יש ימים כאלה בהם החדשות גורמות לי להתגבר לרגע על חילוקי הדעות עם הרדיקליות שבפמיניסטיות ולשקול ברצינות פתרונות דרסטיים כמו סרוס כימי לכל הגברים כולם, או אולי פתרון מצרי עתיק של כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ.

מעשה קונדס עשתה לה חבורה של "ילדים" בילדה בת 12 שלפי דברי אביו של אחד מהם "לא ברור איזה חינוך קיבלה בבית", על החינוך שנתן לבנו לא שמענו אף מילה כמובן.

עשר דיברות ניתנו לעם ישראל בסיני (ככה מספר לנו התנ"ך) האיסור על אונס נשמט מהן, נסתרות הן דרכי האל. פסל ומסכה לא תעשה לך בשום אופן, אבל אונס? אפשר לדבר על זה.

בכלל היהדות הרעיפה עלינו איסורים למכביר, אלוהים קשישא דאג מאד להעביר לנו דרך שליחיו הנאמנים את סלידתו מאכילת שרצי ים ולבישת שעטנז, אבל עבדות היא כנראה רע הכרחי, ועל אונס אפשר לכפר בתשלום לאביה של הנאנסת בשל פגיעה בקנינו, וכסחורה פגומה האנס יאלץ להתחתן אתה, מסכן שכמוהו.

סולם הערכים המעוות הזה, הוא שמנחה את מקדמי מדינת הלכה, חלקם באליטה החדשה של מדינת ישראל, הציונות הדתית המתחרדלת.

הרב רפי פרץ, למשל, שמסרב ללחוץ את ידה של נערה בת 15, מתנגד לשירות צבאי משותף של גברים ונשים, תומך (וחוזר בו) בטיפולי המרה להומוסקסואלים – לא אשם חס וחלילה באונס המחריד של הילדה, אבל הוא אבן נגף בדרך לתיקון הכל כך נחוץ בחברה שלנו כדי למנוע מעשים כאלה בעתיד.

בעשרות ישיבות ברחבי הארץ עוסקים גברים מזוקנים, רבים מהם במימון המדינה, בשאלות הזויות כגון הסוגיה האם משגל עם ילדה בת פחות משלוש שנים ויום אחד נחשב כ"ביאה" מאחר שקרום הבתולין מתאחה כידוע לאחר משגל בגיל הזה.

הם דנים בכובד ראש כיצד לבחון אם אשה הינה בתולה או לא, על ידי הושבתה ערומה על חבית של יין והרחת הבל פיה כדי לבדוק אם ריח היין חדר דרך הפות וטיפס לעבר קנה הנשימה. הם מתדיינים על בשלותם של שדי האישה על ידי השוואת צורתן וצבען של פטמותיה, ומשווים את גודל אברי המין של חכמינו זכרונם לברכה.

הרבנים האלה פוסקים שילדה בת שלוש אסור לה לשאול את ארבעת הקושיות פן תעורר מחשבות זימה בלב הגברים המסובין לסדר, ואסור לה באיסור חמור להכנס לבריכה ציבורית. הטרלול הזה לא עוצר ולו לרגע, הוראות הצניעות מחמירות מיום ליום, ואיתן מטפטפות גם הידיעות על מעשי אונס, התעללות ופדופיליה במגזר החרדי והחרדלי.

רבני הציונות הדתית, שהקשר בינם לבין הציונות המקורית מטשטש והולך, לא נשארים הרחק ומאחור, ומהשיעורים אותם הם מעבירים במקומות כמו מכינת עלי בוקעים, בין השאר, גם מסרים שוביניסטים, גזענים והומופובים.

הפחד של מנהיגי הדת מההעצמה הנשית, מהשחרור וההתקדמות של הנשים בחברה הפתוחה משתק אותם, והתגובה היחידה שעולה על דעתם היא החמרה, הדרה ועוד החמרה.

ההקטנה וההחפצה של האשה, הכפפתה המוחלטת לאביה בתחילה ולבעלה לאחר נישואיה, ההתיחסות אליה כאל קניין, הופכת לבלתי אפשרי כל ניסיון לדיון רציני על שיוויון, על זכות האשה על גופה ועל עתידה.

