יש ימים כאלה בהם החדשות גורמות לי להתגבר לרגע על חילוקי הדעות עם הרדיקליות שבפמיניסטיות ולשקול ברצינות פתרונות דרסטיים כמו סרוס כימי לכל הגברים כולם, או אולי פתרון מצרי עתיק של כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ.

מעשה קונדס עשתה לה חבורה של "ילדים" בילדה בת 12 שלפי דברי אביו של אחד מהם "לא ברור איזה חינוך קיבלה בבית", על החינוך שנתן לבנו לא שמענו אף מילה כמובן.

עשר דיברות ניתנו לעם ישראל בסיני (ככה מספר לנו התנ"ך) האיסור על אונס נשמט מהן, נסתרות הן דרכי האל. פסל ומסכה לא תעשה לך בשום אופן, אבל אונס? אפשר לדבר על זה.

בכלל היהדות הרעיפה עלינו איסורים למכביר, אלוהים קשישא דאג מאד להעביר לנו דרך שליחיו הנאמנים את סלידתו מאכילת שרצי ים ולבישת שעטנז, אבל עבדות היא כנראה רע הכרחי, ועל אונס אפשר לכפר בתשלום לאביה של הנאנסת בשל פגיעה בקנינו, וכסחורה פגומה האנס יאלץ להתחתן אתה, מסכן שכמוהו.

סולם הערכים המעוות הזה, הוא שמנחה את מקדמי מדינת הלכה, חלקם באליטה החדשה של מדינת ישראל, הציונות הדתית המתחרדלת.

הרב רפי פרץ, למשל, שמסרב ללחוץ את ידה של נערה בת 15, מתנגד לשירות צבאי משותף של גברים ונשים, תומך (וחוזר בו) בטיפולי המרה להומוסקסואלים – לא אשם חס וחלילה באונס המחריד של הילדה, אבל הוא אבן נגף בדרך לתיקון הכל כך נחוץ בחברה שלנו כדי למנוע מעשים כאלה בעתיד.

בעשרות ישיבות ברחבי הארץ עוסקים גברים מזוקנים, רבים מהם במימון המדינה, בשאלות הזויות כגון הסוגיה האם משגל עם ילדה בת פחות משלוש שנים ויום אחד נחשב כ"ביאה" מאחר שקרום הבתולין מתאחה כידוע לאחר משגל בגיל הזה.

הם דנים בכובד ראש כיצד לבחון אם אשה הינה בתולה או לא, על ידי הושבתה ערומה על חבית של יין והרחת הבל פיה כדי לבדוק אם ריח היין חדר דרך הפות וטיפס לעבר קנה הנשימה. הם מתדיינים על בשלותם של שדי האישה על ידי השוואת צורתן וצבען של פטמותיה, ומשווים את גודל אברי המין של חכמינו זכרונם לברכה.

הרבנים האלה פוסקים שילדה בת שלוש אסור לה לשאול את ארבעת הקושיות פן תעורר מחשבות זימה בלב הגברים המסובין לסדר, ואסור לה באיסור חמור להכנס לבריכה ציבורית. הטרלול הזה לא עוצר ולו לרגע, הוראות הצניעות מחמירות מיום ליום, ואיתן מטפטפות גם הידיעות על מעשי אונס, התעללות ופדופיליה במגזר החרדי והחרדלי.

רבני הציונות הדתית, שהקשר בינם לבין הציונות המקורית מטשטש והולך, לא נשארים הרחק ומאחור, ומהשיעורים אותם הם מעבירים במקומות כמו מכינת עלי בוקעים, בין השאר, גם מסרים שוביניסטים, גזענים והומופובים.

הפחד של מנהיגי הדת מההעצמה הנשית, מהשחרור וההתקדמות של הנשים בחברה הפתוחה משתק אותם, והתגובה היחידה שעולה על דעתם היא החמרה, הדרה ועוד החמרה.

ההקטנה וההחפצה של האשה, הכפפתה המוחלטת לאביה בתחילה ולבעלה לאחר נישואיה, ההתיחסות אליה כאל קניין, הופכת לבלתי אפשרי כל ניסיון לדיון רציני על שיוויון, על זכות האשה על גופה ועל עתידה.

