך, יש לי דרישות אליהם. בעצם לא דרישות, דרישה אחת והיא אולטימטום: או שתתאחדו ותרוצו ברשימה אחת לכנסת, או שלא אצביע.

אתם רוצים להיבחר לכנסת בשביל לייצג אותי? בתנאי שתאחדו כוחות ותראו שאתם שווים את הקול שלי. אני לוקח על עצמי את "רצון העם". זהו רצון העם. והוא משותף לא רק לי אלא באמת לעוד רבים שמבינים שהבחירות בספטמבר חשובות מאד ויש רק דרך אחת לשנות את סדרי העולם שהתהוו כאן בעשור האחרון.

הטענה כנגד אי הצבעה היא שחצי קול הולך לצד השני. זה לא מעניין. ממש לא משנה לי אם נתניהו ינצח עם 61 או 65. ברגע שהחלטתי שההצבעה שלי מותנית, אין לי בעיה עם ההפסד. זה חלק מהמשחק. מה שחשוב לי הוא להניע אנשים לאיים על הפוליטיקאים באי הצבעה. רק כשהם יפנימו שגם לאזרחים יש דרישות, יבוא שינוי. ואם נגזר על מחנה השמאל להיכחד – אז לפחות אני יודע שעזרתי להניף את החרב ולגאול את המחנה מהייסורים.

טוענים שזה חוסר אחריות לא להצביע. שזו חובה מוסרית. שנותנים לי את האפשרות הנדירה להשפיע ואני עלול לפספס אותה. סליחה, אבל איפה האחריות של המפלגות? איפה האחריות של המתמודדים למצב? למה להם מותר להתבחבש במלחמות אגו חסרות תוחלת ואילו ממני הם מצפים להתנהג יפה ולהצביע עבורם? האחריות עליהם גדולה יותר והם מזלזלים בה ובי.

אי אפשר לכתוב פוסט על הבחירות לגוש השמאל בלי להתייחס לאהוד ברק. אסכם זאת כך כאילו אנחנו בטוויטר: ברק הוא הקלף הטוב ביותר שיש כרגע על השולחן. פוליטיקה היא אמנות הפשרה, ואין ברירה אלא להתגמש. גם בזוגיות לא כולם מאושרים ומרוצים מבני הזוג שלהם (לא את/ה כמובן, אצלכם הכל דבש). יש רגעים בחיים שצריך לנקוט עמדה גם אם היא לא עומדת כפלס עם סט הערכים הפרטי.

אם לא אצביע, זו תהיה הפעם הראשונה שאני לא אצביע בבחירות. אך יש סיכוי שיתאחדו וכן אצביע. ואז אולי יהיה מהפך? שווה לנסות.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי. 

(גופי היה חכם ממני / יונה וולך)  

את שומעת, יונה, הגוף שלי לא היה חכם כמו שלך, הוא לא היה חכם ממני.  איך זה יכול להיות, תגידי, שגופי, גופי החזק, גוף של שחיינית, ששנים אימנתי אותו לציית לי, דווקא הוא בגד?

אולי  האימונים היו קשים מדי, כי עובדה, הוא מסוגל לשאת כמעט הכל והוא גם לא חושב, הוא כל כך רגיל להשמע לי עד שהוא לא עושה שום דבר מעצמו.

הוא נשאר ונשאר, עד שכמעט מאוחר מדי.

*  *  *

הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים, הברכיים שלי לא עמדו בעומס האימונים, קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים, אף אחד לא מספר לנו שאסור לדחוק בגוף עד כדי כך, אנחנו לא יודעים שבכלל יש לו גבול, לגוף, אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים ואף אחד לא מספר לנו שלא בנו האשמה.

מי שקורע רצועה בברך לא יכול לחזור לנבחרת.

הוא מגורש לחיים האמיתיים.

הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים. קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים. לא מספרים לנו שאסור לדחוק בגוף ככה. אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים

שנים הייתי במים, הגוף שלי חלק וחזק וטוב, כמו דולפינה חומה יצאתי לבסוף החוצה ופתאום הייתי פצועה. פעמיים בשבוע הוסעתי לפיזיותרפיסטית, והיא לימדה אותי להפעיל את השרירים הפגועים בחזרה.  בהתחלה בכלל לא הלכתי, אחר כך הלכתי עם קביים, ואחר כך למדתי ללכת שוב.

כשיכולתי ללכת שוב היה קיץ, והייתי בת חמש עשרה.

*  *  *

מה בכלל עושים עם הגיל הזה? הרי אני דג, אני במים. כשכל הבנות הלכו למסיבות, אני הייתי במים, וכשכל הבנות נתנו יד לבנים, או התנשקו נשיקה מהוססת בשביל שליד הבית, אני הייתי במים ולא חשבתי על דברים כאלה. הגוף שלי הוא מכשיר, מכשיר חזק שעומד לרשותי, והתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה לתנועה, ומדובר בדיוק ובקור.

*  *  *

ופתאום אמצע הקיץ, ונורית באה אלי כולה זוהרת, עם שמלת פסים בצבע גלידה ותלתלי זהב מפוזרים. לא חם מדי? אני רוטנת כשהיא מציעה לי לבוא איתה לבריכה. בכל זאת אני מתרוממת מהמיטה ומוציאה, כאילו באגביות, את בגד הים מהמגירה האמצעית. לא נגעתי בו כבר חודשיים, מאז שגורשתי מהנבחרת, אני מריחה את ריח הכלור הנהדר שלו לפני שאני פורשת אותו על המיטה. מתחשק לי לבכות כשאני שואלת אותה, את חושבת שאני צריכה גם את המשקפת?

אני כבר לא זוכרת מתי הייתי בבריכה סתם כך, ואני לא יודעת את החוקים.

את לא יכולה ללכת לבריכה עם זה, נורית מסתכלת על בגד הים שלי שמונח על המיטה, היא אומרת 'זה' כאילו שהיא מדברת על משהו איום ונורא.

למה, מה רע בו?

היא אפילו לא נוגעת בו, מפריע לי שהיא מביטה בו בזלזול.

נדמה לי שכל החיים לבשתי בגד כזה, בגד הים הזה הוא חלק ממני, הוא כחול ויש לו פסים בצדדים, יש לו כתפיות נוחות, וזהו.

נורית מצקצקת בלשונה כמו דודה בת חמישים, הכל, הכל אני צריכה ללמד אותך… והיא מלמדת אותי לבקש צ'ק פתוח מאבא שלי, והיא לוקחת אותי איתה לחנות בגדי ים שלא הכרתי בכלל.

*  *  *

על הקולבים תלויות חתיכות בד צבעוניות, אדום וורוד וצהוב, פסים ונקודות, אני קופאת בקור הפלורסנטי, עד שנורית דוחפת לי משהו ליד ודוחקת בי להכנס לחדר ההלבשה. אני מתלבשת בלי להסתכל.

אני מרגישה מגוחכת.

מה את מדברת, זה מדליק.

את נראית נהדר, מחרה מחזיקה אחריה המוכרת, שתיהן מעוות את פניהן אלי.

בגד הים החדש שלי ורוד.

*  *  *

למחרת אנחנו יושבות בבריכה האיזורית.

יושבות בחוץ, סתם, כמונו יושבים עוד נערים ונערות, סתם, יושבים בצידי הבריכה ומסתכלים אחד על השני, אני לא מבינה את זה. את באה למים? אני שואלת את נורית. השתגעת, היא אומרת ומורחת לעצמה את הבטן בשמן מבריק וכתום. הבריכה כמעט ריקה, אין בה מסלולים ואין בחוץ שעון גדול עם מחוגים בצבעים שונים.

הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח

חם לי.

את כל הזמן מתלוננת, תמרחי לי את הגב.

פתאום אני רואה אותו. 

הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח, והגוף שלו חום וקשה, כמעט ואגיד גורי אבל בגור יש רכות, ולגור יש מגע קטיפה והוא נראה כמו פסל. גם המבט שלו קשה, מבריק וקשה, והוא נצמד לי לבגד הים.

אני אפילו לא יודעת אם אני אוהבת את בגד הים החדש הזה, הורוד, כולו מחשופים ושסעים, אני יודעת שאני יושבת אחרת פתאום, ואני לא יודעת מה לעשות עם גוף השחיינית שלי, אני יודעת שחם לי יותר ויותר כי הנער הקשה הזה מסתכל עלי ואני לא יודעת מה לעשות עם החום הזה.

המים הם קרים וצלולים, מסודרים כמו קריסטל, וההרגשה שלי עכשיו היא חמה ומלוכלכת ואין בה סדר וקשה לי לנשום. ליד הנער הקשה יושב נער אחר, נמוך ורחב כתפיים, יש לו עיני קטיפה רכות ואני יודעת שהעור שלו חמים ונעים, אבל העיניים הקשות של הנער הקשה הן כמו מסמרים ואני נצמדת למקומי.

*  *  *

אחר הצהריים, כשאחי קורא לי בקול מלגלג לגשת לטלפון אני שואלת את עצמי מי זה מבין השניים. הקול המתכתי שמדבר אליי לא מפתיע אותי, הגורל שלי נקבע כבר בצהריים, בבריכה.

 השמש היתה שורפת, האור שלה היה בהיר מדי ולא היתה לי ברירה.

*  *  *

באותו ערב אנחנו נוסעים לתל אביב, החבר הטוב, רחב הכתפיים, נוהג, לידו יושבת נערה אחרת שהיא לא נורית, לנער הקשה יש ירכיים קשות כמו חרבות, קשה לי לנשום כשאני יושבת לידו. אני רוצה לבקש שיפתח את החלון אבל אין לי קול. בקולנוע, בתל אביב, אנחנו רואים סרט על דובים לבנים בקוטב, בזכרון שלי גם להם אין קול.

באותו לילה כבר באתי אליו, הוא גר בצריף עץ, צמוד לבית ההורים, עמדנו בגינה, כל הפרחים פרחו בכוח, הגינה היתה מלאה בריח של דבש, התנשקנו.

את לא יודעת להתנשק עם הלשון? השיניים שלו צחורות בחושך.

הלשון שלו קטנה ומחודדת והיא דוקרת לי בפה.

"שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה

אני שונאת את הריח הזה, הוא מתוק מדי, גם בגינה של ההורים שלי יש ריח כזה בקיץ, איזה ריח, אומרת אמא שלי תמיד ונאנחת, ממש גן עדן. אני זוכרת שנכנסנו לחדר שלו, אני יודעת שבאותו לילה שכבתי עם מישהו בפעם הראשונה. באילו מילים לתאר את מה שקרה שם? "שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה.

*  *  *

איך אקרא למה שקרה שם יונה. שנים רבות כל כך כעסתי על הגוף שלי, למה הוא לא אמר די, למה הוא לא היה חכם יותר וקרס מיד. כמו כלב נאמן וחום הוא הלך לאן שהלכתי, מוכן להגן עלי אם אגיד לו, הו כן, אם רק הייתי אומרת לו. אבל אני לא אמרתי כלום, את חושבת שזה רק מתמימות?

באמת?

זו תהיה תמימות לחשוב שנקלעתי לשם רק בשל תמימותי, אני אומרת לך. ואם תתווכחי איתי, ותגידי שהייתי רק בת חמש עשרה, אספר לך עוד דבר, אספר לך שנשארתי שם שנה שלמה. 

איפה ההתחלה של הסיפור הזה, זו השאלה האמיתית.

*  *  *

אני רוצה לספר לך יונה על הצריף של הנער הקשה,  הגיע הזמן. אספר לך שלא חזרתי לשם מאז שהסיפור נגמר, שנים ארוכות, ובפעמים הבודדות שניסיתי להיזכר במקום לא הצלחתי, לא הצלחתי להיזכר במקום, לא בו ובעיקר לא בי.