ההתבטאות האיומה של אביו של אחד הנערים כלל אינה מפתיעה, ברור שהאשמה היא בחינוך של הילדה, הרי היא זו שהיתה צריכה להסתתר, להיות מכוסה, לשבת בבית, לא להסתכל לאף אחד בעיניים ולשתוק פשוט לשתוק.

אנחנו לא יודעים עדיין מאיזה מגזר הילדים מבצעי "מעשה הקונדס" וזה בכלל לא משנה כרגע. מחננו גם הוא איננו טהור. כולנו זוכרים את האונס בקיבוץ שומרת, פרי הביאושים של האליטה הישנה, והיו הרבה כאלה.

אבל יש הבדל, וזה הבדל גדול. האליטות הישנות לומדות, מכות על חטא ומשתנות. אולי לאט מדי, אולי עם הרבה התנגדות, אבל יש שינוי והוא בלתי ניתן להכחשה.

הפמיניזם היום הוא השיח הרשמי, כמעט מונוליטי ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת "הנכונים". אלימות נגד נשים זה הרוע האולטימטיבי, הטרדה מינית שקולה לרצח עם בחוגים הפרוגרסיביים.

החברה החילונית המערבית עוברת שינוי עמוק וחיובי. אדם דתי שאל אותי פעם, אם אתה אתאיסט מה מונע ממך לאנוס ולרצוח כמה שאתה רוצה? עניתי לו שאני אונס ורוצח כמה שאני רוצה, אבל זהו, שאני לא רוצה. החברה המערבית ההומניסטית פיתחה מערכת מוסר נעלה אלפי מונים על הדת שאוסרת על אוננות ומשכב זכר אבל מתיחסת בסלחנות לעבדות ולפדופיליה.

כל עוד האליטות שלנו מורכבות מרפי פרץ, סמוטריץ' ודומיהם, עם רוח גבית מליצמן ודרעי, נמשיך להיות חסרי אונים מול העיוותים האלה, מה כבר יכול לעשות שר חינוך כמו פרץ כדי לחנך את הילדים האלה? כל מה שיוכל לעשות זה לחנך את הילדה להתכסות ולהסתתר.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אתמול התקיימה ישיבה סגורה של הליכוד, בה בין היתר אמורים היו לדון על העברת הכספים הקואליציוניים כמתוכנן. בתוך הכספים הקואליציוניים שהועברו יש לא מעט סעיפים מעוררי פליאה.

אחד הסעיפים מעוררי הפליאה הוא העברה של 400 מיליון ש"ח לטובת חלוקת תווי מזון של משרד הפנים לבעלי הכנסות נמוכות.

שירן טייב אלמקיאס, חוקרת עוני ומדיניות חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במדיניות ציבורית וממשל.

לפני שנגמרה הפוגת האש והמו"מ נקטע, פרסמה המדינה את רשימת האסירים שהיא מציעה לשחרר בפעימה הרביעית של עסקת חילופי החטופים. הרשימה כללה, באופן חסר תקדים, 21 אזרחיות ישראל, ערביות שנעצרו מאז תחילת המלחמה, לא הועמדו לדין וודאי שלא הורשעו.

הצעה זו של המדינה הפרה את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. המדינה שכבר שנים דואגת לסמן את האזרחים הערבים כאויב מבפנים, והממשלה שניצלה כל רגע מאז תחילת המלחמה כדי לחזק זאת, פוגעת באזרחיה, ערבים ויהודים מעצם נכונותה להחליף אזרחים באזרחים בעסקה.

חולוד אדריס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. בעבר ניהלה באגודה לזכויות האזרח את תחום החינוך לזכויות אדם ונגד גזענות בחברה הערבית. לפני כן הייתה המנכ”לית הערבייה השותפה הראשונה בעמותת מהפך-תג’ייר, שם פיתחה את החזון לחברה משותפת ואת המודל לניהול המשותף. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומשאבי אנוש ותואר שני בלימודי מגדר מאונ' בר אילן, וכן יועצת ארגונית ומנחת קבוצות דיאלוג לחינוך לזכויות אדם ונגד גזענות.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.