הקלות הבלתי נסבלת של הכרעת ריבלין – להטיל על נאשם בפלילים את הרכבת הממשלה (שוב) – דוקרת את העין ואת המוסר, פוגעת בכל ערך דמוקרטי, בכל נורמה שמדינת ישראל מייחסת לעצמה מאז הקמתה.

הקלות הבלתי נסבלת של הכרעת ריבלין – להטיל על נאשם בפלילים את הרכבת הממשלה (שוב) – דוקרת את העין ואת המוסר, פוגעת בכל ערך דמוקרטי, בכל נורמה שמדינת ישראל מייחסת לעצמה מאז הקמתה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לכו לקרוא את העתירה של עו"ד דפנה הולץ לכנר בשם קבוצת "מבצר הדמוקרטיה", נגד הכרעת הנשיא להטיל את המנדט להרכבת ממשלה על הנאשם בעבירות פליליות חמורות שיש עימן קלון.

אי אפשר לא להתפלץ מהקלות הבלתי נסבלת שבה החליט הנשיא על הנושא המורכב, בתוך שעות מעטות מרגע שסיים את ההתייעצות עם נציגי הסיעות.

העתירה מפרטת שורה ארוכה של נימוקים המסבירים לבג"ץ שהחלטת הנשיא ניתנת לביקורת שיפוטית והיא בלתי סבירה באופן קיצוני.

הולץ לכנר מפרטת שורה ארוכה של פסיקות בג"ץ הקובעות, שגם מי שנבחר בבחירות אישיות לא יכול להתמנות אם יש במינויו משום פגיעה באמון הציבור ובטוהר המידות. הבחירות לכנסת הן יחסיות ונתניהו לא נבחר אישית, אלא ברשימת מועמדים של הליכוד. אין בכך פגיעה ברצון הבוחר כי הליכוד יכול להעמיד מועמד אחר שאינו נאשם בפלילים.

"שום מבצר לא נופל, זה פופוליזם". pic.twitter.com/NA3HoidQBk

— Eldad Yaniv???????????? אלדד יניב (@EldadYaniv) April 6, 2021

נתניהו גם לא קיבל את המלצת רוב חברי הכנסת אלא רק 52 ממליצים, בעוד 68 לא המליצו עליו. מדוע אץ רץ הנשיא ומיהר להטיל דווקא עליו את הרכבת הממשלה? גם טענתו של הנשיא כי הוא מחויב עפ"י חוק להחליט על חבר כנסת מסוים שמוכן לכך, לא עומדת במבחן הביקורת.

יש גם טיעונים ערכיים מוסריים וציבוריים המשפיעים על אמון הציבור במערכות המדינה, שיקולים של ניקיון השלטון משחיתות ומרחב גדול של שיקול דעת, שאותו היה רשאי הנשיא להפעיל בשאלה כבדת המשקל – האם אדם שממנה את שרי הממשלה ושורה ארוכה של בעלי תפקידים מרכזיים בהם נותן הציבור את אמונו – האם אדם כזה יכול להיות בעצמו נאשם בפלילים. לא רק רשאי, הנשיא היה חייב לשקול את השיקולים הללו.

יש מרחב גדול של שיקול דעת, אותו היה הנשיא רשאי וחייב להפעיל בשאלה כבדת המשקל – האם אדם שממנה את שרי הממשלה ושורת בעלי תפקידים שנדרשים לאמון הציבור – יכול להיות בעצמו נאשם בפלילים

תשומת ליבו של הנשיא ושל בג"ץ, מופנים אל סירובו החצוף של הנאשם לחתום על הסדר ניגוד העניינים שלגביו הוא התחייב בפני 11 שופטי בג"ץ – בכתב ובעל פה, באותו דיון בו אישרו לו 11 השופטים את המינוי למרות כתבי האישום.

גם אל פסיקת בג"ץ מלפני כשבוע המחייבת אותו לחתום וקובעת שהיועמ"ש רשאי ובעל הסמכות לחייב אותו בהסדר ניגוד העניינים. ניגוד העניינים הזועק לשמים באי הבאת מינוי שר משפטים לממשלה והשארתה של ישראל ללא שר משפטים. ניגוד העניינים הבולט בסירובו להביא את אישור תקציב המדינה לכנסת רק כדי להימלט מההסכם הקואליציוני שחתם מול גנץ, ניגוד העניינים הבוטה הנמצא בהתקפותיו על מערכות שלטון החוק והמשפט מיד עם פתיחת משפטו (סצינת הפודיום, דגל ושרי ממשלתו במסיכות – זוכרים?) ושוב בפתיחת שלב ההוכחות במשפטו (שוב נאום על רקע דגלי ישראל), ובעשרות ציוצים ופוסטים וסרטונים. כל המעשים האלה גורמים לנזקים קשים לכל אזרח במדינה ולערעור האמון הציבורי במערכות המגינות על שלטון החוק.

לכאורה הדברים ברורים לכל מי שעיניו בראשו, והעתירה מציינת את מאות אלפי המפגינים שיצאו לרחובות במשך 40 שבועות כדי להגן על המובן מאליו – על הדמוקרטיה, מפני ראש ממשלה נאשם בשוחד. אבל כל אלה לכאורה נעלמו מעיניו של נשיא המדינה בעל הסמכות ל"שיקול דעת רחב". נאלמו מנאום האפולוגטי על הכרעתו, בעת שלמרות כל אלה החליט להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת ממשלה.

מתוך העתירה לבג"ץ של עו"ד דפנה הולץ לכנר נגד הענקת המנדט להרכבת הממשלה על נאשם בפלילים

לא רק שיקול דעתו (שלא הופעל כנדרש) של הנשיא הינו מופרך ובלתי סביר באופן קיצוני, גם שיקול דעתו של ח"כ נתניהו שהסכים לקחת על עצמו את התפקיד, הוא בלתי סביר באופן קיצוני.

העתירה מסבירה את ניגוד העניינים הבלתי פתיר שבו נמצא נתניהו בהיותו נאשם במשפט ששלב ההוכחות בו החל ומתנהל 3 ימים בשבוע ויימשך חודשים ארוכים, בעוד הוא, נתניהו, נושא בתפקיד הרם והנישא והקשה של ראש הרשות המבצעת. תפקיד בו נדרש כל זמנו להיות מוקדש לניהול המדינה ולא לענייניו הפליליים.

כיצד זה יתכן? שואלת העתירה. את נתניהו עצמו ואת מי שהטיל עליו את המשימה, הנשיא ריבלין.

העתירה מסבירה את ניגוד העניינים הבלתי פתיר בו נמצא נתניהו כנאשם במשפט, ששלב ההוכחות בו החל ומתנהל 3 ימים בשבוע ויימשך חודשים ארוכים, כשהוא בתפקיד בו עליו להקדיש את כל זמנו לניהול המדינה ולא לענייניו הפליליים

נתניהו גם מצוי בנבצרות נפשית, לא רק פיזית. עומס העדויות המצטבר יומיום בביהמ"ש המחוזי נגדו, מחייב אותו להשקיע יומיום מאמץ מנטלי בניסיון ללמוד עם פרקליטיו כל עדות ולענות לכל בדל ראיה, מה שהופך את זמנו לנהל מדינה לבלתי אפשרי.

קריאה בעתירה מטלטלת את המחשבה, כיצד זה אין לנשיא המדינה ייעוץ משפטי ראוי ברמה של שופט עליון לפחות, כדי להעמידו על חומרת הדברים. כיצד ריבלין נגרר שוב לעולם המליצות והקלישאות הנבובות, במקום לדון בכובד ראש בהיבטים המשפטיים והציבוריים החמורים ומסכני הדמוקרטיה, הנובעים ממינוי נאשם בפלילים שמשפטו כבר מתנהל, להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה.

הלב נחמץ. דגל שחור מתנוסס מעל הכרעתו קלת הדעת של הנשיא.
שום קצין לא היה מתמנה לתפקידו עם כתב אישום כזה, שום פקיד או ראש עירייה, אבל ראש ממשלה? דווקא הוא?

מתוך העתירה של דפנה הולץ לכנר נגד הטלת הרכבת הממשלה על הנאשם בפלילים

העתירה גם פונה אל פסיקת בג"ץ 11:0 הידועה לשמצה ומפרטת את הסברי השופטים לגבי אותו סעיף 7א שלא נדון אז, אלא סעיף 10, שמדבר על שלב שבו הנשיא העביר לכנסת את ההכרעה ו-72 ח"כים חתמו לנתניהו בהסכם קואליציוני על כך שהוא מועמדם להרכבת ממשלה.

אז תפקידו של ריבלין היה פרוצדורלי בלבד. לכן לא ניתן לביקורת שיפוטית. אבל כעת בסעיף 7א הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה לפי שיקול דעתו בלבד וזהו שיקול דעת רחב שבו הוא יכול לשקול גם שיקולים ערכיים, כמו אמון הציבור, טוהר מידות, דוגמה אישית ועוד.

אבל ריבלין מיהר להכריע, זרק מעצמו את תפוח האדמה הלוהט הזה ונמלט אל מחוזות הסיסמאות והתירוצים, לפיהם, לכאורה, ההחלטה על מינוי נאשם היא בעצם בידי חברי הכנסת.

בג"ץ יתקשה לענות על הטענות הקשות בענין אי הפעלת שיקול דעת סביר מצד נשיא המדינה. מעניין אם הפעם אומץ ליבם של השופטים יעמוד להם להחליט בהתאם למה שהם עצמם כותבים בעשרות פסקי דין, העוסקים במינוי נבחרי ציבור שנגדם הוגש כתב אישום. ראש ממשלה נאשם לא אמור לעמוד מעל החוק ולא אמור להפחיד את שופטי ביהמ"ש העליון.

בג"ץ יתקשה לענות על הטענות הקשות בענין אי הפעלת שיקול דעת סביר מצד הנשיא. מעניין אם אומץ לב השופטים יעמוד להם להחליט בהתאם למה שהם עצמם כותבים בעשרות פסקי דין, העוסקים במינוי נבחרי ציבור עם כתבי אישום

העתירה הזו מאפשרת לבג"ץ לחזור בו מהפסיקה המקוממת ההיא, המכונה 11:0 ולבצע תיקון שיחזיר את ישראל להיות מדינת חוק דמוקרטית ולא מדינת חסות של הנאשם בשוחד ובני משפחתו.

עידכון – כבר יש החלטה:

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.