רוב הזמן בכלל לא רציתי.

*  *  *

אני פותחת את הדלת, אני עושה את זה לאט, מזל שהתריסים מוגפים. עכשיו אני נזכרת, הם תמיד מוגפים, לפחות בזמן שאני באה, לכן צבע המיטה ארגמן ורצפת העץ נראית שחורה, החפצים נראים כמו צל, אני רואה את הגוף שלו, דק וקשה כמו מקל על המיטה, אבל איפה אני?

איפה הגוף שלי?

הוא אמור להיות שם.

אני רואה משהו, זה כמו ענן, הגוף הבוגדני שלי הפך לבן ורפוי, אלוהים, לו לפחות היה נעלם לגמרי, קווי המתאר שלו מטושטשים, אני נראית כמו הבובה הזו, שאמא שלי קנתה לי, אני ממולאה בגרגירים לבנים, אני כבדה ורכה, העיניים שלי הן כפתורים ריקים.

*  *  *

הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו, אני חייבת לעשות מה שהוא אומר, אני חייבת להתהפך, או להסתובב או לעשות מעשים אחרים שאני מתביישת להגיד, אני צריכה להתאמן חזק יותר לא להרגיש, אני צריכה לשכוח את עצמי בתוך הפעולה הקשה הזו, אם תשאלו את הילדה הזו, על המיטה, היא גם תגיד בקול חלול שזו האהבה.

הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו

סביר להניח שהיא לא תדבר איתכם.

היא לא דיברה עם אף אחד בתקופה הזו, אפילו לא עם נורית.

*  *  *

אני זוכרת לילה אחד, מאוחר מאוד, שברחתי. שנים רבות שמרתי את הצריף הזה בחושך, אם הוא היה עולה בזכרוני הייתי בורחת מיד, לא נשארת שם מספיק זמן כדי שהעיניים שלי יתרגלו, הסדין אדום כהה, הרצפה שחורה, אני זוכרת את הלילה ההוא, שקמתי וברחתי, הגוף שלי נבהל פתאום, מאוד, אבל ממה? את זה אני לא זוכרת.

אני זוכרת היטב את השביל שיוצא מהבית שלו, ואת החושך, לא פחדתי מהחושך  שבחוץ, ממנו אני צריכה לפחד? אתם יודעים איזה דברים מפחידים אני מתאמצת לשכוח? בחושך שבחוץ אני נרגעת, החושך הזה הוא חבר שלי. אני הולכת על השביל, אני הולכת על הכביש השחור, הפנים שלי יבשות.

אחרי כמה דקות אני מרגישה שמכונית נוסעת בעקבותיי, המכונית נעצרת לידי והפנים של האבא של הנער הקשה מסתכלות עלי. 

תיכנסי, הוא אומר בקול רך, אני אקח אותך הביתה. אנחנו נוסעים בשתיקה, יש לו פנים רחבות ועייפות ושיער חלק ואפור שמסורק אחורה. הוא נוסע לאט מאוד ונדמה לי שהוא רוצה לדבר איתי. אני מחכה, אבל הוא לא אומר כלום. אני גם לא אומרת כלום, אבל אני מרגישה רכות בחלל האוטו, נדמה לי שאם ידבר איתי, ולו מילה אחת, אתחיל לבכות.

זה לא קורה.

הוא נוסע לאט, אני מציצה בו מהצד, הוא נראה עצוב, אני שמה לב שהוא נעול בנעלי בית מקורדרוי, ופתאום אני מרחמת עליו מאוד, מאוד מאוד.

איש עם עיניים עייפות כל כך, בנעלי בית, אני מרחמת עליו שיש לו בן כזה שמתנהג כל כך באכזריות לנערות, הוא בטח מתבייש בו, הוא נראה אדם כל כך הגון. אני מרחמת עליו על שקם באמצע הלילה, נעל את נעלי הבית הישנות שלו ויצא לאוויר הקריר רק כדי להביא אותי הביתה. הוא בטח צריך לקום מוקדם לעבודה. 