ההתבטאות האיומה של אביו של אחד הנערים כלל אינה מפתיעה, ברור שהאשמה היא בחינוך של הילדה, הרי היא זו שהיתה צריכה להסתתר, להיות מכוסה, לשבת בבית, לא להסתכל לאף אחד בעיניים ולשתוק פשוט לשתוק.

אנחנו לא יודעים עדיין מאיזה מגזר הילדים מבצעי "מעשה הקונדס" וזה בכלל לא משנה כרגע. מחננו גם הוא איננו טהור. כולנו זוכרים את האונס בקיבוץ שומרת, פרי הביאושים של האליטה הישנה, והיו הרבה כאלה.

אבל יש הבדל, וזה הבדל גדול. האליטות הישנות לומדות, מכות על חטא ומשתנות. אולי לאט מדי, אולי עם הרבה התנגדות, אבל יש שינוי והוא בלתי ניתן להכחשה.

הפמיניזם היום הוא השיח הרשמי, כמעט מונוליטי ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת "הנכונים". אלימות נגד נשים זה הרוע האולטימטיבי, הטרדה מינית שקולה לרצח עם בחוגים הפרוגרסיביים.

החברה החילונית המערבית עוברת שינוי עמוק וחיובי. אדם דתי שאל אותי פעם, אם אתה אתאיסט מה מונע ממך לאנוס ולרצוח כמה שאתה רוצה? עניתי לו שאני אונס ורוצח כמה שאני רוצה, אבל זהו, שאני לא רוצה. החברה המערבית ההומניסטית פיתחה מערכת מוסר נעלה אלפי מונים על הדת שאוסרת על אוננות ומשכב זכר אבל מתיחסת בסלחנות לעבדות ולפדופיליה.

כל עוד האליטות שלנו מורכבות מרפי פרץ, סמוטריץ' ודומיהם, עם רוח גבית מליצמן ודרעי, נמשיך להיות חסרי אונים מול העיוותים האלה, מה כבר יכול לעשות שר חינוך כמו פרץ כדי לחנך את הילדים האלה? כל מה שיוכל לעשות זה לחנך את הילדה להתכסות ולהסתתר.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

כל כך קשה לענות בימינו לשאלה הכי פשוטה "מה שלומך". כמו כולם, אני עונה: כמו כולם, מה כבר אפשר לומר בנסיבות הללו, אישית אני בסדר, אוי, וכו'. אבל באמת, מה שלומי? איך אני מרגישה?

ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? כמה המכה תהיה קשה? האם אשבור יד, אף, משקפיים? האם אצליח לקום בכוחות עצמי? אם לא, מי יראה אותי במצוקתי, מי יעזור לי? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

העולם כמרקחה, כך קבע (על פי אגדה אורבנית) עורך עיתון "דבר" בכותרת הראשית, כשהעולם נקלע למצב קטסטרופלי בו נדמה היה שהעולם על סף תהום. זה קרה בדיוק השבוע לפני מאה שנים. וזה שב וקורה בימים אלה בעולם המיטלטל במאבקי כוח – רוסיה ואוקראינה, ארה"ב וסין, ואנחנו – כן, המדינה שמספקת יותר מעשר כותרת מדי יום במערך הטרלול שבו מתנהל הדרג המבצע – הממשלה.

ממשלה אשר בעיצומה של מלחמה וגם לפניה, קיבלה וממשיכה לקבל החלטות שיש בהן כדי לסכן את ביטחונה של המדינה. המלצות הביניים של ועדת החקירה בנושא הצוללות, למשל, קבעו שהעומד בראש המדינה נקט בצעדים שיש בהם כדי לפגוע בביטחון.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

יש הרבה מאוד סיבות מקצועיות טובות להדחה של בנימין נתניהו, היא היתה צריכה להתרחש כבר מזמן. אבל באיזו מדינה נורמלית צריך בכלל סיבה מיוחדת להדיח ראש ממשלה, שאחראי למחדל נורא שהביא לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל?

ישובים ומוצבים שלמים נכבשו, אלף ומאתיים איש נרצחו, נאנסו, נשחטו ונשרפו, מעל מאתיים וחמישים איש נחטפו, ומי שעמד בראש הממשלה שאמורה הייתה למנוע את האסון הזה נאחז בכיסא ביהירות ובזלזול, ועורך סיכולים ממוקדים לכל מי שעלול להצביע על אחריותו האישית.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.