אני כל כך מרחמת עליו, אני כמעט ומבקשת ממנו סליחה, אנחנו נוסעים בשתיקה עד הבית שלי, כשהוא מוריד אותי אני מחייכת אליו, והוא מחייך בחזרה.

אני אסירת תודה.

*  *  *

כשאני נכנסת הביתה באמצע הלילה אף אחד לא מחכה לי במבט מודאג או כועס, אף אחד לא מתעורר לכבודי, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות.

אחרי יומיים חזרתי אליו.

*  *  *

לפעמים הנער הקשה בא אליי הביתה, אנחנו נכנסים לחדר שלי וסוגרים את הדלת. החדר שלי צמוד למטבח, כדי לעבור לחדר השינה של הדוקטור, לחדר השינה של ההורים, לשירותים או למקלחת צריך לעבור על פניו, בכל זאת אני לא שומעת צעדים אף פעם.

אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש

אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש.

בעיקר עלי סומכים.

עובדה.

הייתי ילדה בת חמש עשרה, אני מדמיינת איך הפנים שלי הפכו אפורות כשהעיניים שלי התרוקנו, כמעט ולא הרגשתי כלום כבר, כמעט שהצלחתי.

ואז הגוף התעורר, ברגע האחרון, ועשה את מה שהיה צריך לעשות כבר מזמן.

*  *  *

בהתחלה הוא הפך נפוח וחלש מאוד כי אכלתי כמו דב לבן, עד שהקאתי, אחר כך הוא הפך רזה וחלש עוד יותר, כי הפסקתי לאכול, אחר כך כמעט ולא קמתי מהמיטה. ההורים שלי נכנסו לתמונה ואבא שלי אפילו לקחת אותי לדיאטנית בבית החולים, כדי שתגיד לי מה לאכול. לא היתה להם ברירה, להורים שלי, רסיסי הסיפור פגעו בהם בעל כורחם, דלת החדר שלי נפתחה והנער הקשה לא בא יותר.

ערב אחד אפילו ישבנו בסלון, שלושתינו, זה היה בחורף והאח בערה והפיצה ריח שריפה נעים, הסתכלתי על הלהבות הכתומות. 

גם אני אוהב להסתכל על האש, אמר אבא שלי.

אמא שלי נאנחה, לא הדלקנו את הטלוויזיה, אפשר היה לחשוב לרגע שאנחנו משפחה מושלמת, כזו שרואים בסדרה אמריקאית.

המשכתי להסתכל על האש, לא סיפרתי הרבה, גם לא שאלו אותי הרבה, מה שידעו וניחשו היה מספיק כנראה, עובדה שאבא שלי אמר פתאום, וקולו כועס, אף פעם לא סבלתי אותו, מההתחלה.

כנראה שהייתי צריכה להגיד משהו אבל באותה תקופה לא דיברתי כמעט ואבא שלי המשיך בקול נחרץ, להעיף אותו מהבית, זה מה שהתחשק לי, בכל פעם שראיתי אותו זה מה שרציתי לעשות, בחיי.

אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי

האש כתומה לגמרי, אני יודעת שיש בה עוד צבעים אבל אני לא רואה אותם עכשיו, האש חמה, אפילו תינוק יודע את זה, אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי, כשאני ממש נוגעת אני מרגישה. אם חשבתם שאמא שלי נחרדת, מה את עושה? או שאבא שלי שם לב אז אתם טועים.

 בעצמי הזזתי את היד מהאש, אני כבר לא תינוקת, אני יודעת לדאוג לעצמי יפה מאוד.

*  *  *

נכון, אומרת לי יונה, ובסך הכל אני מבינה שהגוף שלך לא בגד בך בסוף, דווקא הוא זה שהציל אותך, מכולם.

אני לא עונה לה מיד, אני חושבת על זה.

אני בוחרת לענות כך

אני כבר לא מסוכסכת איתו, עם הגוף, זה לקח הרבה שנים עד שהסכנו זה לזו,  אני הפסקתי לנקום והוא הפסיק להתנהג כמו לוליין, אפשר לומר שאנחנו כמעט נחמדים, בדרך לנחמדים, רק שלפעמים אני כל כך מתגעגעת.

למה, את שואלת, אדמיין שאת שואלת.

לימים שלפני הסיפור הזה, אני מתגעגעת.

אני רוצה ללבוש בגד ים כחול, פשוט, כזה עם פסים בצדדים וכתפיות נוחות, ללבוש את העור השני שלי, אני רוצה לקפוץ למים צלולים וקרירים, תראי איך המים משתנים לכבודי, יונה, רק לכבוד התנועות שלי, הם גם מלטפים אותי קרוב קרוב לגוף ואין בזה שום דבר מאיים.

או בוגדני.

מי אמרה את זה, אני או את? אני מסתכלת עליה, היא מחייכת, אחר כך היא אומרת לי שהתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה בתנועה.

בתנאי שהתנועה מדויקת, אני מחרה, מחזיקה אחריה.

תחייכי אלי שוב.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

את הציבורי יאמרו רבים ויגידו היום, אבל אני, כמו עוד כמה חברים קשישים במועדון הזה, חוֹוה ביתר שאת את העצב האישי.

בגילנו המתקדם אין זה חיזיון נדיר להיפרד מבני דורנו, המסתלקים אט אט ובחשאי מעל במת חיינו האוזלת. חנוך לוין היה מאז ומעולם בוגר ממני בשנה, על כל המשתמע מכך, וכך נשאר עד עצם היום הזה, בדבריו ושתיקותיו. אלא שלדידי, מזה עשרים שנה בדיוק, הוא חוטא לתפקידו הזה.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים, אם ישירות ואם על דרך הכתיבה – שהיו חזקים מכל המילים הנישאות ברוח, של אותם המוחזקים בעיניהם כאורים ותומים.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים

ואולי לא. כי רק הקליפה הגופית נסתלקה. והוא, שהגוף היה בראש מעייניו, ידע לדבר גם מעֵבר לגוף. גם סתם מלים שלו, גם כאלה שנקראו בדיעבד, שמורות בכספת האישית כאוצרות נדירים שלא ניתן לממש, אבל עצם קיומן שם יש לו ממשות איתנה, כמו קיר תומך, כמו רוח מבדרת בימי החום המעיקים.

המון נימים ומיתרים מתקשרים למארג הסבוך והאוורירי הזה. עירונית אלף מול עירונית אלף ערב, מעין הפרדה מעמדית, שלמרות הסינכרוניות בזמן לא התממשה בינינו בזמן אמת.

וטוב שכך, כי במבט לאחור התקיים הזיכרון המשותף מבלי שיעלה העוקץ המעמדי המזויף; והאוניברסיטה, בקישורים הלא הגיוניים של מי שלא למד רשמית בחוג לתיאטרון, והיה איש התיאטרון הגדול שבכולנו; ומערכת עיתון הסטודנטים "דורבן", בו השיק המדור הספרותי שלי לדף האחוריים שלו; ומסיבות ימי ששי בעיר, שבהן שתי מסיבות, כפי שאמר לי פעם, הכילו את כל הפקולטה למדעי הרוח; והחבורות הספרותיות, ובנימין תמוז במוסף הספרותי של "הארץ"; והמפגש במילואים במלחמה הארורה היא שכל הבאות אחריה השתרגו מן העצב שחווינו בה מול אופוריה משתוללת; וימי הקברטים של הפרינג' וסולומון גריפ בבוסתן; ואחר כך ברית התיאטרון הקאמרי, כשכל מילה דרמטית שנכתבה ונשלמה הוסגרה לידי, כחבר במעין מסדר של נזירים בשולי המזבח הבתולי של הבמה, שטרם ידעה את הטקסט ההולך ונכתב.

ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"

כמה סיפורים: מעורבותי שלא מדעת בחטיפת הבן ישראל מאמו לארץ, והקשר שקשר מאחרי גבי לשדך לי עוזרת הפקה מאיטליה, בעיצומם של צילומי "פלוך" הקדחתניים; ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"; והישיבות על ייסוד מרכז הפרינג' הראשון, עם שטרנפלד וטלי רעייתי והספרי; ואיך חיזרנו על פתחי התיאטרונים עם פולדי שצמן ועוד למצוא במה ל"ילד חולם"; כמה נדבכים; וכמה מילים שנאמרו וכמה מילים שותקות.

וזו התמונה: אחת מני רבות. 1981. עונת השנה – עכשיו בערך, בשיפולי הקיץ. קיץ אחד לאחר שהפרכנו בפעם הראשונה, לאור חזונו המסור של אורי עופר, בלונדון ובאדינבורג, את המיתוס השקרי שהתגלגל שנים – שיצירתו של חנוך כה נטועה במחוזותינו שאיש בעולם שמחוצה להם לא ישכיל להבינה.

בקיץ שלאחר ה"יאנג ויק" והתיאטרון הדחוס בהולירוּד רוֹד, כשהתראיינתי בשמו ברדיו הסקוטי והוא כיוון את דבריי בעיניים טלפטיות מן העבר השני של המיקרופון, נסענו ל"לה מאמה" בניו יורק, שעוד זהר בקיסמם של אלן סטיוארט, הכספית המתגלגלת, רוברט פטריק של "ילדי קנדי" ששתה בבר, ועוד רבים משנות הזוהר של העשור המיתולוגי שלפני כן.

כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס"

"יעקובי וליידנטל" כבשו את הקהל הניו יורקי עוד רב יתר מאשר באי הבריטי, בשל ריבוי האוכלוסיה היהודית. כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס", ובלב לא שלם סיכמנו על "ביג באם"; ורק כשישבנו עם חבריי הפרופסורים האמריקאים היהודים לאחר ההצגה ב"לה מאמה" שאלו אותנו, באנגלית צחה: "ולמה לא חשבתם על 'ביג תוכעס'? כל ניו יורקי יבין את זה!"

חָלַקנו חדר במלון "בִּיקוֹן" בברודווי, הוא ואני, בימי ההצגות ב"לה מאמה". אני קמתי בבוקר ושעטתי לתערוכות, ובלעתי הצגות מאטינֶה בטרם הגיע הזמן ללכת לתיאטרון להצגות הערב שלנו. חנוך נתן לי את ברכת הדרך, אבל נשאר ישוב במיטתו מרבית היום ומילא מחברת בכתב ידו הצפוף. לימים יצאו מזה "הנשים האבודות מטרויה".

הנה תיעוד חזותי קטן מן הקיץ ההוא. אנחנו בחזית "לה מאמא", עם זהרירה וברטו, ומישה בלחרוביץ המלווה המוסיקלי ורעייתו, ויונה אתינגר, איש רב אמצעים שסייע לחזון המסע להתגשם. אינני זוכר איפה היו קורמן, השלישי בחבורת השחקנים, ואורי עופר. אחד מהם אולי צילם את התמונה? והאחר נשאר בתוך התיאטרון?

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות. לא בבשרי וברקמות הגוף, כמוהו בשנים האחרונות, לפני הנסיגה המשמחת ולאחריה, אלא בתחושת הנפש.

והייתי שואל אותו משהו על זה, את החבר הזה שהִתמיד להיות בוגר ממני בשנה, גם בימים שאני הובלתי מהלכים פרגמטיים הקשורים בהעלאת יצירתו. אותו, שכל חיי יצירתו נָעו בין כולם רוצים לחיות ובין רצח.

אותו, שכל כך הגיוני, וכל כך עצוב, שנטל על עצמו ללַמד אותנו את לקח ההֶעדר, כאילו רצה שנחוש, אנחנו כולנו שרוצים לחיות, כמה חי בתוכֵנו המוות, והוא דובר בנו באלף לשונות, שאת כולן הכיר והיטיב לדעת.

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות